בעוד צעירים מוחים לאחרונה, רבים עשויים לתהות מדוע הם חייבים. מדוע הם סובלים מירי בבית הספר, מחובות בלתי נסבלים של סטודנטים, רעב של ילדים, רציחות גזעניות, אונס סקסיסטי, עוני גואה, מלחמה מחרידה, עבודה חסרת משמעות וחסרת ביטחון, חיפוש רווחים משתולל, שחיתות פוליטית מתפשטת ואסון אקלים מתגבר? מדוע שירותי הבריאות יוצרים מכת אופיואידים? מדוע יצירת סחורות שורפת את הטבע? מדוע יש כל כך הרבה עוולות חברתיות שצעירים צריכים לתקן?
אנו, הפעילים הקשישים, עונים, כי המטבחים, חדרי השינה, בתי הספר, גני השעשועים, השכונות, תאי ההצבעה, מרכזי התרבות, בתי המחוקקים, בתי המשפט ומקומות העבודה של החברה שלנו מכווני רווח, גזענות, סקסיסטים, אני-ראשון, חדרי שינה, בתי ספר, מקומות עבודה ובעיות חברתיות. צבת החברה מכופפת אותנו עד שאנו נכנעים לשרוד או לגנוב כדי לשגשג. לעזאזל המערכת. לקלל את הקונגרס והתאגידים. לא שלמה, התשובה שלנו מתחמקת מאחריות.
הדור שלי התעורר בשנות ה-1960. זכויות אזרח, נשים קמות, אנשים עניים צועדים ואלימות המלחמה לימדו אותנו. חידושים תרבותיים נגדיים הזינו אותנו. הפכנו למורדים עם מטרות. במצמוץ עין היסטורי, מיליונים מאיתנו דחו את היחסים החברתיים הקיימים. מאות אלפים מאיתנו התקדמו לכלל התנגדות הדיכוי. עשרות אלפים מאיתנו מחויבים לחולל מהפכה בכל צדדי החיים.
הכרנו את תחלואי החברה. ידענו את המקור שלהם. אפילו היו לנו רמזים על תחליפים. כל זה לפני שנולדו לנו ילדים, לפני שלילדינו נולדו ילדים, ולפני שילדי הילדים שלנו התעוררו לטראמפ. אז אחרי חצי מאה, למה העולם עדיין מלא בחוסר צדק?
קל מדי לומר שהכיעור של העולם היה עמוק וקשוח יותר ממה שחשבנו, ומסובך מדי כדי לומר שניסינו, המערכת ניצחה אותנו, זה תורך, תעשה טוב יותר. זה רגוע מכדי לומר שרבים מאיתנו איבדו תקווה וחזרו לתפקידים שנפטרנו מהם קודם לכן, ומחריד מכדי לטעון שיריב גדול ורע באופן בלתי נמנע הביס אותנו, מחפש פחות.
חמישים שנה לאחר מכן, הדור שלי צריך להודות שפינינו את ההזדמנות שלנו לזכות בעולם חדש. היינו מעודכנים, מחויבים ואיתן. פעלנו באומץ בדרכים שהפחיתו את המהומה הצבאית, שיפצנו יחסי גזע, מגדר ומיניות, העלו את האקולוגיה ועוד הרבה יותר. אבל עשינו גם טעויות הרסניות שהפחיתו את הפנייה שלנו והקטינו את הסיכויים שלנו. הנה כמה.
לעתים קרובות היינו מבודדים אך לעתים רחוקות היו יוצאים. התרועענו, אבל ברוב המקרים עם אנשים כמונו. נהנינו מהקהילה שלנו, אבל הגנו עליה בצורה כל כך אגרסיבית מפני הפרות אמיתיות ומדומניות, עד שריחפנו, התחסנו מפני תובנות מבחוץ, ולרוב התנכרנו לאחרים מלהתחבר אלינו. חיזקנו את הקשרים שכבר קשרו אותנו יחד, אבל לא הצלחנו ליצור קשרים חדשים ללא לאות, כך שהתמיכה באקטיביזם גדלה ולא התייצבה או הצטמצמה. נמנענו מלהפוך לאדיוטים מאושרים, אבל נתנו לפרנויה להכות עמוקות.
לעתים קרובות היינו אנטי-רפורמיים בעליל, אך לעתים נדירות מהפכנים באופן נחרץ. דחינו בצדק את החיפוש אחר רווחים צנועים כמטרות לעצמן, כלומר דחינו בצדק את הרפורמיזם, אבל פספסנו שרפורמות מנצחות שמפחיתות כאב יכולות להצמיח התנגדות. אָנוּ יכול לזכות ברפורמות עכשיו ובמקביל להגביר את הכוח כדי לנצח יותר מאוחר יותר. לעתים קרובות אפילו לעגנו למאמצים להשיג יותר צדק ויותר תועלת לאלה שמצבם הגרוע ביותר. הזלזול שלנו כלפי אלה שחיפשו משהו פחות מאשר לנצח בעולם עכשיו היה קשוח והביא ליותר קשישות.
לעתים קרובות היינו חסרי גמישות בגאווה, אך לעתים רחוקות היינו בטוחים בגמישות. היינו כל כך נוקשים שאיבדנו את היכולת לשנות בדרכים שאתגרו את ההגדרות העצמיות החדשות שלנו. עם הזמן לא יכולנו לשמוע קולות מלבד שלנו. עברנו מחיפוש מתמיד אחר תשובות חדשות, להגנה מזיקה על מחשבות ופעולות שאומצו לאחרונה מפני צמיחה נוספת. ממחפשי שינוי הפכנו להגנה על עצמנו מפני שינוי. לעתים קרובות מדי ראינו בכל ביקורת כתקיפה שנועדה לדרדר אותנו. הפכנו לכתות קצת ולפעמים אפילו בפראות. התפרצנו תוך כדי התפרצות.
לעתים קרובות היינו סולידאריים למחצה אך לעתים רחוקות מאוחדים בלב שלם. דגלנו בצורה מעוררת הערכה בעזרה הדדית, אבל על פני המוקדים הרבים שלנו כמעט ולא עברנו ממילים נחמדות למעשים משמעותיים. לא מזומנים ולא עבודה זרמו לעתים קרובות מחלקים של אקטיביזם שיכולים לגייס הרבה מכל אחד לחלקים חסרי אפשרויות כאלה. הקמנו קואליציות שנתנו לארגונים ולתנועות עם סדרי עדיפויות שונים להילחם יחד על דרישה מוסכמת מסוימת, כמו סיום מלחמה. אבל לא יצרנו גוש כולל של תנועות וארגונים שהאג'נדה שלהם הייתה הסכום המשותף הגדול ביותר ולא המכנה המשותף לפחות של כל המעורבים. התאחדנו בזהירות, אבל לא כולנו יחד נטלנו מנהיגות מתעדפי עדיפויות אנטי-מלחמתיים לגבי מלחמה, מתעדפי עדיפויות אנטי-גזעניים סביב גזע, ממעדי עדיפויות פמיניסטיים סביב מגדר, מתעדפי סדרי עדיפויות אקולוגיים סביב סביבה, ומתעדפי עדיפויות כלכלה סביב מעמד. לא השתלבנו לגוש תנועה אחד גדול שבו כולם נהנו מכל משתתף תמיכה בכל אחד אחר. לא דיברנו הרבה פחות כדי לחגוג הבדלים גדולים שכן כולנו עבדנו בעוצמה עבור שלם גדול מסך חלקיו. הגזמנו ואף החרפנו הבדלים קטנים כשכל אחד עבדנו חלש לבד.
לעתים קרובות היינו טיפשים מבחינה כלכלית, אך לעתים רחוקות היינו חכמים מבחינה כלכלית. שנאנו בצדק את הדינמיקה הפרוורטית של קשר המזומנים, אך בטעות הערכנו את הצורך בגישה משותפת למימון המאמצים שלנו. אנו דוחים בצדק חיפוש רווחים. אנו חוגגים בטעות אמצעים מרוששים.
היינו חסרי חזון בצורה הזויה, לא בעלי חזון בתובנה. כשהמתנגדים לעגו שאין לנו תשובות לעתיד של הכל, התחלנו לחגוג שאין לנו תשובות לעתיד של שום דבר. מכיוון שהקהל לא הוכיח שום תקווה לשינוי גדול, נמנענו מלהציע את נחיצותו ומהות השינוי הגדול. כשבני משפחה, שכנים וחברים לעבודה שאלו לשם מה אנחנו, אמרנו צדק ושוויון ומנינו שינויים שונים לטווח קצר, אך נמנענו מלהציע מוסדות שיספקו יעדים כאלה במקום לחנוק. כשאנשים נהיו ספקנים, ציניים ואפילו מזלזלים, הזינו את הניכור שלהם על ידי חזרה אינסופית על כמה דברים רעים והתעלמות אין קץ מהספקות שלהם שיש לנו משהו טוב יותר להציע. אמרנו הצטרפו אלינו למאבק למרות שאתם לא רואים יעדים מוסדיים ראויים. אמרנו שעולם אחר אפשרי, אבל לא סיפקנו תקווה ויעדים מוסדיים שיכולים לשכנע מישהו שהטענה נכונה. לא עוררנו השראה ויידענו מאבק למען עולם אחר.
אז ככל שהשגנו, הפסדנו, וזו הסיבה שלצעירים היום יש כל כך הרבה עוולות חברתיות לתקן.
אז לא משנה באיזה נתיב אתם הצעירים מגלים ובכל בחירות חדשות שתבחרו, אנא הימנע מהטעויות שלנו פן יערערו על השאיפות שלכם כפי שעשו את שלנו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו