{ מאמר זה הוכן עבור התאריכים 1 - 7 ביוני 2006 תחילה Z מפגשים בנושא חזון ואסטרטגיה, שנערך בוודס הול, מסצ'וסטס. המפגשים הללו אוספים פעילים מרחבי העולם כדי לחלוק רעיונות וחוויות לגבי חזון ואסטרטגיה חברתית. }
-
בעד ZSVS אני רוצה להציע עשר טענות לגבי החזון והאסטרטגיה של כלכלה משתפת. אני מאמין שכל טענה נכונה. אני גם מאמין שכל טענה חשובה מספיק כדי שפרויקטים, ארגונים ותנועות המחפשות עולם טוב יותר צריכים לאמץ את עשר התביעות כדי לעזור לעורר ולכוון את המאמצים שלנו. העדיפות שלי במצגת זו היא לא להתייחס לכל הטענות האפשריות אפילו על בניית תנועה רגועה, ופחות על בניית תנועה בשלמותה. כמו כן, אין בראש סדר העדיפויות שלי לספר את כל הסיבות לתמיכה בטענות המעטות שאני מציע או לטפל בכל הספקות האפשריים שיש לאנשים. במקום זאת, אני מקווה להעלות בתשובה לטענות הקרחות ברובן הסיבות שעשויות להיות לאנשים לדחות כל אחת מהן ואני מקווה לעורר אנשים לחקור ולפעול לפי תגובות קולקטיביות, אולי להגיע להסכמה משותפת כלשהי או לפחות בהירות לגבי אי הסכמה.
טענה 1: אנו זקוקים לחזון מוסדי משותף כדי לעורר תקווה, לשלב את זרעי העתיד בהווה ולהנחות רווחים שיובילו אותנו למקום בו אנו רוצים להגיע. אנחנו חייבים ליצור חזון כזה.
הרעיון ש"אין אלטרנטיבה", ה-TINA של מרגרט תאצ'ר, מלט את התגובה. ראשית, עקירת השקפה צינית זו מצריכה נימוק משכנע לחלופה. שנית, איננו יכולים לשלב זרעים של עתיד לא ידוע במאמצים הנוכחיים שלנו. הלא נודע אינו ידוע. כדי לקבוע מראש את העתיד, אנחנו צריכים חזון משותף. לבסוף, שלישית, אנחנו לא יכולים לתאר את הדרישות והנהלים שלנו כדי להוביל לאן שאנחנו רוצים להגיע אם אנחנו לא יודעים איפה זה. אסטרטגיה בהחלט חייבת לשים לב ליחסים הקיימים פן תחרוג או תיפול מהאפשרויות. אבל האסטרטגיה צריכה לתת את הדעת גם לחזון המבוקש, שמא היא תתנהל במעגלים או, גרוע מכך, תוביל הרחק מיעד רצוי.
אף אחד שדוחה פיתוח ושיתוף חזון לא שולל את הטיעונים הפשוטים הללו. במקום זאת, המתנגדים לחשיבות החזון מדגישים שחזון מוצע יכול להצטמצם בחוסר גמישות כדי להוציא תובנות חדשות. חזון מוצע יכול לתדלק עדתיות. חזון מוצע יכול להרחיב יתר על המידה לפרטים שאינם ניתנים לדעת, תוצאתיים או עניין להחלטה מוקדמת. זה יכול להיות קל דעת ולהסיט את תשומת הלב מדאגות חשובות יותר. הגרוע ביותר, חזון מוצע יכול להיות מונופול כבלם כדי להגביר את הכוח.
דאגות כאלה לא צריך להתבטל. הם אכן מהווים סכנה ממשית ונוכחת. אבל המשמעות הנכונה היא לא לדחות שיש חזון משותף. המשמעות הנכונה היא להגיע לראייה ולהחזיק אותה בגמישות. זה לקבל ביקורת בונה ולחפש חדשנות מתמדת בנוגע לחזון. זה להתמקד בדברים החיוניים ולא להאריך יתר על המידה. זה לחלוק תוצאות בצורה רחבה, בגלוי, וללא ז'רגון עילית או עמדה.
לבסוף, העובדה שדרך לא אליטיסטית וגמישה לקיים חזון ולהשתמש בו כדי להודיע לאקטיביזם עשויה להיות קשה להשגה אינה עוד טיעון נגד חזון, אלא העובדה שיש ארגונים פוליטיים משתתפים, מאבקים לוחמניים, אינפורמטיבי ובכל זאת. ניתוחים מעוררי השראה של דרישות ראויות ועם זאת ניתנות לזכייה, וטקטיקות אפקטיביות בדרכים שאינן עדתיות, מורחבות מדי או אליטיסטיות הן קשות מרמזות שלא צריכים להיות לנו גם את המרכיבים ההכרחיים הללו לביצוע שינוי.
טענה 2: חוסר מעמדות צריך להיות חלק מהמטרה הכלכלית שלנו. עלינו לסיים את שלטון המעמד הקפיטליסטי על העבודה. עלינו לסיים גם את שלטון מעמד הרכז על העבודה.
לקיים מעמדות פירושו לקיים קבוצות שלפי מיקומן במשק יש להן גישה שונה להכנסה ולהשפעה, לרבות הטבה זו על חשבון זו. השגת חוסר מעמדות, במקום זאת, פירושה הקמת כלכלה שבה כל אחד ממעמדם הכלכלי מסוגל באותה מידה להשתתף, לנצל יכולות, לצבור הכנסה וכו'.
איננו יכולים לבטל את ההבחנה בין מי שבבעלותם אמצעי ייצור לבין מי שאין בבעלותו אמצעי ייצור, אלא אם כן אין לאף אחד אמצעי ייצור, או להיפך, ומה שמסתכם באותו דבר, אלא אם כן לכולם יש אמצעי ייצור באופן שווה. זה עיקרון ברור של תמיכה בכלכלה חסרת מעמדות חדשה מעבר לקפיטליזם. כל הסוציאליסטים, למשל, מקבלים דעה זו.
אבל חלוקת מעמדות יכולה להיווצר גם בגלל חלוקת עבודה שמקנה לחלק מהיצרנים, שאני מכנה מעמד הרכז, השפעה והכנסה הרבה יותר גדולה מאשר ליצרנים אחרים, שאני קורא להם מעמד הפועלים. טענה 2 מתמקדת בנקודה האחרונה, שאפילו סוציאליסטים רבים אינם מקבלים אותה.
לכלכלה קפיטליסטית מודרנית יש בעלים שאנו מכנים קפיטליסטים. יש בו גם אנשים שאין להם כוח מובנה מבחינה כלכלית מלבד הבעלים של היכולת שלהם לעשות עבודה. האנשים האלה חייבים למכור את היכולת הזו, והם נקראים עובדים. הדבר השנוי במחלוקת/חשוב בטענה 2 הוא שהיא שמה לב שלקפיטליזם יש גם מעמד שלישי, מעמד המתאם, שלמרות שהם מוכרים את יכולתם לעשות עבודה כמו עובדים, בניגוד לעובדים יש להם גם כוח ועמד רב מובנה בתפקידם. חלוקת העבודה הכלכלית. חברי כיתת הרכזים הללו, עורכי דין, רופאים, מהנדסים, מנהלים, רואי חשבון, פרופסורים מובחרים וכן הלאה, עושים למען עבודתם משימות מעצימות במידה רבה ואף גורפת. לפי מיקומם במשק הם צוברים מידע, מיומנויות, ביטחון עצמי, אנרגיה וגישה לאמצעים להשפיע על תוצאות יומיומיות. הם שולטים במידה רבה במשימות שלהם ומגדירים, מעצבים, קובעים, שולטים או מגבילים את המשימות של העובדים למטה. הם מנצלים את התנאים המעצימים שלהם כדי לשפר את מעמדם לרוב על חשבון העובדים למטה, וגם בעימות עם בעלי ההון מלמעלה.
קפיטליזם הוא לפי החשבון הפרקוני הזה מערכת של שלוש מעמדות. חיפוש חוסר מעמד פירושו אפוא לא רק ביטול שלטון קפיטליסטי, אלא גם לא בניית שלטון מעמדי מתאם במקומו. "בחוץ עם הבוס הישן פנימה עם הבוס החדש" מסתיים שיש בוסים. לבטל בעלות פרטית אך לשמור על ההבחנה בין מעמד הרכז למעמד הפועלים מבטיח, לפי מבנה יחסי הרכז/עובד, שמעמד הרכז ישלוט במעמד הפועלים. שינוי סוג זה יכול לשים קץ לקפיטליזם, ועשה זאת, מדי פעם, היסטורית, אבל שינוי סוג זה לא ישיג חוסר מעמדות, והוא לא עשה זאת, אפילו לא בהזדמנות אחת, היסטורית.
טענה 2 אומרת שהמטרות שלנו חייבות לקחת אותנו מעבר למה שכונה סוציאליזם שוק וסוציאליזם מתוכנן מרכזי (אשר המערכות היו למעשה תיאום שוק ותיאום מתוכנן מרכזי שנקרא כך להעלאת מעמד הרכז למעמד שלטוני). התנועות והפרויקטים שלנו לא צריכים להיות רק אנטי-קפיטליסטיים, כלומר, הם חייבים להיות בעד חוסר מעמדות. עליהם לתעדף גם את ביטול המונופול של בעלי ההון על רכוש יצרני וגם את המונופול של הרכזים על העצמת העבודה.
טענה 3: מעבר לחוסר מעמדות, עבור הכלכלה עלינו לחפש גם ערכים כלכליים חיוביים הכוללים שוויון, סולידריות, גיוון, ניהול עצמי, איזון אקולוגי ויעילות כלכלית בניצול נכסים כדי לענות על צרכים ולפתח פוטנציאלים.
להיות נגד משהו רע - כמו חלוקת מעמדות ושלטון מעמדי - רצוי מאוד, כמובן. אבל דחיית תכונות רעות לא מייצרת סטנדרטים ברורים למטרות חיוביות. כדי להתעלות מעל התנגדות ולהיות בונה, אנחנו צריכים ערכים חיוביים שנוכל למדוד מוסדות חדשים מולם. טענה 3 עוסקת בערכים חיוביים.
הכלכלה משפיעה על כמה שכל אחד מקבל ממה שכולנו מייצרים. אנחנו רוצים תוצאות שוויוניות ומה ששוויוני הוא שכל אדם שמסוגל לעבוד מקבל חזרה מהחברה ביחס למה שהוא מוציא במחיר לעצמו בייצור. אנחנו צריכים לקבל שכר, כלומר, על משך הזמן, האינטנסיביות, וכאשר זה משתנה מאדם לאדם, העומס של העבודה המוערכת חברתית שלנו. זה עניין של העדפה, כמובן, לא הוכחה, אבל זה בהחלט תואם את מחשבת השמאל הנאורה ביותר מבחינה מוסרית. ויותר מכך, גמול מאמץ והקרבה הם גם בריאים מבחינה כלכלית. היא מספקת תמריצים מתאימים כדי לעורר את מה שלכל פרט יש את היכולת למעשה למנוע או לספק: הזמן החברתי, האינטנסיביות והנכונות שלו לעמוד בקשיים. הערך הראשון שלנו הוא הון עצמי.
כלכלה משפיעה על היחסים בין אנשים. כל מי שאינו פתולוגי יעדיף, ככל הנראה, שאנשים ידאגו ודואגים זה לזה בשותפות חברתית שיתופית - במקום לנסות להמלט זה את זה בעימות תחרותי אנטי-חברתי. הערך השני שלנו הוא סולידריות.
כלכלה משפיעה על מגוון האפשרויות הזמינות שלנו. אנחנו יצורים מוגבלים שאין להם זמן או אמצעים לכל אחד מהם לעשות הכל. אנחנו גם יצורים חברתיים שיכולים ליהנות באופן מקרי ממה שאחרים עושים שאנחנו לא יכולים. ולבסוף אנחנו יצורים חושבים ופרגמטיים שיכולים להפיק תועלת מהימנעות מתלות יתר באפשרויות צרות שמשאירות אותנו תקועים אם חלק מהאפשרויות המוגבלות הללו פגומות. הומוגניות של אפשרויות תוחמת אפשרויות וסיכונים על פני תלות בתרחישים פגומים. מגוון האפשרויות מעשיר את האפשרויות ומגן מפני טעויות. הערך השלישי שלנו הוא גיוון.
כלכלה משפיעה על מידת האמירה של כל אחד מאיתנו על מה מיוצר, באילו כמויות, באילו שיטות, באיזו חלוקה של אנשים למשימות, ובאיזה מוצר מוקצה לאנשים. החלטות כלכליות קובעות תוצאות אשר בתורן משפיעות עלינו. לצורך העניין, פעולת קבלת ההחלטות עצמה משפיעה עלינו גם בכך שהיא משפיעה על מצב הרוח שלנו, תחושת המעורבות והיעילות שלנו ותחושת הערך האישי שלנו.
למעט מקרים חריגים, אין סיבה מוסרית או מבצעית שאדם אחד צריך לומר דיבור מוגזם בהשוואה למידת השפעתו, ואין סיבה מוסרית או מבצעית לכך שלאדם אחד לא תהיה מספיק אמירה בהשוואה למידת ההשפעה שלו. . נורמה אחת של קבלת החלטות יכולה לחול על כל האנשים באופן שווה, מקרים חריגים לחוד, אך יכולה גם לכבד את השונות של צרכים מבצעיים ספציפיים ממקרה למקרה. לפי דפוס מחשבה זה אנו מגיעים לערך רביעי, ניהול עצמי. כל אחד מאיתנו צריך לומר את דעתו על החלטות בפרופורציה שכן ההחלטות הללו משפיעות עלינו. אמצעים לפיתוח, דיון, דיון, התאמה ופעולה על פי העדפות תלויי הקשר. שום גישה אחת כמו רוב הצבעה, שני שלישים הצבעה, קונצנזוס ושיטות שונות של הפצת מידע ודיון לא תהיה מיטבית בכל המקרים. עם זאת, מה שיתאים לכל המקרים היא נורמת הניהול העצמי הכוללת שלפיה אנו בוחרים בין האמצעים האפשריים לקבלת החלטות בכל מקרה.
כלכלה משפיעה על היחסים עם הסביבה הטבעית שלנו. כלכלה לא צריכה לאלץ אותנו להרוס את בית הגידול הטבעי שלנו ולהשאיר לעצמנו סביבה מרושלת לסבול. אבל גם כלכלה לא צריכה לחייב אותנו להגן על בית הגידול הטבעי עד כדי כך שלא יישאר לנו כל אמצעי להגשים את עצמנו בחיקו. מה שכלכלה צריכה במקום זאת לעשות הוא לחשוף את העלויות והיתרונות החברתיים המלאים והאמיתיים של בחירות מתמודדות, כולל התחשבות בהשפעתן על האקולוגיה, ולהעביר לעובדים ולצרכנים שליטה על אילו בחירות ליישם לבסוף. כך נוכל לטפל בשיתוף פעולה הן בסביבה והן בעצמנו, בפרופורציות יחסיות שאנו בוחרים בחופשיות. הערך החמישי שלנו הוא אפוא איזון אקולוגי, המובן בצורה רחבה זו של שילוב מידע אקולוגי וקשב בחישוב ובהחלטות כלכליות.
כלכלה לבסוף משפיעה כמובן גם על התפוקה החברתית שיש לנו לרשות אנשים ליהנות. זו אכן הסיבה שכלכלות קיימות. אם כלכלה עומדת בערכים המועדפים לעיל, אך מבזבזת את האנרגיה והמשאבים שלנו על ידי הפקת תפוקה שאינה מצליחה לענות על הצרכים ולפתח פוטנציאלים, או על ידי ייצור תוצרי לוואי מזיקים שמקזזים את היתרונות של המוצרים המיועדים, או על ידי בזבוז של מה שיש לו ערך בשיטות לא יעילות. כתוצאה מבזבוז נכסים ללא צורך, זה מקטין את הסיכויים שלנו. גם כאשר כלכלה פועלת בהתאם לשוויון, סולידריות, גיוון, ניהול עצמי ואיזון אקולוגי, עליה לנצל ביעילות גם נכסים טבעיים, חברתיים ואישיים זמינים מבלי לבטל בזבוז או הכוונה שגויה של המטרה.
ערכים אלה יחד דורשים חוסר מעמד, אך הם גם חורגים מחיפוש אחר חוסר מעמדות כדי לספק קווים מנחים חיוביים לבחירות מוסדיות. טענה 3 היא שדברים אחרים שווים, בכל כלכלה יותר שוויון, סולידריות, גיוון, ניהול עצמי, איזון אקולוגי ויעילות פרודוקטיבית זה טוב - ופחות מכל התכונות האלה או מכולן זה רע. מוסדות כלכליים צריכים בפעילותם כמו גם בתוצאות שלהם לקדם את התכונות הללו, לא להפר הרבה פחות למחוק אותן.
טענה 4: בעוד שלכלכלה יש חשיבות עמוקה, וזו הסיבה שאנו מבקשים לבנות תנועת פרקון, אנחנו לא חיים רק על ידי כלכלה וכלכלה לא לבד חשובה מאוד. אג'נדה פרקונית לבניית תנועה חייבת להתייחס לצדדים מרכזיים אחרים של החיים החברתיים בהתאם למבנה הכלכלי של פארקון, אך גם לכבד אג'נדות עם עדיפות שווה לחולל מהפכה באותם צדדים אחרים של החיים.
עולם חדש וטוב יותר יכלול כלכלה חדשה וטובה יותר, כן, אבל גם יחסים חדשים וטובים יותר של קרובי משפחה ומשפחה, דת, גזע ותרבות, משפט, שיפוט ופעולה קולקטיבית, הסדר אקולוגי ויחסים בינלאומיים, וגם של חלקים ספציפיים יותר של החיים גם בממדים אלו ואחרים, כמו מדע, אמנות, חינוך, בריאות וכו'.
לכן אנו זקוקים לחזון כדי ללמוד, לעורר השראה, להפריך ציניות ולהנחות תרגול לא רק לכלכלה, אלא ליחסי משפחה וחברה, ליחסי תרבות וקהילתיות, ליחסי חקיקה ומשפט, לאקולוגיה וליחסים בינלאומיים.
יותר מכך, כשם שהחזון והאסטרטגיות הכלכליות שלנו מספקות הקשר שחזון ואסטרטגיה פמיניסטיות, חזון ואסטרטגיה תרבותית, חזון ואסטרטגיה פוליטית, חזון ואסטרטגיה אקולוגית, וחזון ואסטרטגיה של יחסים גלובליים חייבים לעמוד ולהגביר, כך גם, הפוך, חזון ואסטרטגיה של יחסים פמיניסטיים, תרבותיים, פוליטיים, אקולוגיים וגלובליים מספקים הקשר שהחזון והאסטרטגיה הכלכלית צריכות לעמוד ולהגביר.
בכל מקרה, הסדרים חדשים בתחום אחד יצטרכו להתאים להסדרים חדשים בתחומים אחרים. תנועות לעולם חדש יצטרכו לשלב חזון ואסטרטגיה על פני תחומי החיים החברתיים. הם לא צריכים לתעדף תחום מיקוד אחד מעל השאר, כי זה יהיה פושט רגל מוסרית והתאבדות אסטרטגית.
מכאן נובע שככל שאנו מפתחים חזון ואסטרטגיה פרקונית לחיים הכלכליים, כדי להיות ראויים עליהם לשלב לא רק את זרעי הכלכלה העתידית, אלא גם את זרעי החזון העתידי שאנו חולקים עבור חלקים מגדירים אחרים של החיים. את אותה דחיפות ואמות מידה שאנו מיישמים על כלכלה עלינו ליישם גם על תחומים אחרים, תוך מילוי הצורך באקטיביזם תואם.
טענה 5: חיפוש חוסר מעמדות כמו בתביעה 2, כמו גם הערכים החיוביים של תביעה 3, כמו גם מתן מענה לכלכלה לרווחים בתחומים אחרים של החיים החברתיים ולהיפך כמו בטענה 4, מאלץ אותנו לדחות בעלות פרטית על רכוש יצרני, תאגידי חלוקת עבודה, קבלת החלטות מלמעלה למטה, שווקים ותכנון מרכזי.
מבלי להסתכל על המובן מאליו, כל אחת מהאפשרויות המוסדיות הללו הנמצאות בכל מקום בעולם סביבנו, מפרה באופן מהותי אחת או יותר (ובדרך כלל את כל) הנורמות המפורטות לעיל. לדוגמה, כשמציינים אפילו רק את ההפרות הברורות ביותר, בעלות פרטית מייצרת שלטון מעמדי קפיטליסטי על רכזים ועובדים. היא מחסלת את ההון העצמי על ידי תגמול רכוש וכוח. הוא מבטל את הניהול העצמי על ידי הקניית הכוח העיקרי בידי הבעלים.
חלוקת העבודה הארגונית מייצרת שלטון מעמדי מתאם על עובדים. הם שוללים את הניהול העצמי על ידי ביטול הסמכות של חלקם והגדלת כוח לאחרים, וכך גם קבלת החלטות מלמעלה למטה.
השווקים מסתירים עלויות ויתרונות חברתיים אמיתיים של כל הפריטים הכרוכים בהשפעות חיוביות או שליליות החורגות מהקונים והמוכרים המיידיים. הם מובילים להקצאה מוטעית מדהימה של נכסים, במיוחד אקולוגיים, שלא לדבר על כיוון התפוקה למקסום עודפים ולא לרווחת האדם. השווקים גם כופים התנהגות אנטי חברתית, בחורים נחמדים מסיימים אחרונים, ומייצרים חלוקה מעמדית בין רכזים ועובדים. הכלל המעלה של מעמד המתאמים, הקביעה העדינה היחידה לגבי שווקים, מתרחשת משום שחברות חייבות להתחרות על ידי קיצוץ בעלויות ומכיוון שכדי לצמצם עלויות, חברות ישכרו אליטה המשוחררת מההשלכות של בחירותיהן לקיצוץ בעלויות ושיש לה חשש להשלכות האנושיות המיידיות. מהבחירות שלהם.
תכנון מרכזי, גם מפר באופן מהותי את הניהול העצמי וכופה כללים בכיתה של רכז כדי להבטיח ציות. תכנון מרכזי מגדיל בדרך כלל גם את מעמד הרכזים השולטים על חשבון העובדים למטה, כולל ריכוז השליטה בדרכים המניבות חוסר איזון אקולוגי.
עבור כל המוסדות הכלכליים הללו, הנטייה לייצר חלוקה מעמדית בתורה הופכת את האפשרויות בתוך המעמדות להומוגנית מה שמפר את הגיוון ויוצרת מלחמת מעמדות נגד מעמדות בין מעמדות שמפרה את הסולידריות.
מעבר לכלכלה, יחסים קפיטליסטיים מחמירים גם היררכיות של כוח, מעמד ועושר שנוצרו על ידי תחומים אחרים של החיים החברתיים, למשל החמרה וניצול היררכיות מיניות, מגדריות, גזעיות ופוליטיות שנולדו מיחסים חוץ-כלכליים. הקפיטליזם מייצר גם חוסר איזון אקולוגי ואף מפר את הקיימות האקולוגית. זה מייצר גם מרוץ עכברים תחרותי, שבכתב גדול, משחרר בינלאומית קולוניאליזם, אימפריאליזם, ניאו קולוניאליזם, אימפריה, דלות קיצונית בלתי נתפסת ומלחמה.
לפיכך, הנקודה של תביעה 5, שאמורה להיות ברורה מאליה בכינוס כמו ZSVS, היא שאם אנחנו רציניים לגבי חוסר מעמדות, לגבי שוויון כלכלי, סולידריות, גיוון, ניהול עצמי, איזון אקולוגי ויעילות חברתית, ובערך. שאיפות חיוביות רחבות יותר לגזע, מגדר, כוח פוליטי, אקולוגיה ושלום, עלינו לדחות מוסדות כלכליים זמינים בדרך כלל כמפרים את הערכים שלנו. עלינו לחפש אלטרנטיבות.
טענה 6: חיפוש אחר חוסר המעמדות המוצע בתביעה 2 והערכים החיוביים המוצעים בתביעה 3 והמטרות החברתיות הרחבות יותר הנרמזות בטענה 4, ודחיית המוסדות הקפיטליסטיים והמתאמים שנדחו בתביעה 5, מותיר לנו צורך לתמוך במוסדות כלכליים חדשים , כולל המבנים המגדירים של כלכלה משתפת שהם עובדים בניהול עצמי ומועצות צרכנים, שכר עבור משך הזמן, האינטנסיביות והעומס של מוערכים חברתיים עבודה, מתחמי עבודה מאוזנים ותכנון משתף.
כדי שעובדים וצרכנים ישפיעו על החלטות באופן פרופורציונלי, כפי שהם מושפעים מהחלטות אלה, נדרשים מקומות דרכם הם יכולים להביע ולהתאים את העדפותיהם. אנו מכנים את המקומות הללו מועצות בניהול עצמי, המרכיב המוסדי המגדיר הראשון של כלכלה משתפת.
הון עצמי דורש שכר הוגן בחסות העובדים והצרכנים ובהתאם להערכות שווי מדויקות. זהו המרכיב המוסדי המגדיר השני של פארקון. יש לו שתי מטרות עיקריות. מצד אחד, מבחינה אתית, עובדים מתוגמלים כפיצוי על עלות השתתפותם בזמן, בעוצמת המאמץ ובקשיחות התנאים. מאידך, מבחינה כלכלית, עבודה מתוגמלת חייבת להיות שימושית חברתית, מה שמבטיח שלעובדים ולחברות יש תמריצים התואמים להשגת תפוקה מספקת.
החלטות בניהול עצמי דורשות הכנה בטוחה, יכולת רלוונטית והשתתפות מתאימה. החלטות בניהול עצמי דורשות אפוא את התכונה המוסדית המגדירה השלישית של פארקון, מתחמי עבודה מאוזנים, שבהם לכל שחקן יש חלק נכבד של עבודה מעצימה כך שאף מגזר של שחקנים לא יוצר מונופול על עבודה מעצימה בעוד שאחרים נותרים חסרי סמכויות ואינם מסוגלים להגיע אפילו לתוצאה הרבה פחות ברורה. רצון משלהם. מתחמי עבודה מאוזנים מבטלים את המונופול על העצמת העבודה המבדיל בין רכזים לעובדים. מתחמי עבודה מאוזנים מבטיחים שכל העובדים מתאפשרים בתנאים הקשורים לעבודתם להשתתף בניהול עצמי.
כל הערכים הכלכליים של תביעה 3 בתוספת חוסר מעמדות מטענה 2, מרמזים יחד על כך שההקצאה צריכה להתבצע בהתאם לרצונם החופשי של עובדים וצרכנים בניהול עצמי וכי יש להתחייב לא להכביר תחרותית של מעמד שליט כנגד הכפופים לו, אלא על ידי משא ומתן שיתופי ומושכל שבו רצונותיהם של כל האנשים מתממשים באופן פרופורציונלי ובו פעולות, דפוסי חשיבה ומבנים מעודדים את ההיגיון של מועצות בניהול עצמי, תסביכי עבודה מאוזנים ותגמול הוגן במקום להפר כל אחת מהן. כל זה מרמז על המאפיין המוסדי המגדיר הרביעי והאחרון של כלכלה משתפת, תכנון משתף.
ככל שעובדים וצרכנים מנהלים בעצמם מועצות, תגמול הוגן עבור משך, אינטנסיביות ומכבידה של עבודה ערכית חברתית, מתחמי עבודה מאוזנים ותכנון משתף מתייחסים לכל השחקנים באופן זהה מבחינה כלכלית, הם גם נוגדים כל היררכיה אפשרית בין שחקנים שנוצרו מחוץ למשק, ובמידה מכיוון שהם מעריכים כראוי השפעות אקולוגיות ומעבירים כוח קבלת החלטות לאלו המושפעים, ובמידה שהם כתובים בגדול, בינלאומית, הם מבטלים בהדרגה את אי השוויון של עושר וכוח בין מדינות, נראה כי פארקון מכוון היטב להכיל ואף להגביר יעדים לתחומים אחרים של החיים החברתיים , אם כי זו קביעה שניתן להעריך במלואה רק כאשר חזון ואסטרטגיה עבור אותם תחומים אחרים קיימים בפירוט מספיק כדי לאפשר הערכה של תאימות הדדית.
טענה 7: הדרישות עבור הפרויקטים, הארגונים והתנועות שלנו צריכות לכלול שילוב בסבלנות של זרעי העתיד בהווה, כולל קבלת החלטות בניהול עצמי, מתחמי עבודה מאוזנים, שכר הוגן ותכנון שיתופי למשא ומתן, כמו גם מאפיינים מרכזיים. מממדים אחרים של העולם החדש שאנו מחפשים.
יצירת מוסדות בהווה המשלבים זרעים של העתיד הגיונית כניסוי ללמוד, כמודל להשראה, כדרך לעשות את העבודה הטובה ביותר האפשרית כעת, להגשמה נוכחית, לעקביות, ולהתחיל לפתח את התשתית של מחר היום. .
כמובן שעלינו לזכור שלא יכולים להיות לנו מבנים עתידיים מושלמים כעת, הן בגלל הלחצים שמסביב והן בגלל המטען הרגשי וההתנהגותי שלנו. אבל העובדה שאנו זקוקים לחוש פרופורציה לגבי זרעים עתידיים שנוכל לקצור כעת בניסוי אינה זהה לקריאה לדחות לחלוטין קציר מיידי. בדיוק כפי שתנועות צריכות לבשר על עתיד שהוא פמיניסטי, פולי תרבותי, וגם חופשי וצודק מבחינה פוליטית, שמא הן ייפגעו מבפנים בערכים שלהן, לא מסוגלות להוות השראה לקבוצות בחירה מגוונות או אפילו נוטות להרחיק אותן, לא מסוגלות להתגבר על ציניות וחלשות ב. הבנתם אפילו את הפגמים והפוטנציאלים הנוכחיים, כך שתנועות מאותן סיבות אמורות לבשר על עתיד חסר מעמדות, כולל שילוב ארגון מועצה, מתחמי עבודה מאוזנים, שכר הוגן וניהול עצמי.
בניסוח אסטרטגי, בניית תנועות שמגלמות הנחות, גינונים ושאיפות של המעמד של המתאם, תפר את המטרות שלנו ותשתק את הסיכויים שלנו בצורה מחרידה באותה מידה כמו בניית תנועות שמגלמות הנחות, גינונים ושאיפות סקסיסטיות, גזעניות או סמכותיות משתקת את הסיכויים שלנו. בדיוק כפי שאנו עושים לגבי חזונות למגדר, גזע, תרבות באופן רחב יותר, פוליטיקה, אקולוגיה ויחסים בינלאומיים, עלינו לשלב כמיטב יכולתנו בפרויקטים הכלכליים הנוכחיים שלנו, ארגונים ותנועות, יחסים שאנו רוצים לעתיד. התנועות שלנו לא צריכות לשחזר בעבדות את המאפיינים של כלכלה מפוצלת מעמדית, יותר ממה שהן צריכות של מבנים גזעניים, סקסיסטיים או סמכותיים, אלא צריכות לאמץ בסבלנות ובזהירות את המאפיינים של חוסר מעמדות.
טענה 8: חיפוש אחר מוסדות כלכליים שותפים מחייב שלא רק ניצור בהווה מוסדות פרקוניים כפי שמתוארים בטענה 7 כמו גם בתיאורים מלאים יותר במקומות אחרים, אלא שניאבק גם לשינויים במוסדות קפיטליסטיים. דרישות המופנות נגד מוסדות קיימים צריכות לשפר את חייהם של אנשים, לקדם את הסבירות למאבק מוצלח נוסף ולקדם את התודעה והיכולת הארגונית לרדוף אחר מטרות נוספות. אלה מספקים את אמות המידה למדידת הצלחה.
עד כמה שניסויים ביצירת ארגון פרקון (או מגדר, גזע או השראה פוליטית) בהווה הם בעלי ערך, אם רק לתת עדיפות ליצירת ניסויים מכוונים קדימה באקטיביזם הנוכחי שלנו, יעביר את אלה שעובדים במוסדות קיימים למעמד של משקיף פריפריאלי וגם בחוסר חשיבות. להתעלם מהצרכים הדחופים של הרגע. הדרך לעתיד טוב יותר כוללת יצירת ניסויים בדמותה בהווה, כן, אבל היא כוללת גם צעדה ארוכה דרך המוסדות הקיימים, מאבק לשינויים שם שישפרו את חייהם של אנשים היום, גם כשהם מקדמים ומתכוננים לשינויים נוספים מחר.
שינויים במוסדות קיימים שאינם מחליפים אותם עד הליבה המגדירה שלהם הם רפורמות, אולם המאמץ לזכות ברפורמות אינו צריך לקבל שרק רפורמה אפשרית. להיפך, מאמצים לזכות ברפורמות יכולים להניח שאנו מחפשים שינויים כלכליים צנועים רצויים תמיד ורק כחלק מתהליך לזכות בכלכלה חדשה. המאמצים לזכות ברפורמות יכולים לבחור בדרישות, בשפה, בארגון ובשיטות, והכל בהתאם לא רק לזכייה בהישגים מבוקשים לטווח קצר המשפרים את חייהם של אנשים בהווה, אלא גם עם הגדלת הנטייה והיכולת של אנשים לחפש עוד יותר ניצחונות בהווה. העתיד עד לזכייה בסדר כלכלי חדש. במקום להניח תחזוקה של המערכת, יש לנהל מאבקים סביב הכנסה, ארגון, קבלת החלטות, הקצאה והיבטים אחרים של החיים הכלכליים כדי להגדיל ולהעצים רצונות ויכולות מכוונות עתיד. הרטוריקה צריכה לקדם את ההבנה של ערכים אולטימטיביים. הארגון צריך לגלם את הנורמות שלו ולהימשך להילחם מחדש. אותו דבר צריך להתקיים לגבי כלכלה כמו לשאר תחומי החיים, ולהיפך. זכה עכשיו לא רק כדי ליהנות מההטבות, אלא גם כדי לזכות בעוד מאוחר יותר. זוהי גישה לא רפורמיסטית לזכייה ברפורמות.
טענה 9: בשלב מסוים בעתיד לתנועות עצומות יהיו תכונות כמו אלה שצוינו לעיל, כמו גם רבות אחרות, כמובן, ועל בסיס היתרונות שלהן יהפכו לכלי רכב לקראת ניצחון ולבסוף גם יסייעו להרכיב את התשתית של עולם חדש. עם זאת, זה לא יקרה עד שאנשים במודע יגרמו לזה לקרות.
הטענה האחרונה הזו היא, בעיני, אמת, אבל היא גם ללא ספק הנקודה החזקה מכולן. השינוי לא יגיע דרך נטייה בלתי נמנעת שמתגלגלת ביחסים הנוכחיים, שסוחפת אותנו, חסרי הבנה, אל עתיד טוב יותר. שינויים יבואו, במקום זאת, רק באמצעות פעולות מודעות עצמיות של מספר עצום של אנשים שיביאו לידי ביטוי את היצירתיות והאנרגיה שלהם בצורה מאוחדת וקוהרנטית במידה רבה, שתהיה לו דיון פנימי, כמובן, אך יהיו לה גם מטרות משותפות כוללות ומטרה איתנה. .
אם אנו נוסעים אל העתיד במוחנו, ומדמיינים את מבטנו אל העבר, נראה תקופה קצרה יחסית, בשלב מסוים, שבמהלכה אנשים בעם זה או אחר, או ברבים בו-זמנית, יוצרים פרויקטים, ארגונים, ותנועות שלאחר מכן ממשיכה להפוך לכלי רכב חשובים מרכזיים ללחימה, בנייה ואפילו התמזגות לעולם חדש.
בין אם אנו מסתכלים קדימה, או מדמיינים מבט לאחור, אנו יכולים לשאול באופן סביר אילו תכונות יכלול פרויקט, ארגון או תנועה מתמשכים כאלה. אנחנו יכולים גם לפעול באופן סביר על פי התשובות שלנו, ברגע שנרגיש שיש לנו אותן פחות או יותר ביד, כדי לנסות ליצור כלי שינוי כאלה. האם ייתכן שנשגה במאמצים האלה? כן, אולי אנחנו. אבל אם לא ננסה, אז אין לנו סיכוי לעשות את זה נכון. ואם אנחנו טועים, נוכל לקחת לקחים מהטעויות שלנו ולנסות שוב.
נראה שהמשמעות היא שבניית כלי רכב כאלה לא רק של התנגדות אלא ליצירה מודעת לעצמה של עולם חדש חייבת להפוך לסדר היום שלנו. עלינו לפעול ללא דימויים מוגזמים של הצלחה מיידית, כמובן, אך עלינו גם לסרב להיכנע לעיכוב ציני או סבלני יתר על המידה.
טענה 10: כאשר קבוצה מסוגלת ואכפתית מסכימה על תביעות 1 עד 9, מוטל עליהן לחפש יחד הסכמה רחבה יותר מקבוצה גדולה עוד יותר ולגבש את האחדות האינטלקטואלית מעוררת ההשראה שלהם לכדי אחדות ארגונית ותוכנית מעשית יותר, בהתאם כל הטענות.
אם לא עכשיו אימתי?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו