במהלך ששת העשורים שחלפו מאז שאיינשטיין דיבר, הניסיון הראה שאי אפשר לסנן הבנה והתעקשות כאלה דרך רשת הצביעות. לא ניתן לשלוט בנשק גרעיני על ידי אמירה, למעשה, "עשה כמו שאנחנו אומרים, לא כמו שאנחנו עושים." על ידי פיתוח נשק גרעיני משלהם, אומה אחת אחרי השנייה השיבה למדינות החמושות בגרעין:
בתחילת הקיץ, בקול תרועה, הודיעו גורמים רשמיים בוושינגטון על פירוק ראש הנפץ הגרעיני האחרון W56 - דגם של 1.2 מגה טון משנות ה-1960. ברכה עצמית הייתה באוויר, כאשר הצהרה בירכה "המחויבות הנחרצת שלנו להקטין את גודל מלאי הנשק הגרעיני של המדינה לרמות הנמוכות ביותר הנחוצות לצרכי הביטחון הלאומי". זה סוג של יחסי ציבור מרגיעים שקיבלנו מאז תחילת העידן הגרעיני.
במשך יותר מ-50 שנה, וושינגטון הטיפה לסגולותיהם העולמיות של כורי כוח גרעיניים "שלווים" - תוך הכחשת הסכנות העצומות הטבועות בהם ותפקידם המכריע בהפצת הנשק הגרעיני. ההכחשה פירושה שאנשים והסביבה יסבלו לאורך כל מחזור הדלק הגרעיני, מכריית אורניום ועד פסולת גרעינית; ושהאסון של 1979 באי Three Mile יגרור אחריו הזוועות המתמשכות של צ'רנוביל.
לנאומו ההזוי וההזוי של הנשיא דווייט אייזנהאואר בפני העצרת הכללית של האו"ם ב-8 בדצמבר 1953 יש כעת הד מקאברי: "ארצות הברית מתחייבת לפניכם - ולפיכך בפני העולם - את נחישותה לסייע בפתרון הדילמה האטומית המפחידה - ל להקדיש את כל ליבה ומוחו למצוא את הדרך שבה כושר ההמצאה המופלא של האדם לא תוקדש למותו, אלא יתקדש לחייו".
יחד עם הבוז לדיפלומטיה אמיתית שממשל בוש הפגין שוב ושוב, הלהיטות של וושינגטון להשתמש בעוצמה צבאית עוררה את הסכנות של עימות גרעיני עם צפון קוריאה. שתיים מהאקסיומות הקדושות של משטר בוש - סודיות ואלימות - אינן יכולות לפתור בעיה זו ולמעשה יכולות רק להחמיר אותה.
היה סמוך ובטוח שבזמן שהנשיא בוש היה ביציע בבית הלבן ב-9 באוקטובר והוקיע את הניסוי הגרעיני הצפון קוריאני כ"מעשה פרובוקטיבי", קארל רוב עבד קשה כדי לכוונן את התוכניות להתקפה רטורית הקושרת את המשבר הזה ל "המלחמה בטרור". בוש כבר הניח את התשתית למאמץ שכזה כשדיבר - הזהיר מפני "איום חמור על ארצות הברית" אם צפון קוריאה תעניק טכנולוגיה הקשורה לגרעין ל"כל גורם מדינה או לא מדינה".
______________________________