בעידן שבו נשיאים אמריקאים להתפאר באופן שגרתי של שיש את הצבא הטוב בעולם, שבו כמעט טריליון דולר תקציבי מלחמה הם כעת גרסה חדשה לשגרה, הרשו לי להעלות עובדה חשובה אחת אך מוזכרת לעתים רחוקות: עשייה קיצוצים גדולים הוצאות צבאיות יגדילו את הביטחון הלאומי של ארה"ב.
למה? כי ביטחון לאומי אמיתי לא יכול להימדד או להגן רק על ידי כוח צבאי (במיוחד כוחו של צבא שלא ניצח במלחמה גדולה מאז 1945). חיוניות כלכלית חשובה הרבה יותר, כמו גם הזמינות והזמינות של שירותי בריאות, חינוך, דיור והיבטים חיוניים אחרים של החיים שאינם קשורים לנשק ולמלחמה. הוסיפו לזה את החשיבות של קונגרס שמגיב לצרכים של העניים העובדים, הרעבים והחסרי הבית שבינינו. ואל תשכח שהמרקם המוסרי של האומה שלנו צריך להתבסס לא על צבא מוכן לנצח למלחמה אלא על נחישות לקיים את החוק הבינלאומי ולהגן על זכויות האדם. הגיע הזמן שאמריקה תניח בצד את "הסדר מבוסס הכללים" הגנרי שלה המעוגן בצווי אימפריאלי ולהתמודד עם הבעיות האמיתיות שלה. מבט כנה במראה הוא מה שהכי נחוץ כאן.
זה צריך להיות פשוט באמת: את הביטחון הלאומי מומלץ לקדם לא על ידי הכנה אינסופית למלחמה, אלא על ידי טיפוח שלום. ובכל זאת, למרות שלהם רועש מדי חילוקי דעות, הפוליטיקאים של וושינגטון חולקים קונצנזוס דו-מפלגתי להפליא בכל הנוגע להכפשה לפני ומימון יתר בפראות של והצטיידות. למען האמת, ההוצאה הצבאית הולכת וגוברת ועוד מלחמות הם מידה עד כמה המדינה שלנו ממש לא בריאה.
"הסנאטור הזוטר המלומד מדרום דקוטה"
תובנות כאלה הן הכל מלבד חדשות, ופעם אפילו אפשר היה לשמוע אותן במסדרונות הקונגרס. הם, למעשה, שודרו שם תוך חודש מיום לידתי, כאשר ב-2 באוגוסט 1963, הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מקגוברן מדרום דקוטה - לימים גיבור שלי - קם לנאום בפני חבריו לסנאטורים על "נקודות מבט חדשות על ביטחון אמריקאי ."
תשע שנים מאוחר יותר, הוא (והחזון שלו לגבי הצבא) יפסיד כמובן קשות לריצ'רד ניקסון הרפובליקני בבחירות לנשיאות ב-1972. לא משנה שהוא היה זה ש שירת בקרב עם הצטיינות במלחמת העולם השנייה, הטייס מפציץ B-24 ב-35 משימות מעל שטח האויב, אפילו כשניקסון, אז קצין בחיל הים, צבר סכום יפה משחק פוקר. איכשהו, מקגוברן, גיבור מעוטר, נקשר ל"חולשה" מכיוון שהוא התנגד למלחמת וייטנאם ההרסנית של המדינה הזו, בעוד ניקסון יצר דימוי עצמי של הלוחם הקרה הכי אמין בסביבה, ולא החמיץ הזדמנות להתחזות כקשוחה מול הקומוניזם (עד, כנשיא, הוא ביקר באופן בלתי נשכח סין הקומוניסטית, פותחת יחסים עם אותה מדינה).
אבל בחזרה לשנת 1963, כשמקגוברן נשאה את הנאום הזה (שאפשר לקרוא בו המקוון תיעוד הקונגרס של הסנאט, כרך 109, עמודים 13,986-94). באותו זמן, הממשלה כבר הקדישה יותר ממחצית מכלל ההוצאות לפי שיקול דעת פדרלי לפנטגון, בערך אותו אחוז כמו היום. אבל האם זה היה להוציא את כל הכסף הזה בחוכמה? תשובתה של מקגוברן הייתה לא חד משמעית. הקונגרס, הוא טען, יכול לקצץ מיידית 10% מתקציב הפנטגון מבלי לפגוע בביטחון הלאומי. ואכן, האבטחה תוגבר על ידי השקעה במדינה הזו במקום לקנות עוד יותר נשק במחיר מופקע. הסנאטור וטייס המפציץ לשעבר היה ביקורתי במיוחד על הסכומים העצומים שהושקעו אז על ארסנל הגרעין של ארה"ב ועל "היתר המוגזם" הפלנטרי המופרך שהוא ייצג מול ברית המועצות, המתחרה העיקרית של אמריקה במירוץ החימוש הגרעיני. כפי שהוא ניסח זאת אז:
"איזה יתרון אפשרי [יכול להיות] בהקצאת מיליארדי דולרים נוספים לבניית טילים ופצצות נוספות [גרעיניות] כאשר כבר יש לנו עודף יכולת להשמיד את האויב הפוטנציאלי? כמה פעמים יש צורך להרוג אדם או להרוג אומה?"
כמה, באמת? חשבו על השאלה הזו כשהקונגרס של היום ממשיך להגביר את ההוצאות, המוערכות כעת בכמעט 2 טריליון דולרים במהלך 30 השנים הבאות, על - וכן, זה באמת הביטוי - "מודרניזציה" של הטריאדה הגרעינית של המדינה של טילים בליסטיים בין-יבשתיים (ICBM), כמו גם הצוללות היקרות במיוחד שלה לירי טילים גרעיניים ו מפציצים חמקניים. וזכור כי לארה"ב יש כבר ארסנל המסוגל למחוק חיים בכמה כוכבי לכת בגודל כדור הארץ.
מה, לפי מקגוברן, הקריבה המדינה הזו במרדף חסר הגבולות שלה אחר מוות המוני? בטיעונים שצריכים להדהד חזק היום, הוא ציין שבסיס הייצור של אמריקה מאבד מרץ וחיוניות בהשוואה לאלו של מדינות כמו גרמניה ויפן, בעוד הכלכלה נחלשת, הודות לחוסר איזון הסחר ולעלויות המתפוצצות של אותו מרוץ חימוש גרעיני. שימו לב, אז, המדינה הזו עדיין הייתה על תקן הזהב ונטולת עול מחוב לאומי כמעט בלתי נתפס, 60 שנה מאוחר יותר, של יותר מ 34 טריליון דולרים, חלקים משמעותיים ממנה הודות ל"מלחמה בטרור" הכושלת של המדינה הזו בעיראק, אפגניסטן, ובמקומות אחרים בכל רחבי כדור הארץ.
מקגוורן אכן זיהתה שבהתחשב באופן שבו הכלכלה הייתה (ועדיין מאורגנת), קיצוצים משמעותיים בהוצאות הצבא עלולים לפגוע בטווח הקצר. אז הוא הציע לקונגרס להקים ועדה להמרה כלכלית כדי להבטיח מעבר חלק יותר מאקדחים לחמאה. המטרה שלו הייתה פשוטה: להפוך את הכלכלה "לפחות תלויה בהוצאות נשק". עודף ההוצאות הצבאיות, הוא ציין, "בזבז" את המשאב האנושי של המדינה הזו, תוך "הגבלת" המנהיגות הפוליטית שלה בעולם.
בקיצור, אותו ותיק מכובד של מלחמת העולם השנייה, ששימש אז כ"סנאטור הזוטר המלומד מדקוטה הדרומית" (כדברי הסנאטור ג'נינגס רנדולף ממערב וירג'יניה), היה הכל מלבד גאה ב"ארסנל הדמוקרטיה" של אמריקה. הוא, למעשה, בכלל לא היה מעריץ של ארסנל. במקום זאת, הוא רצה לטפח דמוקרטיה ראויה לעם האמריקני, תוך שחרורנו ככל האפשר מנוכחותו של ארסנל כזה.
לשם כך, הוא הסביר למה הוא מתכוון בהגנה על הדמוקרטיה:
"כאשר אחוז גדול מהמשאבים הציבוריים של החברה שלנו מוקדש לצבירה של נשק מלחמה הרסני, רוח הדמוקרטיה סובלת. כאשר המעבדות שלנו והאוניברסיטאות שלנו והמדענים והצעירים שלנו נקלעים להכנות למלחמה, רוח ה[חופש] נפגעת.
"אמריקה חייבת, כמובן, לשמור על הגנה צבאית נאותה לחלוטין. אבל יש לנו מורשת עשירה ועתיד מפואר שהם יקרים מכדי להסתכן במרוץ חימוש שחורג מכל קריטריון סביר של צורך.
"אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שיש לנו מקורות כוח, יוקרה ומנהיגות בינלאומית המבוססת על פצצות גרעיניות אחרות".
תארו לעצמכם אם הקריאה שלו הייתה נענית. המדינה הזו אולי היום רחוקה פחות מיליטריסטי במקום.
משהו התרחש, למעשה, בתחילת שנות ה-1960 באמריקה. בשנת 1962, למרות רצונו של הפנטגון, הנשיא ג'ון קנדי השתמש בדיפלומטיה כדי להוציא אותנו ממשבר הטילים בקובה עם ברית המועצות ולאחר מכן, ביוני 1963, עשה כתובת התחלה קלאסית על שלום באוניברסיטה האמריקאית. באופן דומה, כתמיכה בקריאתו להפחתה משמעותית בהוצאות הצבאיות, ציטט מקגוורן את כתובת פרידה של הנשיא דווייט ד. אייזנהאואר ב-1961, במהלכו הציג את הביטוי הקלאסי כעת "תסביך צבאי-תעשייתי", והזהיר כי "לעולם אסור לתת למשקל השילוב הזה [של הצבא עם התעשייה, בתמיכת הקונגרס] לסכן את חירויותינו או תהליכים דמוקרטיים".
הדהוד את האזהרה של אייק במה שבאמת נראה כמו עידן אחר, מקגוורן זכה להסכמה של חבריו לסנאט. החזון שלו של אמריקה טובה יותר, צודקת יותר, הומאנית יותר, נראה, גם אם בקצרה, מהדהד. הוא רצה להוציא כסף לא על עוד פצצות גרעיניות וטילים אלא על "יותר כיתות, מעבדות, ספריות ומורים מוכשרים". על בתי חולים טובים יותר וטיפול סיעודי מורחב. על סביבה נקייה יותר, עם נהרות ונחלים שנחסכו מזיהום הקשור לייצור צבאי מוגזם. והוא גם קיווה שכאשר בסיסים צבאיים ייסגרו, הם יוסבו לבתי ספר מקצועיים או למרכזי בריאות.
החזון של מקגוורן, במילים אחרות, היה שאפתי ומעורר השראה. הוא ראה את אמריקה עתידית יותר ויותר בשלום עם העולם, נמנעים ממרוצי חימוש להשקעות במדינה שלנו ובאחד בשני. זה היה חזון עתיד שירד מהר בעידן מלחמת וייטנאם שיבוא, ובכל זאת כזה שנחוץ אפילו יותר היום.
שבחים מעמיתים בסנאט
הנה עוד דרך שבה השתנו הזמנים: החזון של מקגוורן זכה לשבחים רבים מחבריו לסנאט במפלגה הדמוקרטית. ג'נינגס רנדולף ממערב וירג'יניה הסכימו כי "כוח צבאי חסר תקדים בשילוב עם אזורים של חולשה כלכלית חמורה אינו ביטוי של מדיניות בטחונית נכונה". כמו מקגוברן, הוא קרא להשקעה מחדש באמריקה, במיוחד באזורים כפריים לא מפותחים כמו אלה שבמדינתו. ג'וזף קלארק, ג'וניור, מפנסילבניה, גם הוא ותיק במלחמת העולם השנייה, הסכים "ביסודיות" שתקציב הפנטגון "זקוק לבדיקה מדוקדקת ביותר ברצפת הסנאט, וכי בשנים קודמות הוא לא זכה לבדיקה זו". סטיבן יאנג מאוהיו, ששירת גם במלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השנייה, הביט קדימה לעבר עידן של שלום, והביע תקווה ש"אולי הצורך בהקצאות מדהימות אלה [לנשק] לא יהיה אמיתי בעתיד".
אולי התגובה החזקה ביותר הגיעה כנסיית פרנק מאיידהו, שהזכיר לחבריו הסנטורים את חובתם לחוקה. המסמך המקודש הזה, הוא ציין, "מקנה לקונגרס את הכוח לקבוע את גודל התקציב הצבאי שלנו, ואני מרגיש שנטינו יותר מדי להחתים את ההמלצות שמגיעות אלינו מהפנטגון, מבלי לבצע ניתוח ביקורתי מסוג זה הסנאטור מדרום דקוטה ניסה... איננו יכולים להתחמק יותר מאחריות זו." צ'רץ' הצדיעה למקגוברן כמי ש"העזה להסתכל לפרה קדושה [תקציב הפנטגון] בשיניים".
מילה אחרונה הגיעה וויין מורס של אורגון. מטורף מאוד, מורס העביר את הנושא לסיוע חוץ של ארה"ב, וציין שיותר מדי מהסיוע הזה היה קשור לצבא, ומהווה "בזבוז מזעזע" למשלם המסים, גם כשהתגלה כי הוא מזיק לפיתוח הדמוקרטיה בחו"ל, בעיקר ב אמריקה הלטינית. "אנחנו צריכים לבזבז את הכסף על לחם, ולא על סיוע צבאי", סיכם.
דמיין ש! לחם במקום כדורים ופצצות לעולם. כמובן שגם אז זה לא קרה, אבל ב-60 השנים שחלפו מאז, הרטוריקה של הסנאט בהחלט השתנתה. נאום בסגנון מקגוברן היום יזכה ללא ספק בוז משני צידי המעבר. שקול, למשל, דרישת נשיאות וקונגרס עקבית לסיוע צבאי נוסף לישראל במהלך רצח עם בעזה. עד כה, פעולות ממשלת ארה"ב עולות בקנה אחד עם לתת לילדים מורעבים בעזה לאכול עופרת במקום לחם.
שלום חייב להיות המקצוע שלנו
מה שהיה נכון אז נשאר נכון היום. הגנה לאומית אמיתית לא צריכה להיות שם נרדף להוצאות מסיביות על מלחמות ונשק. בדיוק הפוך: במידת האפשר, יש להימנע ממלחמות; במידת האפשר, יש להכות כלי נשק לאלים, ולעשות שימוש באתות אלה כדי לשפר את בריאותם ורווחתם של אנשים בכל מקום.
אה, וזה התייחסות תנ"כית שלי (חרבות לאלים) הוא בכוונה. זה נועד להדגיש את השורשים העתיקים של החוכמה של הימנעות ממלחמה, של המרת נשק לכלים שימושיים כדי לקיים ולפרנס את השאר.
עם זאת, מנהיגי אמריקה משני צדי המעבר איבדו מזמן את החזון של ג'ורג' מקגוברן, של ג'ון קנדי, של דווייט ד' אייזנהאואר. הנשיא של היום והקונגרס של היום, הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד, מתפארים בהוצאת סכומים אדירים על נשק, לא רק כדי לחזק את הכוח הקיסרי של אמריקה אלא כדי להביס את רוסיה ולהרתיע את סין, תוך התרברבות כל הזמן של "עבודות טובות הם יוצר לכאורה כאן באמריקה בתהליך. (יצרניות הנשק הגדולות במדינה הזו יסכים איתם, כמובן!)
למקגוברן הייתה תגובתה מובהקת לחשיבה כזו. "בניית נשק", הוא ציין ב-1963, "היא מכשיר מוגבל מאוד לבניית הכלכלה", בעוד ש"הסתמכות מוגזמת על נשק", כמו גם "דיפלומטיה נוקשה מדי", משמשות רק לטרפד הזדמנויות מבטיחות לשלום.
אז, נדמה היה לפוליטיקאים כמו מקגוברן, כמו גם לנשיא קנדי, כי פינוי נתיב לשלום הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי, במיוחד בהתחשב במשבר הטילים הקובה הכמעט אסון בשנה הקודמת. עם זאת, חודשים ספורים בלבד לאחר הנאום מעורר ההשראה של מקגוורן בסנאט, קנדי נרצח וקריאותיו לשלום הוצבו על הקרח, כשנשיא חדש, לינדון ב' ג'ונסון, נכנע ללחץ על ידי הסלמה של מעורבות צבא ארה"ב במה שנכנס לווייטנאם הקטסטרופלית. מִלחָמָה.
באקלים של ימינו של מלחמה תמידית, חלום השלום ממשיך לקמול. ובכל זאת, למרות החמרה בסיכויים, חשוב שאסור לתת לו למות. יש להרחיק את הקרקע הגבוהה מה"לוחמים" שלנו, שמטרתם לשמור על מפעלי המוות, ללא קשר לעלות לאנושות ולכדור הארץ.
חבריי האמריקאים, אנחנו צריכים להתעורר מהסיוט של מלחמה לנצח. המלחמות של המדינה הזו לא פשוט נלחמות "שם" במקומות רחוקים, ולפחות לנו, נשכחים לכאורה כמו סוריה וסומליה. באיזשהו אופן עגום, המלחמות שלנו כבר נלחמות מאוד ממש כאן במדינה החמושה ביותר הזו שלנו.
ג'ורג' מקגוברן, טייס מפציצים ממלחמת העולם השנייה, הכיר את פניה הקשים של מלחמה ולחם בסנאט למען עתיד שליו יותר, כזה שכבר לא רדוף על ידי מירוצי חימוש מתישים והסיכוי לגרסת יום הדין של הרוג יתר. הצטרף אליו למאבק הזה היה ג'ון פ. קנדי, שב-1963 הציע ש"הדור הזה של אמריקאים כבר הספיק, יותר ממספיק, של מלחמה, שנאה ודיכוי".
אם רק.
נראה שדור ה"מנהיגים" של היום עדיין לא התמלא במלחמה, בשנאה ובדיכוי. העובדה הטרגית הזו - לא סין, לא רוסיה, לא שום מעצמה זרה - היא כעת האיום הגדול ביותר על "הביטחון הלאומי" של המדינה הזו. וזה איום שרק מחמיר תקציבים עצומים מתמיד של הפנטגון עדיין מוטבע על ידי קונגרס שותף ללא עמוד שדרה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו