עובדי מזון מהיר עזבו את עבודתם בכ-50 ערים בארה"ב ביום חמישי, הפגנת הכוח האחרונה מקמפיין התאגדות שהחל בשביתה של יום אחד בהשתתפות 200 בני אדם בעיר ניו יורק בנובמבר האחרון. מאז, תנועת האיחוד השתרשה במספר ערים בחוף המזרחי ובמערב התיכון, כולל בוסטון, וושינגטון, שיקגו, דטרויט, פלינט, מישיגן ומילווקי. הפעולות ביום חמישי סימנו טריטוריה חדשה למסע הפרסום, כאשר קווי כלונסאות עולים בחוף המערבי ובערים הדרומיות - לוס אנג'לס, סיאטל, טמפה, פלורידה, ראלי, צפון קרוליינה ויוסטון ביניהם.
"כולם קמים היום", אמרה נאקווסיה לה גרנד. הניו יורקרית בת ה-21 מחלקת את זמנה בין שני חנויות קנטקי פרייד צ'יקן שבהן היא עובדת - האחת בברוקלין, והשנייה בקווינס - ומארגנת את מסע האיחוד. היא הייתה בין קהל של כ-100 אנשים שסגרו את מקדונלד'ס במרכז מנהטן לפני עלות השחר עם קריאות "לא לשרוד ב-7.25" - רמז לשכר המזון המהיר במדינת ניו יורק.
חוסה אווילה, בן 22, תושב יוסטון, טקסס, שעובד ב-Subway, צפה בטלוויזיה בשביתות המזון המהיר שהתפשטו מוקדם יותר השנה. "למה אנחנו לא מתגברים?" הוא שאל את עצמו.
באותו קיץ, פעילים בפרויקט הארגון של טקסס פנו לאווילה בזמן שעבד מאחורי הדלפק בעבודה שלו. זה היה אחד הימים החמים בשנה והמזגן של החנות היה מקולקל. "הם נכנסו וראו את המאבק שעברתי", אמר אווילה. "הם דיברו על השביתה שהם מתכננים, והחלטתי לקפוץ פנימה ולהילחם במאבק". ביום חמישי, הוא וכמאה עובדי מזון מהיר אחרים פתחו בשביתה בעיר, וערכו עצרות, כלונסאות והשמעות במסעדות רבות ביוסטון.
ההסלמה החדשה הזו מגיעה כאשר האומה מציינת את יום השנה ה-50 למצעד על וושינגטון למען עבודה וחופש. המאבק שלהם הוא אינדיקטור עד כמה רחוק המדינה צריכה ללכת לפני שחלומו של מרטין לותר קינג ג'וניור על שוויון - משפטי וכלכלי - יתגשם.
"חלק מהצעדה ההיא עסק בכלכלה", אמר הכומר דייוויד מדיסון, כומר של הכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית של הרובע הגדול ביוסטון, שגייס את קהילתו לפעולות העבודה ביום חמישי. רבים מבני עדתו עובדים בתעשיית המזון המהיר ופתחו בשביתה.
"מנהיגי זכויות האזרח של אותה תקופה ידעו היטב שהחופש הוא חלול מאוד אם אין לך צדק כלכלי", אמר הכומר מדיסון. "חמישים שנה מאוחר יותר אנחנו עדיין נלחמים כדי שאנשים יוכלו לחיות ולעבוד ולגדל את ילדיהם בשכר הגון".
נקודות מכירה שראו קוי כלונסאות צצים בדלתותיהן כוללות חנויות מזון מהיר של מיליארדי דולרים שסמלים של המותג שלהן מדבקים צדי דרכים וטלוויזיות מרחות מחוף לחוף: מקדונלד'ס, בורגר קינג, ליטל קיסר ודומינו'ס, אם להזכיר כמה. המסעדות הללו מחולקות בין בעלי זכיינים בודדים, אבל החוט המשותף של ניצול עובר בכולן. כוח העבודה שלהם, שאוב ברובו מקבוצות חברתיות מודרות ומדכאות מסורתיות, כולל אפרו-אמריקאים, לטינים ומהגרים מהדור הראשון, מרוויח שכר בגובה המינימום החוקי או מעט מעל למינימום החוקי ואינם ניתנים לביטחון תעסוקתי או יתרונות בריאותיים שאפשר לדבר עליהם. אלה שהשתתפו בשביתה של יום חמישי העלו דרישה משותפת של 15 דולר לשעה והכרה של האיגוד.
המאמץ נערך ברובו על ידי האיגוד הבינלאומי של עובדי השירות, אשר סיפק מימון לקבוצות קהילתיות מקומיות כמו Texas Organizing Project ו-New York Communities for Change להתגייס בשטח. כמה מבקרים שיערו כי השביתות קשורות יותר להגמשת השרירים הפוליטיים של ה-SEIU בשם ממשל אובמה מאשר השגת יעדי הקמפיין המוצהרים. עם זאת, עובדים שוב ושוב אומרים שהם החליטו להצטרף לקמפיין כי הרגישו כאילו אין להם מה להפסיד.
קארים ספארקס, עובד בברוקלין מקדונלד'ס בן 30, אמר שהוא שמע על הקמפיין בעבר, אבל היה מרוכז מדי בהסתדרות עם השכר שלו לשעה של 7.25 דולר ולשמור על עבודתו השנייה כגננות כדי להתייחס לזה הרבה. מה שהניע אותו לשבות, הסביר ספארקס, היה לראות את בנו הצעיר מסיים את הגן ואת הבכור שלו מחטיבת הביניים. ניצוצות לא יכלו להרשות לעצמם להוציא אותם לאכול כדי לחגוג או לקנות להם מתנות.
"זה היה או זה או לעשות שכירות," הוא אמר, "כל מה שיכולתי להרשות לעצמי זה בלונים."
הוא צוחק במרירות כשנשאל על הזדמנויות להתקדם במקדונלד'ס. הרשת מתהדרת באוניברסיטת המבורגר שלה, תוכנית ניהול שפועלת מהמטה שלה באילינוי. "כמו האו"ם," ה כתוב באתר של מקדונלד'ס, באוניברסיטת המבורגר יש "מתורגמנים שעובדים איתנו, ויש לנו את היכולת ללמד ב-28 שפות כולל ספרדית, גרמנית, צרפתית, יפנית וסינית מנדרינית".
אבל עובדים כמו Sparks לא קוטפים את היתרונות. לדבריו, "יש בחור שאני עובד לצידו שעבד באותה עבודה כבר 13 שנים. הוא מרוויח 7.45 דולר לשעה".
ניצוצות הצטרף למסע האיגודים לקראת סבב ההסתלקות הקודם, שהתקיים ב-31 ביולי. לאחר שמעסיקו התבשר על כך, הוצע לו קידום. "הם רצו להפוך אותי למנהל", אמר. "דחיתי אותם, כי זה אומר שאני לא יכול לארגן, לא יכולתי לדבר".
מאז החלה מסע האיגודים בניו יורק והחל להתפשט ברחבי הארץ, היו מקרים רבים של פיטורי עובדים גבוהים ושימוש בצורות נקמה אחרות, כמו קיצוץ בשעותיהם כדי למנוע מהם להתאגד. בתגובה, עובדים התגייסו זה להגנתו של זה, ובמקרים מסוימים סגרו מסעדות וניהלו משא ומתן עם ההנהלה להעסקת עובדים מפוטרים מחדש. תיקים אחרים מטופלים בבתי משפט על ידי עורכי דין שנשמרו על ידי הקמפיינים המקומיים.
כשספארקס מדבר עם עמיתים לעבודה, הוא מזכיר להם שיש להם זכויות בעבודה. "מפקחים ומנהלים כלליים מניחים אוטומטית שהם יכולים להפחיד עובדים ולגרום לנו להרגיש שאין לנו את הזכות להתארגן, כשאנחנו עושים זאת."
לעתים קרובות, השיחות הללו מתרחשות במסעדות מזון מהיר, שבהן, כאשר הוא יכול להרשות זאת לעצמו, ספארקס לוקח את ילדיו לארוחת ערב. "אנשים במדינה הזאת אוהבים לאכול מזון מהיר", הסביר. "אני מתמכר לזה בעצמי. כשיש לי הזדמנות לצאת ולבזבז קצת כסף על מזון מהיר, אני מנסה להודות לעובדים. אני מנסה ללמד אותם על המצב. אני מראה להם קטעים בטלפון הסלולרי שלי כשאני מדבר עם העיתונות, בטלוויזיה. אני בעצם מעודד אותם להצטרף כי אנחנו צריכים כמה שיותר אנשים איתנו".
כמו הכומר מדיסון, ספארקס רואה במאבק שהוא ועמיתיו לעבודה קשור למורשת התנועה לזכויות האזרח. "היה אז שינוי. יכול להיות שינוי עכשיו אם נמשיך להתגייס", אמר. "עשינו דרך ארוכה בעמידה ביחד. אני לא רואה שום סיבה שאנחנו צריכים לוותר עכשיו".
עבור נאקווסיה לה גרנד, שהשתתפה בשביתה הראשונה בת יום אחד בנובמבר האחרון בניו יורק, פעולות העבודה של יום חמישי הכפילו את תחושתה לגבי מה אפשרי. היא מצפה שככל שיותר ויותר עובדים יראו את עמיתיהם מצטרפים לפעילות האיגודית, תהיה לכך אפקט של כדור שלג ומספרם ימשיך לגדול. "מי יודע?" היא אמרה. "כל העולם יכול לעמוד".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו