מתחילים שוב. שש עשרה שנים אחרי התקשורת האמריקאית עזר ממשל בוש התפשט מיתוסים ושקרים לגבי האיום שמציבה עיראק על ארצות הברית ובעלות בריתה, ממשל טראמפ מתפשט דומה מיתוסים ושקרים על האיום הנשקף מאיראן.
השאלה של 64,000 ריאל, אם כן, היא האם עיתונאים למדו לקחים כלשהם מה- תקלה של הנשק להשמדה המונית העיראקית של 2003.
ובכן, שקול את הכותרות האחרונות:
"ארה"ב פורסת טילי פטריוט נוספים למזרח התיכון, על רקע האיומים האיראניים" (CNN)
"הפנטגון בונה כוח הרתעה נגד תקיפה איראנית אפשרית" (ניו יורק טיימס)
"ארה"ב אומרת שאיראן כנראה עומדת מאחורי התקפות ספינות" (Wall Street Journal)
"איומים איראניים הובילו להודעת הפריסה של הבית הלבן, אומרים גורמים אמריקאים" (וושינגטון פוסט)
ההוכחות לכותרות הניציות האלה? על הזרם הזה של דיווחים בתקשורת מזעזע על "איומים" ו"התקפות" מאיראן? כן, ניחשתם נכון: הצהרות שסופקו לכתבים על ידי פקידים אמריקאים המסתתרים מאחורי מעטה של אנונימיות. במקרים מסוימים, רק פקיד אחד. קח את הסקופ של הוול סטריט ג'ורנל:
הערכה ראשונית של ארה"ב הצביעה כי איראן ככל הנראה עומדת מאחורי המתקפה על שתי מכליות נפט סעודיות ושתי ספינות נוספות שניזוקו בסוף השבוע ליד מיצר הורמוז, אמר פקיד אמריקאי, ממצא שאם יאושר, יעורר עוד יותר את המתיחות הצבאית במדינה. המפרץ הפרסי.
למה שתסמוך על דברו של פקיד יחיד בנושא כל כך רגיש ושנוי במחלוקת? ולמה, הו למה, להסתמך על עדות של חבר בממשל טראמפ, הידוע בעולם, כמובן, בדבקותו המחמירה והבלתי מתפשרת על האמת?
האזינו לפודקאסט Deconstructed, שבו מהדי חסן דן בסיכויים לעוד מלחמת שינוי משטר בלתי חוקית ועקובה מדם במזרח התיכון.
כמו כן: אם אתה מתכוון לסמוך על פקיד אנונימי יחיד, בממשל הזה של ניצים פנאטיים ופורחים חסרי בושה, למה לא לסמוך על הפקיד המסוים הזה שהיה מצוטט בניו יורק טיימס?
פקיד אמריקני אחד, שדיבר בתנאי של אנונימיות כדי לדון בתכנון פנימי סודי, אמר שהמודיעין החדש של איום איראני מוגבר הוא "דברים קטנים" ואינו ראוי לתכנון הצבאי שהונחה על ידי מר בולטון. הבכיר אמר גם שהמטרה הסופית של מסע הסנקציות הכלכליות שנמשך שנה של ממשל טראמפ הייתה למשוך את איראן לסכסוך מזוין עם ארצות הברית.
הרבה עיתונאים אומרים שהם רוצים ללמוד את הלקחים של עיראק. אבל המציאות העצובה היא שרבים מעמיתיי לתקשורת הופכים, ביודעין או מבלי משים, שותפים לניסיון הציני והמסוכן של הממשל הזה "למשוך את איראן לסכסוך מזוין עם ארצות הברית".
אז מה לעשות? להלן ארבע הצעות.
1. עצור את הסטנוגרפיה
העברת טענות של פקידים אמריקאים לקוראים או לצופים, מבלי לבדוק אם הן נכונות או לא, זה אפילו לא קרוב להגדרה של עיתונאות. כתבים לא אמורים להיות סטנוגרפים לאנשי השלטון; הם אמורים לתת דין וחשבון בכוח.
גילוי אמון עיוור בפקידי ארה"ב בנושאי ביטחון לאומי, בפרט, אינו הגיוני כלל. לארצות הברית יש היסטוריה ארוכה של התחלה, או הסלמה, סכסוכים על בסיס איומים ופרובוקציות הונאה. זכור את וייטנאם ואת שקרים במפרץ טונקין? זכור את מלחמת המפרץ הראשונה ואת עדות שקר של הקונגרס על תינוקות כוויתים שנזרקו מהאינקובטורים על ידי חיילים עיראקים? זכור איך ג'ורג' וו. בוש לא רק בדה איום מאמצעי נשק לא קיימים אלא גם זממו לעורר את סדאם חוסיין להפיל מטוס אמריקאי "צבוע בצבעי האו"ם"?
ואז יש את איראן. שבוע שעבר, בראיון ברדיו, צ'אק הייגל, הסנאטור הרפובליקני לשעבר ושר ההגנה תחת ברק אובמה, האשים את ממשל טראמפ ב"פתיון לאיראן בצורה מסוכנת מאוד".
כולנו יודעים, כמובן, שג'ון בולטון רוצה להפציץ את איראן. הוא אמר זאת בעצמו, על דפי הסבר של הניו יורק טיימס.
אז מדוע הכתבים אינם סקפטיים יותר לטענות הממשל על איראן? מדוע הם כל כך להוטים לחזור עליהם בעבדות ובלתי ביקורתית לציבור, כאילו ירדו על לוחות אבן מגבוה?
קח את ברברה סטאר, כתבת הפנטגון הוותיקה של CNN. בשבוע שעבר היא צייצה בטוויטר:
אולם השבוע, הגנרל הבריטי הבכיר ביותר בקואליציה בראשות ארה"ב נגד דאעש אמרו לכתבים כי "לא היה איום מוגבר מצד הכוחות הנתמכים על ידי איראן בעיראק ובסוריה".
אופס.
"הטעה אותי פעם אחת", כפי שהיה כה מפורסם הנשיא ג'ורג' וו לא מסוגל לומר, "תתבייש לך. תטעה אותי פעמיים, תתבייש לי".
2. יש לברר את העובדות שלך
לאיראן אין נשק גרעיני. לאיראן אין תוכנית נשק גרעיני. איראן עמדה בתנאי הסכם הגרעין.
שלוש ההצהרות הללו מייצגות את השקפת הקונצנזוס של, בין היתר, את קהילת המודיעין האמריקאית, ראשי ביטחון ישראלים, הגנרלים הבכירים בארה"ב, ואולי הכי חשוב, ה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). אם, כעיתונאי, אתה מדווח אחרת, אז יש לך סקופ שובר קופות. אבל מוטב שיהיה מאחוריו משהו מעבר להגיגים של פקידים אנונימיים בבית הלבן.
עם זאת ניו יורק טיימס דיווח מוקדם יותר השבוע כי התוכנית של הפנטגון לשלוח 120,000 חיילים אמריקאים למזרח התיכון תלויה בחלקה בשאלה אם איראן תחליט "להאיץ את העבודה על נשק גרעיני".
איך האיראנים יכולים "להאיץ את העבודה" על נשק שלא קיים?
3. הקשר, הקשר, הקשר
כל הזמן מציגים לנו תמונות על מסכי הטלוויזיה שלנו של איראנים שריפת דגלי ארה"ב או מזמרים"מוות לאמריקה." אבל האם לא יועיל אם עיתונאים יספקו גם הקשר נחוץ לסכסוך הממושך הזה בין ארצות הברית לרפובליקה האסלאמית? האם הם יכולים לנסות להסביר לקוראים או לצופים כיצד ישנן טענות לגיטימיות וארוכות שנים משני הצדדים?
אחרי הכל, כמה אמריקאים מודעים לעובדה שממשל אייזנהאואר הפיל את ממשלתו הדמוקרטית של ראש ממשלת איראן, מוחמד מוסאדך הפיכה של ה-CIA בשנת 1953? או זה ממשל קרטר הציעו מקלט בטוח לדיקטטור המדכא, השאה של איראן, לאחר שברח מהמהפכה האיראנית ב-1979? או שממשל רייגן עזר לעיראק של סדאם חוסיין להשתמש בגז רעיל נגד הכוחות האיראניים במלחמת איראן-עיראק? או הממשל של ג'ורג' הוו בוש סירב להתנצל לאיראן לאחר שספינת מלחמה של הצי האמריקני הפילה מטוס נוסעים אזרחי איראני, והרגה את כל 290 הנוסעים שהיו על הסיפון?
לא כל כך קשה לעיתונאים לספק הקשר היסטורי בדיווח שלהם. הנה ברני סנדרס מפרש את זה בקצרה ובבוטות, בפברואר 2016, במהלך דיון נשיאותי דמוקרטי עם הילרי קלינטון:
אף אחד לא יודע מי היה מוסאד, ראש ממשלת איראן שנבחר באופן דמוקרטי. הוא הודח על ידי אינטרסים בריטיים ואמריקאים כי איים על אינטרסים של הבריטים. וכתוצאה מכך, נכנס השאה של איראן, דיקטטור נורא. התוצאה של זה, הייתה לך המהפכה האיראנית שנכנסה, ושם אנחנו נמצאים היום.
4. קבל מקורות טובים יותר
למה רק לצטט, או להסתמך על, פקידי ממשל? או גברים ונשים במדים? או אנשים מ צוותי חשיבה ניצים של DC?
למה אנחנו לא יכולים לשמוע גם מקולות סקפטיים ואנטי-מלחמתיים? מ איראנים אמריקאים אוּלַי?
חודש לפני הפלישה לעיראק, בפברואר 2003, הוגנות ודיוק בדיווח, או FAIR, הפיקה ללמוד מתוך 393 מקורות במצלמה שהופיעו בכתבות על עיראק בחדשות הרשת. לפי FAIR, שלושה מכל ארבעה (76 אחוזים) מקורות היו פקידי ממשל וצבא בהווה או לשעבר, לעומת 6 אחוזים זעירים מהמקורות שהיו ספקנים לגבי הצורך בסכסוך עם עיראק. בינתיים, פחות מאחוז אחד - או שלושה מתוך 1 מקורות! - "זוהו עם הפגנות מאורגנות או קבוצות אנטי-מלחמתיות".
יש לי הצעה לכתבים ולעוגנים שמחפשים אורחים ומקורות לגבי המשבר הנוכחי: אם הם טעו בעיראק, אל תשאל אותם על איראן.
עם יודע כלום עוד לוֹחְמָנִי נשיא במשרד הסגלגל, יועץ לביטחון לאומי שיש לו חלם על מלחמה במשך עשרות שנים, והסעודים מחפש דם, לא ניתן להפריז בחשיבותו של דיווח הוגן ומדויק על איראן, והאיום שהיא עשויה להוות או לא. תחשוב על זה: מאות אלפים של אזרחים עיראקים, כמו גם יותר מ 4,400 חיילים אמריקאים, אולי היה חי היום לו היו ארגוני התקשורת בארה"ב - עם כמה יוצאי דופן מכובדים - עשו את עבודתם ב-2003.
למעשה, שנה לאחר הפלישה, במאי 2004, עורכי ה"ניו יורק טיימס" פרסמו תקלה חמורה, תחת הכותרת "הטיימס ועיראק." מידע "שנוי במחלוקת" על עיראק וכלי נשק להשמדה המונית, הם הודו, "לא היה מוסמך מספיק או מותר לעמוד ללא עוררין. במבט לאחור, היינו רוצים שהיינו אגרסיביים יותר בבחינה מחדש של הטענות כאשר הופיעו ראיות חדשות - או לא הופיעו".
"עורכים בכמה רמות שהיו צריכים לאתגר את הכתבים וללחוץ ליותר ספקנות", הם המשיכו, "אולי היו מתכוונים מדי להזדרז סקופים לעיתון. ... מאמרים המבוססים על טענות קשות על עיראק נטו להופיע בולט, בעוד מאמרי המשך שהטילו ספק במקוריות נקברו לפעמים. בחלק מהמקרים לא היה מעקב בכלל".
האם ה"ניו יורק טיימס" מתכנן להנפיק עוד שנה או שנתיים מהיום? האם כתבים, עוגנים ועורכים אמריקאים באמת רוצים יותר דם מזרח תיכוני על הידיים? אם לא, הם צריכים לתקן את הסיקור האמיץ למדי והנצי יותר ויותר על איראן וממשל טראמפ - ולתקן אותו מהר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו