יש ריח של הפיכה באוויר בימים אלה. זה היה ככה באיראן רגע לפני שההפיכה שנתמכה על ידי ארה"ב ב-1953 הפילה את ממשלת מוסדיה והתקינה את השאה. יש לו תחושה של 1963 בדרום וייטנאם, לפני ההשתלטות הצבאית הדליקה את האור בקצה המנהרה הארוכה והנוראה של דרום מזרח אסיה. זה דומה להפליא לתחילת ספטמבר 1973, לפני ההפיכה בצ'ילה פתחה 20 שנים של דם וחושך.
בתחילת החודש שעבר, הסוכנות לביטחון לאומי, הפנטגון ומחלקת המדינה האמריקאית ערכו פגישה בת יומיים על מדיניות ארה"ב כלפי ונצואלה. מפגשים דומים התקיימו ב-1953, 1963 ו-1973, וכן לפני הפיכות בגואטמלה, ברזיל וארגנטינה. זה אמור לשלוח צמרמורת עמוקה בגבו של נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס והקואליציה הפופוליסטית שתפסה את השלטון ב-1998.
הזרז למפגש בין הסוכנות בין 5-7 בנובמבר היה הערה של צ'אבס בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר על מרכז הסחר העולמי והפנטגון. בעוד צ'אבס גינה בחריפות את המתקפה, הוא הטיל ספק בערכה של הפצצת אפגניסטן, וכינה אותה "להילחם בטרור בטרור". בתגובה, ממשל בוש הוציא את השגריר שלו באופן זמני וכינס את הפגישה.
התוצאה הייתה דרישה שוונצואלה תגנה "חד משמעית" את הטרור, כולל התכחשות לכל דבר וכל מי שממשל בוש מגדיר כ"טרוריסט". מכיוון שזה כולל גם את קובה (שלונצואלה יש קשרי סחר נרחבים איתה) וגם קבוצות מורדים בקולומביה השכנה (שצ'אבס אוהד), הדרישה הייתה מקבילה להפיל את הכפפה.
הניצוץ להצהרה היה אולי ה-11 בספטמבר, אבל העננים האפלים המתאספים מעל ונצואלה קשורים הרבה יותר לעניינים מתמשכים - כמו נפט, אדמה וכוח - מאשר לנושאים עכשוויים כמו טרור. ממשלת צ'אבס מנסה כעת לשנות את ההסכם בן ה-60 עם חברות נפט זרות, שגובה מהן רק אחוז אחד מתמלוגים, בתוספת הטבות מס ענקיות. יש כאן הרבה על כף המאזניים. לוונצואלה יש 1 מיליארד חביות של עתודות מוכחות, והיא מקור הנפט השלישי בגודלו בארה"ב. זוהי גם פרת מזומנים חשובה עבור אנשים כמו פיליפס פטרוליום ואקסון מוביל. אם החוק החדש ייצא לפועל, חברות הנפט בארה"ב וצרפת יצטרכו להרים חלק גדול יותר מהנתח שלהן.
פרוסה גדולה יותר נחוצה נואשות בוונצואלה. למרות העובדה שנפט מניב כ-30 מיליארד דולר בכל שנה, 80% מתושבי ונצואלה הם, על פי נתוני ממשלה, "עניים", ומחציתם סובלים מתת תזונה. לרוב תושבי ונצואלה הכפריים אין גישה לאדמות פרט לעבודה עבור מישהו אחר, כי 2 אחוז מהאוכלוסייה שולטת ב-60 אחוז מהאדמה.
על הפער המדהים בין פרוסה זעירה של "יש" לים של "אין" מעט מדברים בתקשורת האמריקאית, הנוטה להתמקד בנאומיו הארוכים של הנשיא צ'אבס ובאי השקט בקרב העשירים העירוניים ומעמד הביניים. עיתונים אמריקאים סיקרו את "השביתה" ב-10 בדצמבר של מנהיגים עסקיים וחלק מתנועת האיגודים המוחים על שורה של חוקים כלכליים והצעות לרפורמת קרקעות, אך לא על העובדה שממשלת צ'אבס הפחיתה את האינפלציה מ-40% ל-12%, שיצרה צמיחה כלכלית של 4 אחוזים, והגדילה את ההרשמה לבתי ספר יסודיים במיליון תלמידים.
רעמים מוושינגטון, שביתות של מנהיגים עסקיים והפגנות של עקרות בית מהמעמד הבינוני הם התעריף שרוב האמריקאים מקבלים על ונצואלה בימינו. לכל איזון צריך ללכת לדיווח של העיתונאים המקומיים ג'ון מרשל וכריסטיאן פארנטי. במאמר ב-10 בדצמבר בעיתון הדו-שבועי המבוסס בשיקגו, In These Times, שני הכתבים נותנים את "הצד השני" שהתקשורת האמריקנית תמיד ממשיכה לגביו אך לעיתים רחוקות מתרגלת: הניסיונות של ממשלת ונצואלה לגוון את כלכלתה. , העבירו אדמות סרק לאיכרים חסרי קרקע, תעודדו גידול לולים על בסיס המודל ההונגרי המצליח ביותר, הגדילו פי 30 את הוצאות הבריאות ותספקו תרופות ב-40 עד XNUMX אחוז מתחת לעלות.
אבל הפחתת העוני אינה על מסך הרדאר של וושינגטון בימים אלה. במקום זאת, הלוואות לפיתוח של ארה"ב הוקפאו, והמומחה של משרד החוץ לאמריקה הלטינית, פיטר רומרו, האשים את ממשלת צ'אבס בתמיכה בטרור בקולומביה, בוליביה ואקוודור. בימים אלה זו כמעט הכרזת מלחמה ובהחלט אור ירוק לכל כוחות נגד צ'אבס השוקלים הפיכה צבאית.
העוינות של ארה"ב למאמציה של ונצואלה להתגבר על חוסר הפיתוח שלה סייעה להוסיף את המדינה הזו ל"קשת חוסר היציבות" הדרום אמריקאית הנמשכת מקרקאס בצפון ועד בואנוס איירס בדרום, וכוללת את קולומביה, אקוודור, בוליביה ופרו. מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית כושלת, יחד עם שחיתות וסמכותיות הפכו את האזור לחבית כוח, כפי שמוכיחים האירועים האחרונים בארגנטינה.
והתרופה של ממשל בוש?: גפרורים, הצהרות מעוררות תסיסה וצבאות אפלים שנעים בלילה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו