גילברט אחכר חי שנים רבות בלבנון. כיום הוא פרופסור בבית הספר ללימודי מזרח ואפריקה (SOAS) בלונדון. הוא מחברם של ספרים רבים המנתחים את הפוליטיקה והחברה במזרח התיכון מנקודת מבט שמאלנית, כולל התנגשות הברבריות, קלחת מזרחית, מלחמת 33 הימים ו כוח מסוכן (אוסף דיאלוגים בין אחכר לנועם חומסקי). הוא דיבר עם דניאל פין ביקורת השמאל האירי על המתקפה הישראלית על רצועת עזה והשלכותיה האפשריות.
הראיון נערך ב-10 בינואר 2009.
דניאל פין: מה לדעתך היעדים העיקריים של האסטרטגיה הישראלית כיום בהסתערותם על רצועת עזה?
גילברט אחקר: ובכן, זו שאלה מסובכת למעשה, כי יש רמות שונות מעורבות. במבט מזווית רחבה הוא חלק ממאבק מתמשך בין ישראל מחד לבין חמאס וחיזבאללה מאידך גיסא, מאבק שהגיע לשיא קודם בשנת 2006, כאשר במהלך הקיץ ישראל ניהלה במקביל מלחמה נגד עזה. ועוד אחד, הסתערות גדולה על לבנון. זה היה קשור לאסטרטגיה העולמית של ממשל בוש בהתמודדותו עם איראן, עם התפיסה הרווחת בוושינגטון לפיה חמאס וחיזבאללה הם כלים של המדינה האיראנית ולכן חלק מברית כוחות שיש לנפץ אם בכלל את ההגמוניה האמריקאית. יש לייצב את האזור וגם את הביטחון הישראלי. לכן זהו שלב נוסף באותה מלחמה מתמשכת שהתחוללה בשנים האחרונות.
עכשיו, אם נצמצם את המיקוד, העובדה שזה הושק ברגע זה ממש, החל מה-27 בדצמבר, קשורה כמובן לשיקולים פוליטיים לטווח קצר יותר: מצד אחד, ממשל בוש ייצא בקרוב מהשטח. ולמרות שלממשלת ישראל אין סיבה אמיתית לחשוש משינוי גדול במדיניות ארה"ב במזרח התיכון, אם נשפוט לפי כל הסימנים שנתנו צוות אובמה, נותרה הסיכוי שהממשל החדש ייכנס למגעים עם איראן , כפי שאובמה אמר שיעשה במהלך מסע הבחירות. במקרה כזה, הגיבוי של ארה"ב לעמדה קשוחה בעימות עם איראן עשוי להיות מדולל. אם לוקחים את זה בחשבון, אחת הסיבות שבגללה הקמפיין יוצא לדרך עכשיו היא על מנת לחסוך מהממשל הבא את הצורך להתמודד מלכתחילה עם משבר גדול במזרח התיכון, ולכן הייתה הקלה בצוות אובמה שזהו נעשה תחת בוש.
הבעיה היא שהמבצע נמשך הרבה יותר מהצפוי, כפי שהוא כיום דפוס חוזר בתוקפנות של ישראל: חלפו אכן ימי 'מלחמת ששת הימים'. באופן אידיאלי עבור ממשלת ישראל - והיו הרבה הערות לגבי האפשרות הזו לפני כמה חודשים - הייתה צריכה להיות תקיפה נגד איראן עצמה לפני שממשל בוש עזב את המקום. עם זאת, זה הפך לבלתי אפשרי מכמה סיבות הקשורות לצרות העמוקות שבהן נמצא ממשל בוש: לא רק החולשה הפוליטית הכללית של נשיא צולע, אלא גם המשבר הכלכלי, שגורם לכל סוג של עימות צבאי עם איראן בשלב זה משהו שבוודאי יזיק לאינטרס של הכלכלה העולמית [ראיון זה נערך לפני החשיפה על ידי ניו יורק טיימס על דחיית ממשל בוש לבקשה האחרונה של ישראל לאור ירוק לתקיפות אוויריות על מתקני הגרעין של איראן]. במקום התקיפות האלה נגד איראן שהיא ייחלה להן, ישראל תוקפת את חמאס שהיא רואה כמיופה כוח לאיראן.
ואז יש נקודות מבט מצומצמות עוד יותר מעורבות שהן השיקולים האלקטורליים בישראל. כידוע, בקרוב יתקיימו בחירות חדשות בישראל, ומפלגות המיוצגות בממשלת הקואליציה הישראלית - קדימה של אולמרט ולבני מחד ומפלגת העבודה של אהוד ברק מאידך - מתמודדות עם תחרות עזה מהליכוד, הימין הקיצוני. של הסצנה הציונית המרכזית בישראל. במובן מסוים המתקפה הזו על עזה היא דרך להקדים את ההתמודדות שעליה נתניהו בוודאי היה בונה את מסע הבחירות שלו. אז אם אתה מביא בחשבון את כל הנושאים האלה אתה מקבל קביעת יתר, כלומר ריבוי סיבות לכך שהמבצע הזה יושק עכשיו. כל השאר, הרקטות ששיגרו חמאס וכל זה, הם רק תירוצים, באותה מידה שחטיפת 2 חיילים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 לא הייתה אלא אמתלה ששימשה את ישראל להפעלת תוקפנות בקנה מידה מלא.
דניאל פין: סבב העימות הגדול האחרון בין ישראל לחמאס וחיזבאללה ב-2006 הסתיים בנסיגה גדולה למדינת ישראל ובכל מיני האשמות בקרב האליטות הפוליטיות והצבאיות. האם אתה חושב שלישראל יש כעת סיכוי ריאלי לבטל את הכישלון הזה ולדבר על ניצחון, או שהיא עומדת בפני תבוסה נוספת?
גילברט אחקר: ובכן, כאן טמונה הסיבה מדוע המצב מסוכן ביותר ומדאיג כרגע. תחשוב על זה: ההסתערות הזו התחילה ב-27 בדצמבר אז זה אומר שאנחנו בערך שבועיים בלחימה וכבר יש לך מספר הרוגים גבוה יותר במספרים מוחלטים ממה שהיה לך בלבנון אחרי השבועיים הראשונים של הפצצות אינטנסיביות. ואם לוקחים את זה במספרים יחסיים, בידיעה שאוכלוסיית לבנון גדולה פי שלושה מאוכלוסיית עזה, אז זה הרבה הרבה יותר. מה שמאוד מדאיג ומסוכן במצב הנוכחי הוא בדיוק שבגלל הפיאסקו הקודם בלבנון בקיץ 2, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פיאסקו נוסף מאותו סוג. הם לא יכולים להרשות לעצמם אחד חדש, הן מסיבות אסטרטגיות והן מסיבות אופורטוניסטיות או קצרות טווח, חישובים פוליטיים קטנים, כלומר.
מצד אחד מדינת ישראל עומדת לאבד הרבה מהאמינות הצבאית כביכול שלה אם היא תתמודד עם פיאסקו חדש, על אחת כמה וכמה שהאויב שעומד בפניהם הפעם, כלומר חמאס בעזה, בהחלט חלש הרבה יותר ממה חיזבאללה נמצא והיה בלבנון. חיזבאללה בוודאי חזק יותר בקהילה השיעית הלבנונית מאשר חמאס בעזה, שם יש לך תחרות מרה בין חמאס לרשות הפלסטינית/פת"ח, ויש לך עוד כמה קבוצות שמתמודדות על אותו מחוז בחירה. מעבר לכך, כמובן, מסיבות מאוד ברורות, לחיזבאללה היו הרבה יותר נשק ממה שיש לחמאס בעזה, שהיא רצועת אדמה קטנה מוקפת מכל עבר ותחת מעקב כבד. הם יכולים להבריח כמה נשק קל, לא נשק גדול לעזה, בעוד שבלבנון, חיזבאללה יכול לבנות ארסנל חשוב - על אחת כמה וכמה שזה נעשה בגיבוי של סוריה.
אז אם ישראל תיקלע לפיאסקו שני אפילו מול חמאס שהוא די חלש מחיזבאללה, אז זה ייראה בהכרח כאסון גדול, גרוע מזה של 2006 עבור ישראל. שלא לדבר, וזו הנקודה השנייה, השיקול הקטנוני. אם הקואליציה השלטת בישראל תצא מהמלחמה הנוכחית עם פיאסקו נוסף, מפלגותיה לא יצטרכו אפילו ללכת לבחירות. נתניהו היה עומד לרסק אותם לגמרי והם יודעים את זה. אז הם לא יכולים להרשות לעצמם פיאסקו משתי הסיבות האלה ביחד וזה מה שהופך את המצב מאוד מאוד מדאיג. הם עלולים לפתח את התסמונת של החיה הפצועה, ולהיות אכזריים יותר ממה שהם כבר. רמת הזוועה הישראלית גוברת מלחמה אחרי מלחמה. מלחמת 33 הימים ב-2006 כבר הייתה התוקפנות האכזרית ביותר בהיסטוריה הארוכה של מלחמות ישראל, ניצול הכוח האכזרי ביותר של ישראל, הפצצת שטיחים באזורים שלמים בלבנון, אזורים אזרחיים.
העילה אז כמו עכשיו היא שמסתתרים לוחמים בקרב האוכלוסייה. זה הטיעון הצבוע ביותר: מה הם רוצים שהם יעשו, להתאגד באיזו שממה עם שלטים שאומרים 'הפציץ אותנו כאן'? זה מגוחך. האמת היא שישראל מנסה לרסק מפלגות פוליטיות המוניות, שהן חמושות, כמובן, אבל הן חייבות להיות חמושים כי הן נתונות לאיום קבוע. אלו תנועות עממיות חמושות. רוב החמושים שלהם אינם לוחמים מקצועיים המתגוררים בצריפים. כשלוקחים בחשבון את כל ההיבטים הללו של הבעיה, יש סיבות מאוד מאוד רציניות לדאגות הגוברות והולכות שמביעות סוכנויות הומניטריות בינלאומיות.
הרבה אנשים חשים כעת שאוכלוסיית עזה נמצאת באמת תחת איום של השמדה מסיבית. זו לא הגזמה מהסוג הרגיל, זו הערכה מפוכחת כשאתה מתמודד עם רמה כזו של אלימות ואכזריות, יום אחר יום, עם יותר ויותר תאונות כביכול שבהן ריכוזי אזרחים מכוונים לרצח המוני בתור תוֹצָאָה. האלטרנטיבה היחידה לפיאסקו של ישראל היא לדחוף קדימה את המתקפה הקרקעית שלה באזורים המיושבים. התרחיש הגרוע ביותר הופך אפוא לאפשרי בהחלט, וזה אומר אלפי ואלפי בני אדם נהרגים, שלא לדבר על נכים ופצועים, וזה בהחלט מפחיד.
דניאל פין: אם חמאס הולך להיראות כמנצח אפילו כמנצח חלקי שיוצא מהעימות האחרון הזה עם ישראל, מה הוא צריך לעשות? האם זה מספיק לחמאס כדי לשרוד? האם הם פשוט צריכים להמשיך לעמוד?
גילברט אחקר: If חמאס מצליח לצאת מהמלחמה הזו בעמידה, כלומר... העובדה היא שבגלל התנאים הגיאוגרפיים, הם כבר ספגו שיעור נפגעים יחסית גבוה יותר בשורותיהם מאשר חיזבאללה ב-2006. היום שבו החלה ההפצצות הישראליות, כבר ביום הראשון, אם אתה זוכר, היא כוונה למבנים של כוח הביטחון של חמאס, ומספר ההרוגים מיד היה כבד מאוד. אבל אם ברמת המנהיגות והמבנה הבסיסי הם מצליחים לצאת משמרים פחות או יותר את קיומם מבלי לתת שום ויתור גדול או, נניח, שום ויתור גדול שאינו מוחזר כמו 'אנחנו מפסיקים לירות רקטות אבל מקבלים ערבויות ש אתה, ישראל, תפסיק לירות עלינו ותפסיק להטיל עלינו ארח, לחנוק אותנו' - אם הם ייצאו מהמלחמה הזו עם עסקה מהסוג הזה, זה אומר פיאסקו ישראלי וזה ייראה עבורם כניצחון פוליטי במדינה. באותה דרך שבה השיג חיזבאללה אחד ב-2006.
אבל כרגע בזמן שאנחנו מדברים, זה היפותטי גרידא כי אנחנו לא יכולים לחזות איך הדברים יתפתחו. מה שבעצם ברור הוא שברמה האזורית, אם לא ברמה העולמית, המתקפה הישראלית הזו הגבירה מאוד את הפופולריות של חמאס. עם זאת, איננו יכולים לקבל כמובן מאליו שאותו דבר חל על הפלסטינים בעזה דווקא בגלל התחרות הזו בין חמאס לפתח. על זה יש דיווחים מעורבים. כמובן שתומכי פתח יגידו 'חמאס הכניס אותנו למצב הנורא הזה, אנחנו סובלים בגללם; כמובן שישראל היא הראשונה להאשים, אבל...', אותו 'אבל' ששמענו מכמה משטרים ערביים. זה מה שהממשלה המצרית, שבאופן ברור מאוד בשיתוף פעולה עם המתקפה הישראלית הזו, הביאה מההתחלה, וזה מה ששמענו פה ושם מבעלי ברית ערבים של ארצות הברית, אותה רטוריקה ששמענו ב-2006, אותה האשמה שהוטלה על חיזבאללה בהסתערות ישראל על לבנון. התוצאה המדינית הסופית של חמאס נותרה לראות. זה, לדעתי, מוקדם מדי עכשיו לעשות הערכה כלשהי לגבי מה זה יהיה בטווח הארוך או אפילו בטווח הבינוני. לעת עתה, כפי שאמרתי, הדבר הוודאי היחיד הוא עבור חמאס ברמה האזורית פופולריות הולכת וגוברת, שהיא התוצאה הכמעט אוטומטית שמקבלים בכל פעם שישראל מייחדת מטרה ערבית ומתחילה לפגוע בה. המטרה הופכת פופולארית אוטומטית בגלל השנאה לישראל והתוקפנות הקבועה שלה באזור: כל קורבן של ישראל, ובמיוחד כל כוח שמתנגד לישראל, בטוח להשיג פופולריות באזור.
דניאל פין: במהלך השבוע האחרון דובר על מידה מסוימת של חוסר שביעות רצון בקרב דור צעיר יותר של פתח. היו דיווחים כי מרואן ברגותי שלח הודעות מתא הכלא שלו בביקורת על הצהרותיו של מחמוד עבאס. האם אתה חושב שזה עשוי ללבוש צורה מהותית כלשהי כאשר ההנהגה הנוכחית של הפתח מתערערת; האם לדעתך יש סיכוי שהנהגת הפתח תשנה מסלול?
גילברט אחקר: ברגותי הוא במובן מסוים כרטיס מילואים לפתח. מחמוד עבאס כבר שרף את הקלפים שלו במידה רבה. אין לו יותר אמינות, אבל מופיע כאדם עבד, פיון משני במשחק האזורי הזה. הוא לא פופולרי אפילו בתוך הפתח, אז ברור שפתח יזדקק לדמות מובילה נוספת מיד או בקרוב מאוד, וברגותי יהיה אלטרנטיבה. אבל מכיוון שהוא בכלא, גורלו תלוי מאוד בישראל - ובוושינגטון, ללא ספק. עכשיו, קשה לדעת איך ברגותי היה מתנהג אם אי פעם ישוחרר מהכלא. הבעיה העיקרית היא איזה סוג של יחסים יהיה לו עם ארה"ב והסוכר הפלסטיני מספר אחת מוחמד דחלאן. דחלאן וברגותי היו בברית בחירות בבחירות בינואר 2006. האם זה אומר שהם ישמרו על שיתוף פעולה ויהוו קבוצה דומיננטית מגובשת בפתח שאחרי עבאס, או שהם יהיו בתחרות? זה נשאר לראות.
דניאל פין: כפי שאמרת המשטר המצרי בפרט ובמידה רבה או פחותה גם כל המשטרים הערביים הפרו-ארה"ב, נתפסו כשותפים לישראל במיוחד ממשלת מובארק. אם תהיה הסלמה נוספת, אם ישראל תתנהג, כפי שתיארת אותה, כמו חיה פצועה, תוך שימוש בשיטות אכזריות יותר ויותר נגד הפלסטינים החיים בעזה, כמה קשה זה יוכיח לממשלת מצרים להיות מסוגלת להכיל כעס. בקרב אנשיה, וזה כבר נראה משמעותי מאוד.
גילברט אחקר: ובכן, הם לא רק נתפסים כשותפים. הם בעצם שותפים לישראל: סיפרו להם על ההסתערות לפני שהתחילה והדבר פורסם בעיתונות. ביום שבו החלה המתקפה, היומון הערבי שפורסם בלונדון, "אלקודס אל-ערבי", פרסם מאמר של כתבם בגדה המערבית, המסביר כי שרת החוץ הישראלית ציפי לבני, שהייתה בקהיר יום קודם לכן, אמרה ל" שלטונות מצרים שישראל עומדת לפתוח במבצע נגד חמאס. הגנרל סולימאן, ראש המודיעין המצרי, ביקש ממנה שישראל תכוון במיוחד ללוחמי חמאס ותדאג לחוס על אזרחים. ובכן, באותו יום שבו יצאה הכתבה התחילה ההסתערות, והיא התחילה בכוונות צריפי משטרה בעזה. אז על פניו, זו הייתה מתקפה שחסכה על אזרחים וכוונתה ספציפית לכוחות מזוינים. זה מוכיח מעל לכל ספק שנאמר להם שזה יקרה והם אפילו לא סיפרו לחמאס, שהופתע עם תחילת ההסתערות, ומכאן מספר ההרוגים הראשוני הכבד בשורות כוחותיו המזוינים.
ממשלת מצרים ומשטרים ערביים פרו-אמריקניים אחרים מייחלים מאוד לחמאס מוחלש. הם לא נועדו לחסל את חמאס, כי הם יודעים שזה היה כרוך במחיר אנושי עצום וטראומה, אם זה היה אפשרי בכלל. הם היו רוצים חמאס מוחלש שלא תהיה אז ברירה אלא לנתק את קשריו עם איראן ולהיות מחויב לסמוך עליהם להישרדותו: זה מה שהם רוצים. הם רוצים חמאס מאולף ולכן מחפשים שישראל תעשה את האילף. אז ישראל צריכה ללמד את חמאס לקח ואז מצרים, ומאחורי מצרים, הסעודים והירדנים יאמרו לחמאס: 'תראה, אין לך ברירה אלא לשתף איתנו פעולה; או שתצטרף למשחק בתנאים שלנו ותנתק את כל הקשרים עם איראן וסוריה, או שתצטרך להתמודד לבד עם ישראל והאפשרות שהיא מוחצת אותך'.
כעת, אם המבצע הישראלי יפגע, הם יהפכו מיד מעילים, כמובן, באופורטוניזם טהור. הם יהפכו מעילים ויתחילו לנגח את ישראל ולהרבות בהצהרות גינוי, שאינן מרחיקות לכת. המשטר המצרי עשוי לשדרג את מחלוקתו עם ישראל בנושא הכוחות הבינלאומיים בצד המצרי של הגבול עם עזה, שאותו קהיר דוחה וישראל דורשת. יש נושאים מהסוג הזה שעלולים לצאת מפרופורציה, ולאפשר לקהיר ולשאר המשטרים הערביים להעמיד פנים שהם אכן מתעמתים עם ישראל, אבל בצורה אחראית כי הם מכירים את הכוח הצבאי הישראלי ודואגים לרווחת העם ולכן הם הם לא כמו המטורפים האלה של חמאס וכו'. זה סוג של שיח צבוע שלהם.
דניאל פין: חיזבאללה ארגן כמה עצרות משמעותיות מאוד בלבנון בסולידריות עם חמאס ובסולידריות עם תושבי עזה. האם תמיכתם צפויה להישאר פוליטית או שיש סיכוי כלשהו, כפי שחלק מהאנשים שיערו במונחים מדאיגים למדי, שחיזבאללה עשוי לפתוח חזית שנייה נגד ישראל בגבול הצפון.
גילברט אחקר: אני לא חושב שיש סיכוי מהסוג הזה. נראה כי 3 הרקטות שנורו אתמול מלבנון לעבר צפון ישראל שוגרו על ידי אחת הקבוצות הפלסטיניות הקטנות הקשורות לדמשק. חיזבאללה הכחיש מיד כל אחריות וממשלת הקואליציה הלבנונית בה מיוצג חיזבאללה גינתה פה אחד את ירי הרקטות הללו. המציאות, בשלב זה, היא שיש לכם הפגנות ענק וגילויי סולידריות פוליטית, אבל גם חיזבאללה הפיק את הלקח מ-2006. אם אתם זוכרים אחרי מלחמת 33 הימים ב-2006, מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, אמר בראיון שאילו ידע שישראל תגיב כפי שהיא מגיבה לחטיפת שני חייליה ב-12 ביולי, חיזבאללה לא היה עושה זאת. הוא התכוון: 'אילו ידעתי שהם יהרסו את המדינה שלי ויהרגו 1500 מבני עמי, לא הייתי נותן להם עילה לכך'. לזה הוא התכוון, תוך התייחסות לרגשות אנושיים.
יחד עם זאת אנו יודעים שעבור ישראל החטיפה הייתה רק עילה: לולא נחטפו חיילים ישראל הייתה מוצאת - או יוצרת - כל תירוץ כדי לעשות את מה שניסו לעשות באותה תקופה. חיזבאללה קיבל את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, שמשמעה פריסה לא רק של כוחות לבנון לדרום לבנון אלא גם כוחות בינלאומיים, יוניפי"ל, אם כי זה לא בדיוק האינטרס של חיזבאללה שכן כוחות אלו מורכבים במידה רבה מכוחות נאט"ו ולכן הם איום פוטנציאלי על חיזבאללה עצמו. הם נאלצו לקבל אותם בכל זאת כי האלטרנטיבה הייתה להמשיך במלחמה הנוראה ההיא והיו גבולות אנושיים ברמה הזו. לפיכך, חיזבאללה לא יכול לנקוט במה שנראה כיוזמה חסרת אחריות לחלוטין בפתיחת חזית שנייה - במיוחד אם לא יקבל אור ירוק לכך הן מדמשק והן מטהרן.
מצד שני, איך אפשר לצפות שהלבנונים יפתחו חזית שנייה, כשהפלסטינים בגדה עצמם, כולל חמאס, לא פותחים חזית: חמאס לא ירה רקטות מהגדה המערבית. זה אגב מראה עד כמה טעות חמורה הייתה החלטת חמאס לתפוס את מלוא השלטון בעזה בלבד, ובכך להפריד בין שני השטחים הפלסטיניים. לא שהם לא היו צריכים להקדים את ההפיכה שדחלאן היה עסוק בארגון נגדם בגיבוי אמריקאי וישראלי, אבל הם לא היו צריכים למחוק את כל הנוכחות של פתח במוסדות הרשות כפי שהם עשו. בעוד שהצורך האסטרטגי הוא שהמאבק ייבנה ברמה כלל-אזורית, הסצנה הפלסטינית עצמה פוצלה לשני מקטעים. זה חבל.
אירועים אלו מביאים לדיון גם את כל נושא הבחירות האסטרטגיות של כלי נשק. חמאס מתנגד בגבורה, ללא ספק, אבל אנחנו לא יכולים להשוות את התנאים בלבנון לתנאים בפלסטין. במהלך השנים שבהן היה לך הכיבוש הישראלי בלבנון, חיזבאללה ניהל מלחמת התשה נגד הכיבוש, והתרכז בעיקר באזורי לבנון נגד כוחות הכיבוש. היא אף הגיעה עם הכובש באפריל 1996, בתיווך ארה"ב, להסכם שקבע כי: "קבוצות חמושות בלבנון לא יבצעו התקפות של רקטות קטיושות או מכל סוג של נשק לתוך ישראל. ישראל והמשתפים איתה פעולה לא יירו כל סוג של נשק לעבר אזרחים או מטרות אזרחיות בלבנון. מעבר לכך, שני הצדדים מתחייבים להבטיח כי בשום פנים ואופן לא יהיו אזרחים יעד למתקפה וכי אזורים מיושבים אזרחיים ומתקנים תעשייתיים וחשמליים לא ישמשו מוקדי שיגור לתקיפות. האופי הגיאוגרפי של השטח הלבנוני והנוכחות של כוחות ישראליים באזורים מיושבים בלבנון אפשרו אסטרטגיה של התנגדות עממית, וזו ניצחה בסופו של דבר עם פינוי ישראל מדרום לבנון במה שנראה כמו תקלה בשנת 2000.
אולם במקרה של עזה, כוחות ישראליים נסוגו מפנים הרצועה והקיפו אותה. אין זה הגיוני מבחינה אסטרטגית להתעמת איתם צבאית באמצעות שיגור רקטות לאזורים מיושבים בדרום ישראל. העניין הוא שמנקודת מבטם של השטחים הכבושים הפלסטינים, אם ערכו מאזן של המאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל מאז 1967, ברור מאוד ששיא היעילות של המאבק הפלסטיני הושג ב-1988 עם מה שנקרא מהפכת האבנים, האינתיפאדה הראשונה, ללא נשק חם, פיגועי התאבדות, רקטות, כל דבר מהסוג - רק גיוס המונים. זה מה שהיה הכי נורא לישראל: זה העמיד את הישראלים בקושי מדיני נורא.
יש כאן לקח להפיק. מדובר בעניינים של הבנה אסטרטגית שלא כל הכוחות באזור מביאים בחשבון מספיק. יש היום הרבה מקסימליזם בהשראת דת במאבק הפלסטיני, כפי שהיה אתמול מקסימליזם בהשראת לאומנים, אבל אין כמעט הערכה ריאלית של התנאים בעיצוב אסטרטגיה. לא אסטרטגיה של כניעה בשם ה'ריאליזם', כמובן, כמו זו של אש"ף - אני מתכוון לרשות הפלסטינית, ערפאת ועכשיו מחמוד עבאס - אלא אסטרטגיה של התנגדות ושחרור, של התנגדות עממית לכפות על ישראל כל אסטרטגיה אשר תהיה. המטרה היא ריאלית במצב הנוכחי. ומה שנותר אפשרי בתנאים האובייקטיביים השוררים הוא לגרום לישראל לסגת מהשטחים הכבושים של 1967, עם אפשרות לשטחים אלה לארגן את השלטון שלהם באופן דמוקרטי, ליהנות לפחות מריבונות פוליטית - מה שלא קורה כיום כאשר אתה רואה כיצד הגיבו ישראל ותומכיה המערביים לניצחון הבחירות של חמאס.
מעבר למטרה מיידית זו, האסטרטגיה הנבונה היחידה לטווח ארוך צריכה להיות כרוכה בשיבוש בחברה הישראלית עצמה. אי אפשר לעצב אותו בצורה טהורה בלי החברה הישראלית כפי שהייתה גם האסטרטגיה של אש"ף וגם זו של חמאס. אין אפשרות להביס את ישראל צבאית מבחוץ: אין אפשרות במונחים קונבנציונליים כי הנשק שלה חזק בהרבה מכל מדינות ערב הסובבות, שלא לדבר על העובדה שאף חלק מהסביבה הזו לא מוכן להתעמת עם ישראל - לא רק מצרים וירדן אבל גם סוריה. 'מלחמה עממית' לשחרור פלסטין ההיסטורית כולה אינה הגיונית, כי הישראלים הם הרוב המכריע בשטח שלפני 1967. זה לא כמו צבא כובש, בין אם ארה"ב בוייטנאם או אפגניסטן או עיראק, או ישראל בלבנון. מעבר לכך, כולם יודעים שישראל היא מעצמה גרעינית מאז סוף שנות ה-1960. כל חשיבה הבנויה על השמדת מדינת ישראל מבחוץ היא אפוא לא הגיונית, בכל מובן המושג.
אז מלבד דרישות האינטרנציונליזם, כלומר סוג הניצחון הרצוי על המדינה הציונית, ממילא אין אסטרטגיה הגיונית להביס אותה שאינה לוקחת בחשבון את הצורך בשיבוש גדול בחברה הישראלית עצמה, עם עיקר פלג בחברה הישראלית המתנגד באופן פעיל למדיניות הלוחמנית של ממשלת ישראל ונלחם להסדר שלום בר קיימא המבוסס על צדק, הגדרה עצמית והפסקת כל מיני אפליה. זהו תנאי מוקדם חשוב מאוד. לכן האינתיפאדה ב-1988 הייתה כל כך חשובה: היא יצרה משבר אמיתי ועמוק בחברה הישראלית.
אבל מה שאנחנו רואים עכשיו הוא רמה גבוהה מאוד של לכידות ותמימות דעים בקרב הישראלים בתוקפנות האכזרית, החמורה והאכזרית ביותר בתולדותיהם, וזה משהו שמבשר רעות. בתנאים כאלה גם כשמגיעים לפאסקו כמו זה ב-2006, מה הם מייצרים? לא התנתקות של חלקים גדולים מאוכלוסיית ישראל ממדיניות ממשלתה, שלא לדבר על הציונות, והפיכתם נגד המלחמה, כמו חלקים עיקריים של האוכלוסייה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה או אוכלוסיית ארה"ב במהלך מלחמת וייטנאם, אלא מה שאתה מקבל הן תזוזות נוספות ימינה. לכן כל התמונה קודרת מאוד באזור כי, כאמור, אם המתקפה הזו תסתיים בפיאסקו, וזה מה שאנחנו רוצים, אנחנו יודעים מראש שזה אומר נתניהו, שהוא אפילו יותר גרוע מהחבר'ה הנוכחיים. איפה כל זה יסתיים קשה מאוד לראות.
דניאל פין: אכן נראה שזו תקופה מסוכנת מאוד לפלסטינים ואולי תקופה מסוכנת שהיא מתמודדת איתה מאז 1967. יש דיבורים בחוגי התקשורת בישראל, בחוגי הממסד, על מסירת רצועת עזה לרשות המצרית, מסירת מיושבים אזורי הגדה המערבית עד ירדן. ואם התוכנית הזו או משהו דומה יושמה לפועל, זה בוודאי יהיה קטלני עבור השאיפות הלאומיות הפלסטיניות לשנים רבות קדימה. אילו צעדים לדעתך יכולים לנקוט על ידי כוחות בחברה הפלסטינית כדי לשפר את סיכוייה של התנועה הלאומית?
גילברט אחקר: אני לא ממש רואה דברים כפי שתיארת אותם. קודם כל, בית המלוכה הירדני עצמו היה די מפחד היום אם היה צריך לחזור לשלוט בגדה המערבית. כשזה היה סיכוי אמיתי, זה כבר לקח בחשבון את המיליטנטיות הגואה של הפלסטינים, ולכן התוכניות שתכנן המלך חוסיין הקודם היו אופי פדרטיבי, כלומר, תוכניות שנותנות את הגדה המערבית, או את הגדה המערבית ועזה. , מידה מסוימת של שלטון עצמי. אבל הבעיה כעת היא שהמלוכה הירדנית לא יכולה לסמוך על אנשים כמו אבו מאזן כדי לאלף את האוכלוסייה הפלסטינית. הם יודעים שהם עומדים בפני אוכלוסייה מאוד קיצונית ושצומת חדש, מיזוג חדש בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן, שם הם כבר מהווים רוב באוכלוסייה, יהיה מסוכן מאוד למונרכיה הירדנית. זאת הבעיה.
מיזוג מחודש של הגדה המערבית עם ירדן בהחלט יהיה האינטרס של הפלסטינים, כי מה שמכונה המדינה העצמאית בגדה המערבית ובעזה לא הגיוני. כאן אני מסכים לחלוטין עם מי שמבקר את פתרון שתי המדינות: מדינה עצמאית כביכול אינה הגיונית בגדה המערבית, אם היא אמורה להיות כבת ערובה בין ישראל לירדן כסגן ופטיש. לכן העם הפלסטיני זקוק למרחב הנשימה והמוצא הנדרשים שמספקת ירדן, שלא לדבר על ההמשכיות האנושית והמשפחתית בין שתי גדות נהר הירדן. יש אחדות היסטורית טבעית של קהילה אנושית בין שני הבנקים וכדי שהקהילה הזו תוכל להפעיל הגדרה עצמית אתה צריך ממשלה מסוג אחר בירדן, ממש דמוקרטית ולא כזו שבה רוב האוכלוסייה מדוכאת. על ידי משטר שמעורר פילוגים אתניים בעלי אופי שבטי, כפי שקורה כרגע.
זו הסיבה שאני לא חושב שהסיכוי למיזוג מחודש של שני הבנקים הוא כזה שממשלת ירדן מתלהבת ממנו, או אפילו שוקלת באופן פעיל. ב-1988 המלך חוסיין ניתק רשמית את הקשרים בין ממלכתו לגדה המערבית: מדוע הוא עשה זאת? פשוט מאוד כי ב-1988 הייתה לכם האינתיפאדה בעיצומה והוא הבין שסוג הגדה המערבית שהמלוכה שלטה בה מאז העסקה שאביו חתם עם הציונים ב-1948 - הגדה המערבית שהמלוכה שלו הצליחה לשלוט יותר. או פחות ללא צרות גדולות עד 1967, וזה עבר לכיבוש ישראלי לאחר מכן - הפך לבלתי ניתן לניהול לאור האינתיפאדה. זה הפך לתפוח אדמה לוהט: מסוכן מדי לטיפול, ובגלל זה הוא ניתק את הקשרים באופן רשמי וזנח כל תביעה לגדה המערבית.
דניאל פין: האם אתה חושב שהבמה המדינית הפלסטינית צפויה להישאר רכושם של חמאס ופתח בעתיד הנראה לעין, או שאתה חושב שלחלק מהכוחות השוליים כיום יש סיכוי להתבסס במידה רבה יותר?
גילברט אחקר: ובכן, אני לא ממש רואה סיכוי כזה כרגע. כלומר, אין כרגע מתמודדים אמיתיים לשני השחקנים הגדולים, שהם פתח וחמאס. כוחות קיימים אחרים, במיוחד השמאל הפלסטיני, איבדו אמינות לאורך השנים, לאחר שאיבדו כל כך הרבה הזדמנויות. אז אי אפשר לצפות להתפתחות מופלאה פתאומית, אלא אם יתעורר איזה כוח חדש, שעדיין לא שמענו עליו ושייקח לו קצת זמן להתבגר בכל מקרה. מה שיהיו לך בתנאים הנוכחיים הם התפתחויות נוספות מתוך שני כוחות הקוטב בחברה הפלסטינית - מאבק בין פלגים שונים בתוך הפתח, וזהה עבור חמאס. אף אחד משני הכוחות הללו, מכיוון שהם כוחות גדולים ויש להם אזורי בחירה וחברות המוניים, אינו מונוליטי. שינויים מתוכם הם כיום סבירים יותר מכל עלייה בלתי צפויה של כוחות חדשים מבחוץ.
כעת, אני מאחלת מאוד שיקום כוח שלישי, כזה שיהיה תנועה מתקדמת המבוססת על מסורת השמאל הקיימת בקרב הפלסטינים ורחוקה מלהיות זניחה, אפילו בעזה, למרות שהיא לא חזק מספיק כדי להוות משקל נגד לפתח או לחמאס. הלוואי שכוח שמאל פלסטיני כלשהו יוכל להופיע כשחקן מרכזי אמיתי בזירה. אבל למען האמת, בינתיים, מלבד התקווה או המשאלה, זה לא סיכוי ריאלי, אנחנו לא רואים שום הנחה לכך.
גילברט אחקר התגורר בלבנון שנים רבות לפני שעבר לצרפת, גרמניה ובריטניה, שם הוא כיום פרופסור בבית הספר ללימודי מזרח ואפריקה (SOAS) של אוניברסיטת לונדון. הוא מחבר ומחבר של מספר ספרים, ביניהם התנגשות הברבריות (מהדורה שנייה, 2) ועם נועם חומסקי, כוח מסוכן: המזרח התיכון ומדיניות החוץ של ארה"ב (מהדורה שנייה, 2). הספר הבא שלו, הערבים והשואה, ייצא בסתיו 2009.
ניתן למצוא מאמר מוקדם יותר של Irish Left Review על עבודתו של גילברט אחקר כאן.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו