אני מניח שזה חלק מהשחיתות של השפה העכשווית שניתוח של מדיניות החוץ האמריקאית על ידי מקורב בכיר בקרן קרנגי לשלום בינלאומי צריך לטעון לזכותו של ארצות הברית להשתמש בכוח צבאי, ללא קשר לחוק הבינלאומי ולדעה הבינלאומית, בכל פעם שהיא מחליטה באופן חד-צדדי ש"האינטרס הלאומי" שלה מחייב זאת. ספרו של רוברט קגן "גן עדן וכוח" חשוב, לא בגלל שההיגיון שלו בלתי ניתן לערעור, או שהערכים שלו ראויים להערצה, אלא בגלל שהוא משמש הצדקה אינטלקטואלית למדיניות החוץ של ארצות הברית, ולכן (כפי שניסח זאת מבקר הניו יורק טיימס) דורש "תשומת לב רצינית". תשומת הלב הזו היא זכתה, כשהתקשורת הגדולה ממהרת לסקור אותה, בעיקר בהערצה.
הדאגה העיקרית של קגן ב-OF Paradise AND POWER היא שאירופה (המייצגת את גן העדן, מקום לא מציאותי שבו דיפלומטיה, פשרה וחוק מחליפים מלחמה כפתרון לבעיות בינלאומיות) חשדנית כלפי כוח, המנוהל על ידי "מציאותי" ארצות הברית.
הוא מייחס זאת לעובדה שאירופה חלשה מבחינה צבאית בהשוואה ל ארצות הברית. כפי שהוא מנסח זאת, מי שעומד מול דוב אך חמוש בסכין בלבד עלול לחשוב שיותר מסוכן לתקוף את הדוב, בעוד שמישהו חמוש באקדח לא יהסס. "למה הוא צריך להסתכן בגרימת מוות אם הוא לא צריך?"
זו אנלוגיה נוחה למישהו שמגיש תביעה על תקיפה אלימה. נוח, אבל מבוסס על הנחת יסוד שקגן לא בודק: שהמטרה של הצייד היא באמת חיה מסוכנת. אבל מה אם המטרה היא דוב פצוע, לא באמת איום, אבל מותו רצוי כדי שהצייד יוכל לקבל את עורו, או אולי כדי שהצייד יוכל להראות את כושרו. האם הצייד לא יכול לשקר לגבי הסכנה הנשקפת מהדוב כדי להסתיר את מניעיו האמיתיים, ולהצדיק את השמדת החיה?
כל האנלוגיות אינן מושלמות, אבל הייתי טוען ששלי קרוב יותר לאמת מזה של קגן: תחליף לעור הדוב השמן של המזרח התיכון.
ללא ספק, עיראק נשלטה על ידי עריץ אכזרי, אך עריצות זו לא הייתה הסיבה העיקרית שניתן על ידי ממשל בוש ליציאה למלחמה, או על ידי קגן, להגנה על המלחמה. כגן מתאר את האיום, בעמודי הסיום של ספרו, כ"איום הנשקף מהטרור ונשק להשמדה המונית".
כשאני כותב את זה, הן טוענות כי עיראק היה להם נשק להשמדה המונית, והקשר הנטען ביניהם עיראק ופעולת הטרור של 9-11 הוכחה כשקרית. אם קגן רוצה להפוך את הבעיה הזו לכללית, מעבר לכך עיראק, אז הוא יצטרך להיות מוכן לנהל מלחמה על כל אומה שיש לה נשק גרעיני (שמונה מהם, כולל ישראל) ועל כל אחת מהמדינות הרבות שנתנו סיוע כלשהו לטרוריסטים. (בוש ב-2003 State of the התאחדות דיבר על עשרות אלפי טרוריסטים הפועלים בתריסר מדינות לפחות)
קגן צודק באומרו כי "האירופים והאמריקאים אינם חולקים דעה משותפת לגבי האיום הנשקף מהטרור ונשק להשמדה המונית". אבל לייחס זאת לעמדה הצבאית החלשה יותר של אירופה מחמיץ את הנקודה: אירופה לא רואה את האיום כי היא פשוט לא מאמינה לטענה ש עיראק היווה איום "מיידי". קגן אינו בוחן את השאלה המכרעת הזו. אם הוא יעשה כן, הוא יצטרך להסביר מדוע אומה של 40 מיליון בני אדם עומדת מול אומה של 280 מיליון, אומה שנחרבה משתי מלחמות ועשר שנים של סנקציות מול אומה שלא נגועה במלחמה, אומה ללא נשק גרעיני מול אומה עם עשרת אלפים נשק גרעיני, מהווה איום שיש לעמוד בו במסע הפצצות אכזרי ("הלם ויראה"), ואחריו פלישה וכיבוש.
הוא יצטרך להסביר מדוע, אם עיראק היה כזה איום, שום אומה לא קרובה עיראק ראה בזה איום וביקש עזרה. הוא יצטרך להסביר מדוע שאר העולם, לא רק באירופה אלא באסיה ובאמריקה הלטינית, התנגד למלחמה, ומדוע רבים כל כך באותם מקומות ראו בבוש את האיום החמור יותר על שלום העולם מאשר סדאם חוסיין או אוסאמה. בן לאדן. במבט מעבר לעיראק, כגן סבור שזכותה של ארה"ב להתערב בכוחה הצבאי ללא קשר לחוק הבינלאומי, תוך הפרה של אמנת האו"ם, ובלי, במילותיה של מגילת העצמאות "כבוד הגון ל- דעות האנושות".
הוא מבסס זכות זו על הנחת יסוד שהוא לעולם לא בוחן, רק מצהיר ללא ראיות: שארצות הברית מייצגת את "העולם הדמוקרטי הליברלי", שדוקטרינת בוש של שימוש בכוח ל"שינוי משטר בממשלות רודניות, ובמידת הצורך על חשבון של המשפט הבינלאומי ואמנת האו"ם - צצו באופן טבעי מהמסורת האמריקנית הליברלית ומהפכנית" לפיה ארצות הברית "תמיד נטתה לקידום עקרונות ליברליים", שארה"ב עשויה להתעלם מהמשפט הבינלאומי במרדף אחר "מוסר וצדק".
קגן חייב לחשוב שקוראיו לא יודעים היסטוריה או שיש להם אמנזיה היסטורית. בהיסטוריה הארוכה של ארצות הברית התרחבות לאומית, איפה המסירות ל"מוסר וצדק"? מה עם מערך המלחמות הארוך והפראי נגד האינדיאנים כדי לעבור לאדמותיהם? מה עם מעשה התוקפנות נגד המקסיקנים כדי להשתלט על מחצית מהשטח שלהם? מה עם המלחמה הספרדית-אמריקאית, שבה ארצות הברית השתמשה בתירוץ של שינוי משטר (סיום העריצות הספרדית) כדי לבסס את שליטתה בת חמישים השנים קובה? מה עם הכיבוש האכזרי של ה הפיליפינים, שבה נהרגו אולי 600,000 פיליפינים? מה עם ההתערבויות הצבאיות החוזרות ונשנות במרכז אמריקה למען יונייטד פרוט ותאגידים אחרים, המכוננים לא דמוקרטיה אלא דיקטטורה בכל רחבי האיים הקריביים?
מה עם הפלת הממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי ב אירן, גואטמלה, צ'ילה, העלאת דיקטטורות צבאיות לשלטון וגורמת למותם של מאות אלפי אנשים? איפה היה ה"מוסר והצדק" בפלישה שלנו ל וייטנאם, הפצצות השטיחים, הנפאלם ופצצות המצרר, שהביאו למותם של כמה מיליוני אנשים? מה עם הפלישה של פנמה, שוב בתירוץ של "שינוי משטר" אבל באמת להקים ארצות הברית שליטה על הארץ והתעלה. לאירופה, מקונן קגן, יש תפיסה שונה של "איום" מזו של ארצות הברית במשך רוב הספר, מתקבל הרושם שהאירופים פשוט לא מבינים את האיום, בעוד ש ארצות הברית עושה. אבל בשלב מסוים, קגן מודה ש"עיראק ומדינות נוכלות אחרות, אובייקטיבית לא היוו את אותה רמת איום על האירופים כמו שיש להם על ארצות הברית".
קגן לא שואל למה זה ארצות הברית זה מאוים באופן ייחודי, למה ארצות הברית היה מושא התקפות 9-1l? הוא מתקרב לתשובה כשהוא אומר שמאז מלחמת העולם השנייה "ה ארצות הברית לקחה על עצמה את הנטל לשמור על הסדר באזורים מרוחקים בעולם - ממזרח אסיה ועד המזרח התיכון, שממנו נסוגה הכוח האירופאי במידה רבה". אם במילים "שמירה על הסדר" נחליף את "שליטה אימפריאלית", אז יתברר כי ארצות הברית הותקף, לא כי כפי שטען בוש באופן אבסורדי, הטרוריסטים קינאו בחירותנו ובדמוקרטיה שלנו, אלא כי ארצות הברית החליף את המעצמות האימפריאליות הוותיקות יותר. והכוח האימפריאלי הוא האויב ההיסטורי של האנשים העניים, רובם הלא לבנים, בעולם.
בניסוח אחר, ה ארצות הברית הפכה ל"מדינת הנוכלים" של העולם, וככזו, מכעיסה מיליוני אנשים בעולם שנפלו קורבן מכוחה, ומתוכם מספר קטן הופך לטרוריסטים.
לא מפתיע שכגן לא רוצה לשאול את השאלות החשובות. תפקידו הוא - כמו הנרי קיסינג'ר, כמו קונדולזה רייס - לספק הצדקה אינטלקטואלית, שטחית ככל שתהיה, לבריונות ולאלימות של ארצות הברית מדיניות חוץ. מה שמדאיג יותר הוא הביישנות של מבקרי ספרים בעיתונות המרכזית, שברובם היו סרבנים בשבחיהם, או ביקורתיים קלות, תגובה שהם יכלו להצדיק רק בכך שהם לא הצליחו לערער על הנחות היסוד המכריעות שעומדות בבסיס ספרו של קגן. .
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו