בשתי הפגנות במרחק אלפי קילומטרים זה מזה בשבת, הושמעה רוח דומה של דרישה להיענות ממשלתית לעם. בשני המקרים הייתה פיצוץ משטרתי ופרצו כמה עימותים. אבל במקרה אחד, הממשלה הפגינה גמישות וניסתה לנקוט בצעדים כדי להרגיע את כעס העם. באחר, הממשלה שתקה ולא נצפו שינויים.
בניו יורק, קבוצת מפגינים ב- כיבוש תנועת וול סטריטצעדה אל גשר ברוקלין, ו רבים צעדו על הכביש, חסימת תנועה. משטרת ניו יורק חסמה את שני צידי הגשר ולאחר מכן עצר כ-700 בני אדם. למפגינים יש דרישות רבות, אך אחת מרכזית היא שהממשלה הפדרלית צריכה לייצג את ה-99% הנמוכים ממקבלי ההכנסה, ולא רק את האחוז העליון. הם גם רוצים רגולציה מחדש של תעשיית הבנקים והפיננסים.
ברחבי העולם בקהיר מצרים, המשטרה פינתה את המפגינים מכיכר תחריר בשבת, מעורר כמה יידוי אבנים. הכיכר נכבשה שוב ושוב מאז שהמהפכה החלה ב-25 בינואר. הייתי שם ב-1 באוגוסט כשהחל חודש הצום של הרמדאן ורוב המפגינים הלכו הביתה, והמשטרה קיבלה תעוזה לפעול נגד המעטים שנותרו.
ההפגנות החלו בחזרה לאחרונה בגלל חוק הבחירות. הבחירות לפרלמנט יתקיימו במספר סבבים החל מה-28 בנובמבר. חוק הבחירות קבע כי שליש מהמושבים ימלאו עצמאיים. יחד עם זאת, בניגוד למצב בתוניסיה, הממשלה הזמנית לא אסרה על פוליטיקאים המקורבים למשטר לשעבר להתמודד. החשש הוא שמקורבי חוסני מובארק, בגלל זיהוי שמם, כסף ורשתות מקורבים, יפעלו טוב במיוחד עבור המושבים העצמאיים. פעילים אחרים כועסים על כך שמצב החירום שהוכרז ב-1981, השעיית חירויות האזרח המרכזיות, עדיין לא בוטל, וכי חונטה צבאית מכוונת את הממשלה, שומרת את הכוח קרוב לחזה המעוטר במדליות.
בתגובה לסבב המחאה המחודש, ולאיום של שתי קואליציות גדולות של מפלגות פוליטיות להחרים את הסקרים אם החוק לא ישונה, נראה כי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים (SCAF) נסוגה, והיא תכתוב מחדש חוק הבחירות כך שכל המושבים יחולקו על בסיס מפלגתי.
ה-SCAF גם קבע לוח זמנים לעזיבה מתפקידו, כאשר הבחירות לנשיאות נקבעו לשנה הבאה הפעם לאחר אישור חוקה חדשה במשאל עם.
הצבא גם הסכים להפסיק לשלוח אזרחים למשפטים צבאיים, תלונה גדולה של פעילי דמוקרטיה במצרים.
מצד שני, נראה שאין תנועה לביטול חוקי החירום, דרישה גדולה של המפגינים, אם כי הרמטכ"ל סמי ענאן אומר שה-SCAF ילמד את הנושא.
בכל פעם שהמפגינים והמפלגות פותחים בקמפיין על שורה של נושאים, נראה שהצבא נסוג ונותן להם חלק ממה שהם רוצים. מחאת יולי, בראשות החנית בעיקר על ידי השמאל החדש, הביאו לכך שמחצית מהקבינט האזרחי הוחלפה לדמויות מקובלות יותר על המפגינים, והביאה למשפטם של חוסני מובארק ובניו, שעליו גרר ה-SCAF את משפטו. רגליים.
הממשל האמריקאי הוא לעתים קרובות סוג של דיקטטורה אלקטיבית, שבה פוליטיקאים ובירוקרטים מרגישים שברגע שהם הצביעו, העם צריך לשבת ולשתוק ולתת לנבחרים לנהל הכל ולקבל את כל ההחלטות (גם אם ההחלטות הללו נוגדות בבירור את מה שציבור הבוחרים סימן שהוא רוצה). לפיכך, מי יכול היה לדמיין שעד הסתיו של 2011 עדיין לא הייתה רפורמה משמעותית בוול סטריט כדי למנוע למעשה חזרה של המפולת של 2008? אין ספק שרפורמות כאלה היו חלק מהשינוי שאנשים הצביעו לו ב-2008? אבל 'לכידת חקיקה', התהליך בפוליטיקה האמריקנית לפיו התעשיות והתאגידים המוסדרים על ידי הקונגרס נוטים 'ללכוד' את המחוקקים באמצעות תרומות לקמפיין, ולאחר מכן לכתוב את החקיקה בעצמם שמסדירה את התעשייה שלהם, מבטיח שניתן לבצע מעט מאוד שינויים על ידי קוֹנגרֶס.
מכיוון שהממשלה הנבחרת נמצאת בכיס האחורי של 1% העליון, ומכיוון שה-1% העליון משתמש בנגזרים ובשיטות נוקבות כדי להעלות ספקולציות בכספי הציבור וזורקים בכך אנשים מעבודתם ומבתיהם, זה רק מוזר ש יותר אנשים לא היו על גשר ברוקלין בשבת.
מתי הממשלה האמריקאית תראה את הגמישות והנכונות להתפשר בנושאים עם ציבור דמוקרטי מעורב שהגנרלים בקהיר מגלים?
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו