"אבל בשבילי המפסיד האמיתי היה המפלגה הדמוקרטית. זה הראה שזה כמעט לגמרי ללא מנהיגות. אם יש דמות לאומית (חוץ מ[רפ. בארני] פרנק) שקמה ולקחה על עצמה את ה-GOP בעניין הזה של [טרי שיאבו], השם שלו - או שלה - לא עולה בראש. בסנאט, למרבה הפלא, היה זה ג'ון וורנר מווירג'יניה שציין כי הוא מתנגד להצעת החוק - והוא רפובליקני, חלילה. הדמוקרטים לא היו בשום מקום".
ריצ'רד כהן,
וושינגטון פוסט, 23 במרץ, 2005
שוב המפלגה הדמוקרטית הוכיחה עד כמה היא מנותקת מהעם האמריקאי. סקרים הראו שכ-2/3 מתנגדים למה שהקונגרס בראשות הרפובליקנים עשה בניסיון להתערב בתיק טרי שיאבו. אם הדמוקרטים היו בקשר עם אלה שהם טוענים שהם מייצגים, ואם הם היו מוכנים להשמיע את דעתם בצורה ברורה, הדוגמה האחרונה הזו לאופורטוניזם רפובליקני נתעב עלולה להשפיע עליהם כמו מסע הפרטת הביטוח הלאומי המקרטע של בוש הוא.
ומה לגבי כל אותם דמוקרטים בבית הנבחרים שהצביעו בעד
81 מיליארד דולר להמשך מלחמת עיראק, אפילו בלי ניסיון להעמיד עליה תנאים? עוד באוקטובר 2002, בגלל מסע לחץ עממי מסיבי, 135 מהם הצביעו לא להצבעת אישור המלחמה. שנתיים וחצי ועשרות אלפי מקרי מוות מיותרים לאחר מכן, רק 2 הצביעו נגד צ'ק ענק נוסף למלחמה וכיבוש.
לפני חודשיים אני מודה שחשבתי שאפשר יותר. מאמץ לחץ עממי הוביל לאתגר המוצלח בקונגרס של קולג' הבחירות של אוהיו ב-6 בינואר, ונראה היה שזהו מודל לנושאים אחרים. אבל הצבעת המלחמה היא אינדיקציה ברורה לכך שאנחנו לא מתכוונים להתקדם פוליטית במגוון נושאים פרוגרסיביים שונים אלא אם כן נשתמש במגוון רחב של טקטיקות.
חיזוק התנועה לאסטרטגיית יציאה לדמוקרטים פרוגרסיביים חייב להיות גורם מפתח.
התלהבתי לאחרונה לקרוא שצ'רלס אוגלטרי, עורך דין ופעיל אפרו-אמריקאי בולט לאומית, דיבר ביקורתית על המפלגה הדמוקרטית בחודש שעבר בפורום באוניברסיטת הרווארד. הוא קרא לתנועה האפרו-אמריקאית לעמוד על העקרונות עם אסטרטגיה ארוכת טווח, תמך בהצבעה מיידית, והעלה את הרעיון של מפלגה פוליטית אפרו-אמריקאית.
היו לי תחושות דומות כששמעתי את הכומר ג'סי ג'קסון ב-6 בינואר בלפאייט פארק מול הבית הלבן מעלה את הרעיון של השגת "קווי מפלגת קשת בענן" בקלפי המדינה, כשהוא שיבח את מפלגת הירוקים על הגנתה על הדמוקרטיה באמצעות הספירה המחודשת שלה באוהיו. מַאֲמָצִים.
וזה היה טוב לקרוא, בראיון שנערך לאחרונה עם נשיא SEIU, אנדי סטרן, מאת דיוויד בייקון, לסטרן יש את זה לומר על המפלגה הדמוקרטית:
"אנחנו לא הולכים לנצח בבחירות לעובדים כשאין לך מפלגות שפועלות על פלטפורמות שמשמעותן שינוי רב בחייהן. אם תבקש מהעובד הממוצע לרשום את השקפת המפלגה הדמוקרטית על הכלכלה, הטוב ביותר שאתה עשוי לקבל יהיה התקציב המאוזן, וזה לא באמת משהו שיניע אנשים או ייתן להם תשוקה לגרום לאנשים להיבחר.
"אנשים מתמודדים עם בעיות בחיים האמיתיים - הם מאבדים את מקום עבודתם. הם מאבדים את שירותי הבריאות שלהם. הם לא יכולים לגדל את משפחותיהם כמו שהם רוצים. הם מודאגים מהעלויות בקולג'. ואין לנו מסר ברור ומדויק שמגיע מאף גורם שמדבר על השאלות האלה. ואני חושב שהגיע הזמן שנדבר על השאלות האלה בקול רם".
האם זה אומר שאנחנו על סף ברית של הירוקים, אפרו-אמריקאים, עובדים ואחרים הפועלים לקראת חלופה חזקה ונראית לעין לדמוקרטים ולנציגים? כנראה שלא, ממגוון סיבות. אבל נראה ריאלי לצפות שהדיון הזה יימשך לפחות בקרב כמה מחוזות בחירה מתקדמים. המציאות של האג'נדה הרפובליקנית והמציאות של המפלגה הדמוקרטית מאפשרות זאת.
מה לגבי אם, במהלך תקופת הזמן הקרובה, ניתן יהיה לארגן דיאלוגים המפגישים שילוב של מנהיגים ופעילים מתקדמים כדי להתמודד עם השאלות הללו? דיאלוגים המאפשרים דיון פתוח ורציני על החלופות הפוליטיות שלפנינו ומהן הדרכים האפשריות שנוכל לנקוט כדי לקדם את סדר היום המתקדם שלנו?
דיאלוגים שמביאים אותנו למגע עם בעלות ברית שמתוסכלות גם מהשליטה הרפובליקנית בממשל הפדרלי ומהקצפת המתמשכת ושיתוף הפעולה של הדמוקרטים?
כמה זמן יעבור עד שהתנועה הפרוגרסיבית הרחבה תעלה במודע על סדר היום את הדיון ההכרחי, המהותי והמפתח האסטרטגי הזה?
טד גליק הוא הרכז לשעבר של Independent Progressive Politics Network (www.ippn.org) ופעיל כעת עם קואליציית משבר האקלים (www.climatecrisiscoalition.org). ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל] או ת.ד. Box 1132, Bloomfield, N.J. 07003.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו