מקור: Dispatches from the Edge
מ-1830 עד 1895, האימפריות הבריטיות והרוסיות תכננו וזממו על השליטה במרכז ודרום אסיה. בלב "המשחק הגדול" עמדה הוודאות של אנגליה שלרוסים יש עיצובים על הודו. אז נלחמו מלחמות, הוגדרו גבולות ודורות של צעירים פגשו את המוות במעברים שוממים ובמאחזים בודדים.
בסופו של דבר, הכל היה אשליה. רוסיה מעולם לא תכננה לערער על השלטון הבריטי בהודו, והמלחמות העקובות מדם לא קבעו דבר, אם כי הגבולות השרירותיים והמתחים האתניים שעוררו אסטרטגיית ההפרדה והכיבוש של הקולוניאליזם חיים כיום. כך נלחמות סין, הודו, פקיסטן, אפגניסטן ונפאל על קווים שנמתחו בלונדון, בעוד בייג'ין, טוקיו וסיאול מתחרות על איים זעירים בלתי מיושבים, שרידי יפן הקיסרית.
את ההיסטוריה הזו חשוב לזכור כאשר מתחילים לפרק את ההיגיון מאחורי העימות המסוכן יותר ויותר בין סין לארצות הברית בים סין הדרומי.
בעיני האמריקאים, סין היא מתחרה בצמיחה מהירה שאינה פועלת לפי הכללים ומאיימת על אחד מנתיבי הסחר החשובים ביותר על פני הגלובוס באזור שנשלט זה מכבר על ידי וושינגטון. שר החוץ האמריקני מייק פומפאו קרא בעצם לשנות משטר.
לפי ריאן הס, לשעבר מנהל סין במועצה לביטחון לאומי, ממשל טראמפ מנסה "לכוון מחדש את מערכת היחסים בין ארה"ב לסין לעבר יריבות מערכתית מקיפה שלא ניתן לבטלה" על ידי הממשלים הבאים. בקיצור, מלחמה קרה לא שונה מזו שבין ארה"ב לברית המועצות.
עבור הסינים, 200 השנים האחרונות - סין אכן נוטה לחשוב במאות שנים, לא בעשורים - היו חריגה בהיסטוריה הארוכה שלהם. פעם המדינה העשירה ביותר על פני הגלובוס שהציגה לעולם כל דבר, ממשי ועד אבק שריפה, 19th סין של המאה הפכה לשטח מזבלה של אופיום בריטי, שלא מסוגלת אפילו לשלוט בקווי החוף שלה.
סין מעולם לא שכחה את השנים ההן של השפלה או את הנזק שעזר הקולוניאליזם להסב לאנשיה. הזיכרונות האלה הם מרכיב במשבר הנוכחי.
אבל סין היא לא המדינה היחידה עם זיכרונות.
ארה"ב שלטה באוקיינוס השקט - המכונה לפעמים "אגם אמריקאי" - מאז סוף מלחמת העולם השנייה. פתאום לאמריקאים יש מתחרה, למרות שזו יריבות שמתגברת באופן שגרתי.
דוגמה שמרנית ניו יורק טיימס מְדוֹרַאי, ברט סטפנס, שהזהיר לאחרונה שלצי סין יש יותר ספינות מאשר לצי האמריקני, תוך התעלמות מהעובדה שרוב הספינות של סין הן פריגטות קטנות וקורבטות של משמר החופים. הדאגה האסטרטגית העיקרית של סין היא ההגנה על חופיה, שבהם כמה פלישות ב-19th ו 20th מאות שנים הגיעו.
האסטרטגיה הסינית היא "הכחשת שטח": שמירה על נושאות מטוסים אמריקאיות במרחק זרוע. לשם כך, בייג'ין תפסה באופן בלתי חוקי מספר רב של איים קטנים ושוניות בים סין הדרומי כדי ליצור מחסום בפני הצי האמריקני.
אבל הדחף העיקרי של סין הוא כלכלי באמצעות יוזמת החגורה והדרך האדירה שלה (BRI), לא צבאית, וכרגע מכוונת לדרום אסיה כאזור לפיתוח.
דרום אסיה מורכבת מאוד, וכוללת את אפגניסטן, פקיסטן, הודו, בנגלדש, בהוטן, טיבט, האיים המלדיביים וסרי לנקה. 1.6 מיליארד תושביה מהווים כמעט רבע מאוכלוסיית העולם, אך היא מהווה רק 2% מהתמ"ג העולמי ו-1.3% מהסחר העולמי.
נתונים אלה מתורגמים לרמת עוני של 44 אחוזים, רק 2 אחוזים יותר מהאזור העני ביותר בעולם, אפריקה שמדרום לסהרה. קרוב ל-85 אחוז מאוכלוסיית דרום אסיה מרוויחים פחות מ-2 דולר ליום.
חלק ניכר מזה הוא תוצאה של קולוניאליזם, שדרדר את הכלכלות המקומיות, דיכא את הייצור ואילץ מדינות לאמץ תרבויות מונוקטיות המתמקדות בייצוא. הגלובליזציה של ההון בשנות ה-1980 האיצה את אי השוויון הכלכלי שהוריש הקולוניאליזם לאזור.
הפיתוח בדרום אסיה היה מחויב לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית (IMF), המחייבים את הלווים לפתוח את השווקים שלהם להון מערבי ולהפחית חובות באמצעות צעדי צנע חמורים, ומצמצמים הכל, החל משירותי בריאות ועד לתחבורה.
האסטרטגיה הכלכלית הזו - המכונה לפעמים "קונצנזוס וושינגטון" - מייצרת "מלכודות חוב": מדינות מקצצות בהוצאות הציבוריות, מה שמדכא את כלכלותיהן ומגדיל את החוב, מה שמוביל לסבבי הלוואות וצנע נוספים.
הבנק העולמי ו-IMF היו קמצנים במיוחד בהלוואות לפיתוח תשתיות, חלק חיוני בבניית כלכלה מודרנית. "חוסר ההתאמה והנוקשות של המוסדות המוניטריים השונים במערב הם שהובילו את דרום אסיה לזרועות סין", אומר הכלכלן אנתוני האוול ב- כתב העת דרום אסיה.
יוזמת החגורה והכביש (BRI) נוקטת בכיוון אחר. באמצעות שילוב של פיתוח תשתיות, סחר וסיוע פיננסי, מדינות באסיה, אפריקה, המזרח התיכון ואירופה מקושרות למה שהיא בעצם "דרך המשי" חדשה. כ-138 מדינות נרשמו.
באמצעות מגוון מוסדות - הבנק לפיתוח סין, קרן דרך המשי, בנק היצוא-יבוא של סין, ובנק ההשקעות בתשתיות אסיה - בייג'ינג בונה כבישים, מערכות רכבת ונמלים ברחבי דרום אסיה.
במשך עשרות שנים, מלווים מערביים התעלמו מדרום אסיה - למעט הודו - או שמו מגבלות רבות כל כך על קרנות הפיתוח שהאזור עמד בסטגנציה כלכלית. ליוזמה הסינית יש פוטנציאל להפוך זאת, ולחמש את המערב ואת הודו, האומה היחידה באזור שלא הצטרפה ל-BRI.
גם האיחוד האירופי התנגד ליוזמה, אם כי איטליה חתומה. מספר של המזרח התיכון מדינות גם הצטרפו ל-BRI ולפורום סין-ערבי לשיתוף פעולה. ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות ומצרים חתמו על דרך המשי הדיגיטלית של סין, רשת של לווייני ניווט שמתחרים ב-GPS של אמריקה, ב-GLONASS של רוסיה ובגלילאו של האיחוד האירופי. סין גם חתמה לאחרונה על שותפות צבאית של 400 מיליארד דולר, 25 שנים לסחר ושותפות צבאית איראן.
מיותר לציין שוושינגטון בקושי שמחה על כך שסין מפלחת את דרכה לאזור שנשלט על ידי ארה"ב שמכיל חלק ניכר מאספקת האנרגיה של העולם.
אני בתחרות עולמית על שווקים והשפעה, סין מפגינה חוזקות ניכרות. זה, כמובן, יוצר חיכוך. ארה"ב, ובמידה מסוימת האיחוד האירופי, פתחו בקמפיין להקפאת סין מהשווקים ולהגבלת הגישה שלה לטכנולוגיה מתקדמת. הבית הלבן הצליח ללחוץ על בריטניה ואוסטרליה כדי למנוע מהחברה הסינית, Huawei, להתקין רשת דיגיטלית 5G, והוא לוחץ ישראל ו ברזיל לעשות את אותו הדבר.
לא כל המתחים הנוכחיים הם כלכליים. ממשל טראמפ זקוק לסטייה מהכישלון האדיר שלו לשלוט במגיפה, והן המפלגה הרפובליקנית הפכה את סין למרכז את אסטרטגיית הבחירות שלה. קיימת אפילו אפשרות שהבית הלבן עשוי לעורר "הפתעה מאוקטובר" וליזום איזשהו התנגשות צבאית עם סין.
אין זה סביר שטראמפ רוצה מלחמה בקנה מידה מלא, אבל תקרית בים סין הדרומי עשויה לגייס את האמריקאים מאחורי הבית הלבן. הסכנה היא אמיתית, במיוחד מאחר שהסקרים בסין ובארצות הברית מראים שיש גידול עוינות בין שתי קבוצות האנשים.
אבל המתיחות חורגת מהצורך הנואש של הנשיא טראמפ להיבחר מחדש. סין מתייצבת מחדש כמעצמה אזורית וככוח שיש להתחשב בו בכל העולם. זה שארה"ב ובעלות בריתה רואים את זה באיבה זו בקושי הפתעה. בריטניה עשתה כמיטב יכולתה כדי לבלום את עלייתה של גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, וארה"ב עשתה את אותו הדבר עם יפן לקראת מלחמת האוקיינוס השקט.
גרמניה ויפן היו מעצמות צבאיות גדולות עם נכונות להשתמש באלימות כדי לקבל את דרכן. סין אינה מעצמה צבאית גדולה והיא מעוניינת ביצירת רווחים יותר מאשר אימפריות. בכל מקרה, מלחמה בין מעצמות גרעיניות היא כמעט בלתי נתפסת (מה שלא אומר שהיא לא יכולה לקרות).
סין ריככה לאחרונה את שפתה כלפי ארה"ב, והדגישה דו-קיום בשלום. "אל לנו לתת ללאומיות ולחמה איכשהו לחטוף את מדיניות החוץ שלנו", אומר שו קווינדאו מהמדינה המנוהלת רדיו סין. "רטוריקה קשוחה לא צריכה להחליף דיפלומטיה רציונלית".
הטון החדש מצביע על כך שלסין אין התלהבות מהתחרות בצבא האמריקני, אלא מעדיפה לראות את המבט הארוך ולתת ליוזמות כמו החגורה והדרך לעבוד עבורה. בניגוד לרוסים, הסינים לא רוצים לראות את טראמפ נבחר מחדש וברור שהם החליטו לא לתת לו שום תירוץ כדי להגביר את המתיחות. תכסיס שנת בחירות.
ההתנגשות האחרונה של סין עם הודו, והבריונות שלה במדינות בים סין הדרומי, כולל וייטנאם, מלזיה, הפיליפינים וברוניי, בודדו את בייג'ינג, וייתכן שההנהגה הסינית מתעוררת לעובדה שהם זקוקים לבעלי ברית, לא ליריבים.
וסבלנות.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו