ראש העיר שלי צפונית לעיר ניו יורק גר רחוב אחד משם. הוא היה - עד החודש שעבר - תומך גאה בעליל של ברק אובמה: יותר משנה לאחר הבחירות לנשיאות, המרפסת הקדמית שלו הציגה כמה פוסטרים של קמפיין אובמה עם מילים כמו "תקווה" ו"שינוי", יחד עם דגל אמריקאי עם שלט שלום במקום חמישים הכוכבים. מסיבות לא ידועות, הכרזות והדגל כבר לא שם.
ללא קשר לכוונותיו של ראש העירייה, היעדרות זו היא ביטוי למה שהוא אחד ההישגים הבולטים של ברק אובמה במהלך שנתו הראשונה בתפקיד: הפחתת התקוות של רבים שתמכו בבחירתו. מהתגברות המלחמה באפגניסטן ועד לחוק שירותי הבריאות הידידותי לתעשיית הביטוח, ועד למחוות הבלתי מספיקות שלו הקשורות לשינויי האקלים, ממשל אובמה עד כה התאפיין הרבה יותר בסטטוס-קוויזם שלו מאשר נועז , יוזמות פרוגרסיביות. במהלך השנה הראשונה הזו, התומכים בשינוי מרחיק לכת למדו לצפות מעט מהבית הלבן.
במובנים רבים, תוצאה כזו אינה מפתיעה. אמנם אין להכחיש את האטרקטיביות של מועמד בעל רקע של מארגן קהילתי ומי שמסמל באופן חשוב את היחלשות המחסומים הגזעיים המכוערים של המדינה, אבל הוא היה ונשאר דמות פוליטית מהזרם המרכזי. כפי שציינו אנליסטים שונים, הדיבורים שלו על תקווה ושינוי לאורך הקמפיין היו ברובם רטוריים וחסרי תוכן רציני. העובדה שרבים מאיתנו לא הצליחו לראות זאת מדברת על המעמקים שאליהם ירדה הפוליטיקה במהלך ה-G.W. שנות בוש והרצון והנכונות הנובעים מכך לראות עושר של אור היכן שהיה מעט; חולשתן של תנועות חברתיות פרוגרסיביות וקוצר הראייה הפוליטי הקולקטיבי שלנו; והגאונות של ערכת השיווק המקיפה את המותג אובמה.
הגורמים הללו - והיכולת שלו לצאת החוצה - קלינטון ביל קלינטון במתן אשליה של לומר משהו אמפתי, משמעותי ושונה, כאשר, למעשה, הוא לא אמר הרבה משמעות - נשאו אותו רחוק, ועזרו לעגון אותו בפנתיאון של רצון להיות מנהיגים פוליטיים מתקדמים. ואכן, הם עזרו לזכות בו בפרס נובל לשלום.
על פניו, הענקת פרס שלום למי שמפקד על הצבא הגדול ביותר בתולדות העולם – כזה שתקציבו שווה בערך לאלו של כל שאר הצבאות בעולם ביחד, ושהוא הגדיל את הוצאותיו – ושצבאו כבר הפציץ ארבע מדינות שונות בתקופת הנשיאות שלו בת תשעה חודשים, נראית מגוחכת. אבל בניגוד, נניח, G.W. בוש, את אובמה יש לשפוט על פי המילים והפוטנציאל שלו, לא על פי מעשיו.
כפי שוועדת הנובל הנורבגית הסבירה בהכרזה על הפרס באוקטובר, "החזון של אובמה של עולם נקי מנשק גרעיני עורר בעוצמה את המשא ומתן לפירוק נשק ובקרת נשק". ובזכות יוזמתו "יש לחזק את הדמוקרטיה וזכויות האדם". הוא, טענה הוועדה, "לכד את תשומת הלב של העולם ונתן לאנשיו תקווה לעתיד טוב יותר". במילים אחרות, מלבד הטענה המוגזמת מאוד על כך שהוא "עורר בעוצמה" מאמצי צמצום ושליטה בנשק, ההבטחה של אובמה היא כביכול ראויה לציון.
בעוד שרבים תהו כיצד ועדת נובל יכולה להצהיר הצהרות כאלה לאור כמה מעט אובמה השיג עד אז - ובהתחשב בכמה שהוא עשה (מנוגד למטרת השלום) - אחרים ראו בפרס הוכחה לגאונות המתקדמת של אובמה. לפי ניו יורק טיימס טור בונו, למשל, אובמה מציע חזון נועז, כזה שמיתג מחדש את ארצות הברית. בשילוב עם מה שכוכב הרוק אפיין כמאמצים שלו להילחם בשינויי האקלים ולשפר את היחסים עם המזרח התיכון, הסיבות הללו – בין היתר – הופכות את אובמה לראוי לכבוד.
סנטימנט כזה לא היה מוגבל לריק מבחינה פוליטית. אפילו כמה אנליסטים כבדי משקל הקשורים לפוליטיקה מתקדמת חגגו את ההחלטה לכבד את אובמה. פרופסור באוניברסיטת קולומביה ומבקר לעתים קרובות את מדיניות החוץ של ארה"ב, חמיד דבאשי, למשל, מודגש on CNN.com "הרעיון" של אובמה לפטור את כדור הארץ מנשק גרעיני, יחד עם מה שחייב להיות בלתי נראה לאלה שנמצאים בקצה המקבל של הכוח של ארה"ב ושל בעלות בריתה: "המחויבות של הנשיא לדיפלומטיה על לוחמה". בינתיים, בעלת הטור פטרישיה וויליאמס מ האומה ניסה להתמודד עם המבקרים על בחירתו של אובמה בכך ש"90 אחוז מהבריטים, הצרפתים והגרמנים מאמינים שאובמה שינה בחיוב את מהלך הדיפלומטיה ושארצות הברית היא כעת מעצמת על שמקשיבה". (תוהה מה יראו סקרים בפלסטין הכבושה או בפקיסטן.)
יהיו אשר יהיו הסיבות לסנטימנט כזה מול כל כך מעט, זה מצביע על, או לפחות מחזק, מערך ציפיות נמוך להחריד. היכן דרישות כמו סיום מלחמת ארה"ב באפגניסטן, צמצומים דרמטיים בתקציב הצבאי האמריקני הנפוח ומדיניות חוץ של ארה"ב כלפי ישראל-פלסטין המבוססת בראש ובראשונה על חוק בינלאומי וזכויות אדם?
כדי לממש מטרות כאלה, עלינו להימנע מייאוש, רגש שכפי הסופרת רבקה סולנית מציין, מאפשר לנו לחיות בנוחות ובציניות ו"לא דורש מאיתנו". במקום זאת, אנחנו באמת זקוקים לתקווה, אבל לא מהסוג הרטורי בלבד, וגם לא כזו שמושקעת באנשים כריזמטיים. זו חייבת להיות תקווה שמאתגרת את העוולות העומדות בבסיס מי שאנחנו ואיך אנחנו חיים, ובמונחים של סולנית, "דורשת הכל". היא צריכה להיות תקווה המושתתת על ידי ניתוח מפוכח של גבולות האובמהיזם תוך הכרה אסטרטגית של הפתחים שהיא מספקת, תקווה שעוזרת לנו "לזכות במשהו שחשוב, אם לא הכל כל הזמן". זו חייבת להיות תקווה שנולדה מחזון ומאבק רדיקליים.
ב -24 בדצמבר לדווח on Aljazeera.net על ההשפעות המחניקות של הכיבוש הישראלי על כלכלת התיירות בגדה המערבית, סיפר העיתונאי נור עודה על דבריו של הפטריארך הקתולי של ירושלים במהלך הודעת חג המולד שלו: "המציאות הכואבת סותרת את החלומות שלנו", אמר. "למרות כל זה התקווה שלנו נשארת בחיים", הוסיף, "כי תקווה אין פירושה כניעה לרוע. זה אומר להתנגד לו".
רק סוג זה של תקווה יכול להוביל לשינוי מרחיק לכת, שינוי שאנחנו לא יכולים רק להאמין בו, אלא לארגן ולהתגייס סביבו כדי להפוך אותו למציאותי.
ג'וזף נווינס הוא פרופסור חבר לגיאוגרפיה במכללת ואסר. הספר האחרון שלו הוא מת לחיות: סיפור על הגירה לארה"ב בעידן של אפרטהייד עולמי פורסם בסדרת מדיה פתוחה על ידי City Lights Books, www.citylights.com
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו