בעולם הנורא הזה שבו המאמצים של אנשים אכפתיים מחווירים לרוב בהשוואה למה שעושים בעלי כוח, איך אני מצליח להישאר מעורב ומאושר לכאורה?
אני לגמרי בטוח שלא שהעולם ישתפר, אלא שאנחנו לא צריכים לוותר על המשחק לפני שכל הקלפים ישחקו.
המטאפורה היא מכוונת; החיים הם הימור. לא לשחק זה לחסל כל סיכוי לזכות. לשחק, לשחק, זה ליצור לפחות אפשרות לשנות את העולם.
יש נטייה לחשוב שמה שאנו רואים ברגע הנוכחי יימשך. אנו שוכחים כמה פעמים הופתענו מההתפוררות הפתאומית של המוסדות, משינויים יוצאי דופן במחשבותיהם של אנשים, מהתפרצויות בלתי צפויות של מרד נגד עריצות, מההתמוטטות המהירה של מערכות כוח שנראו בלתי מנוצחות.
מה שמזנק מההיסטוריה של מאה השנים האחרונות הוא חוסר הניבוי המוחלט שלה. מהפכה להפלת הצאר של רוסיה, באותה אימפריות פיאודליות למחצה, לא רק שהבהילה את המעצמות האימפריאליות המתקדמות ביותר, אלא הפתיעה את לנין עצמו ושלחה אותו למהר ברכבת לפטרוגרד.
מי היה חוזה את השינויים המוזרים של מלחמת העולם השנייה - ההסכם הנאצי-סובייטי (התמונות המביכות האלה של פון ריבנטרופ ומולוטוב לוחצים ידיים), והצבא הגרמני מתגלגל דרך רוסיה, כנראה בלתי מנוצח, גורם אבדות עצומות, מוחזר לאחור. שערי לנינגרד, בקצה המערבי של מוסקבה, ברחובות סטלינגרד, ואחריו תבוסת הצבא הגרמני, כשהיטלר מצופף בבונקר הברלינאי שלו, מחכה למות?
ואז העולם שלאחר המלחמה, לובש צורה שאיש לא היה יכול לצייר מראש: המהפכה הקומוניסטית הסינית, מהפכת התרבות הסוערת והאלימה, ולאחר מכן מהפך נוסף, כאשר סין שלאחר מאו מוותרת על רעיונותיה ומוסדותיה הנלהבים ביותר, ועושה פתיחות. למערב, מתרפק על מפעל קפיטליסטי, מבלבל את כולם.
איש לא חזה את ההתפוררות של האימפריות המערביות הישנות שמתרחשת כל כך מהר אחרי המלחמה, או את מערך החברות המוזר שייווצר במדינות העצמאיות החדשות, מהסוציאליזם הכפרי השפיר של טנזניה בניירר ועד לטירוף של אוגנדה הסמוכה של אידי אמין. ספרד הפכה לתדהמה. אני זוכר שיוצא ותיק בחטיבת אברהם לינקולן אמר לי שהוא לא יכול היה לדמיין את הפאשיזם הספרדי מופל בלי עוד מלחמה עקובה מדם.
אבל אחרי שפרנקו נעלם, נוצרה דמוקרטיה פרלמנטרית, הפתוחה לסוציאליסטים, לקומוניסטים, לאנרכיסטים, לכולם.
סוף מלחמת העולם השנייה הותיר שתי מעצמות עם תחומי ההשפעה והשליטה שלהן, המתחרים על כוח צבאי ופוליטי. עם זאת, הם לא היו מסוגלים לשלוט באירועים, אפילו באזורים אלה של העולם הנחשבים לתחומי ההשפעה שלהם.
כישלונה של ברית המועצות להצליח באפגניסטן, החלטתה לסגת לאחר כמעט עשור של התערבות מכוערת, היו העדות הבולטת ביותר לכך שאפילו החזקת נשק תרמו-גרעיני אינה מבטיחה שליטה על אוכלוסייה נחושה.
ארצות הברית התמודדה עם אותה מציאות. היא ניהלה מלחמה בקנה מידה מלא באינדוצ'ינה, ניהלה את ההפצצה האכזרית ביותר של חצי אי זעיר בהיסטוריה העולמית, ובכל זאת נאלצה לסגת. בכותרות מדי יום אנו רואים מקרים אחרים של כישלון של בעלי עוצמה, ככל הנראה, על פני חסרי אונים, כפי הנראה, כמו בברזיל, שבה תנועה עממית של עובדים ועניים בחרה נשיא חדש שהתחייבה להילחם בכוח תאגידי הרסני.
כשמסתכלים על הקטלוג הזה של הפתעות ענק, ברור שלעולם אין לזנוח את המאבק לצדק בגלל הכוח המכריע לכאורה של אלה שיש להם את הרובים והכסף ונראים בלתי מנוצחים בנחישותם להחזיק בו.
הכוח לכאורה הזה התברר, שוב ושוב, פגיע לתכונות אנושיות פחות מדידות מפצצות ודולרים: להט מוסרי, נחישות, אחדות, ארגון, הקרבה, שנינות, כושר המצאה, אומץ, סבלנות - בין אם על ידי שחורים באלבמה ובדרום אפריקה, איכרים באל סלבדור, ניקרגואה ווייטנאם, או פועלים ואינטלקטואלים בפולין, הונגריה וברית המועצות עצמה. שום חישוב קר של מאזן הכוחות לא צריך להרתיע אנשים המשוכנעים שהמטרה שלהם צודקת.
השתדלתי מאוד להשוות את החברים שלי בפסימיות שלהם לגבי העולם (זה רק החברים שלי?), אבל אני כל הזמן נתקל באנשים שלמרות כל העדויות לדברים איומים שקורים בכל מקום, נותנים לי תקווה. במיוחד צעירים, שהעתיד מונח בהם.
בכל מקום שאני הולך, אני מוצא אנשים כאלה. ומעבר לקומץ הפעילים נראה שיש עוד מאות, אלפים, שפתוחים לרעיונות לא שגרתיים. אבל הם נוטים לא לדעת אחד על קיומו של זה, ולכן, בזמן שהם מתמידים, הם עושים זאת בסבלנות הנואשת של סיזיפוס שדוחף בלי סוף את הסלע הזה במעלה ההר.
אני מנסה לומר לכל קבוצה שהיא לא לבד, ושאותם האנשים שמתייאשים מהיעדר תנועה לאומית הם בעצמם הוכחה לפוטנציאל של תנועה כזו.
שינוי מהפכני אינו מגיע כרגע קטקליזמי אחד (היזהרו מרגעים כאלה!) אלא כרצף אינסופי של הפתעות, הנעים בזיגזג לעבר חברה הגונה יותר. אנחנו לא צריכים לעסוק בפעולות גדולות והירואיות כדי להשתתף בתהליך השינוי. מעשים קטנים, כשהם מוכפלים במיליוני אנשים, יכולים לשנות את העולם.
גם כשאנחנו לא "מנצחים", יש כיף והגשמה בעובדה שהיינו מעורבים, עם עוד אנשים טובים, במשהו שווה. אנחנו צריכים תקווה.
אופטימיסט הוא לא בהכרח שרק עליז ומעט ספוג בחושך של זמננו. להיות מלא תקווה בזמנים רעים זה לא רק רומנטי בטיפשות. היא מבוססת על העובדה שההיסטוריה האנושית היא היסטוריה לא רק של אכזריות אלא גם של חמלה, הקרבה, אומץ, טוב לב. מה שנבחר להדגיש בהיסטוריה המורכבת הזו יקבע את חיינו. אם אנו רואים רק את הגרוע ביותר, זה הורס את היכולת שלנו לעשות משהו.
אם אנחנו זוכרים את הזמנים והמקומות האלה - ויש כל כך הרבה - שבהם אנשים התנהגו בצורה מפוארת, זה נותן לנו את האנרגיה לפעול, ולפחות את האפשרות לשלוח את הסביבון הזה של העולם לכיוון אחר. ואם אכן נפעל, באופן קטן ככל שיהיה, לא נצטרך לחכות לאיזה עתיד אוטופי גדול. העתיד הוא רצף אינסופי של מתנות, ולחיות עכשיו כפי שאנו חושבים שבני אדם צריכים לחיות, תוך התרסה לכל מה שרע סביבנו, זה בעצמו ניצחון מופלא.