Occupy Wall Street אינה עוסקת בנדל"ן, והישג האותות שלה לא היה הרכבת אדמוניות רועדות בפארק. הקרקע הגבוהה שהמפגינים תפסו היא לא ארכיפלג של פארקים באמריקה, אלא סדר היום הלאומי. התנועה נטעה את אי השוויון הכלכלי בתודעת האומה, ויהיה קשה לכל ראש עיר או כוח משטרה לעקור אותו.
- ניקולס קריסטוף, ניו יורק טיימס, נובמבר 20, 2011
חוק ברזל
הסוכנים והמשרתים הממשלתיים של האדונים העשירים שומרים לעצמם את הזכות לתקוף באכזריות את המחאה העממית כאשר ואיפה הדמוקרטים טוענים לסמכות נומינלית לא פחות מאשר היכן וכאשר הרפובליקנים מכהנים בתפקידים נבחרים מובילים.[[1]]. חוק ברזל לא מוצהר מתקיים על פני "הקיטוב" המתבכיין הרבה של מערכת המפלגות האמריקנית אחת וחצי. זה בסדר, קובע החוק הזה, לקרוא ליותר חופש ודמוקרטיה במדינות אויב או מדינות שאינן בעלות ברית שהוגדרו רשמית כמו ברית המועצות לשעבר, סין, ונצואלה ואיראן (היום). אבל אמריקאים שמפקפקים בדיקטטורות הכסף והאימפריה הבלתי-נבחרות והקשורות זו בזו של האומה בבית, מוטב להתכונן להיכוות כשהם מצליחים לקבל תמיכה עממית. אם הרשויות סבורות ששיטות סטנדרטיות של לעג, הוקעה והיעלמות תקשורתית (אי-נראות) אינן מספיקות כדי להביס את ההתנגדות המקומית, מוטב למי שיביא את הדמוקרטיה ל"מולדת" (מונח חושפני, בלשון המעטה) מלמטה למעלה שימו לב לרוכבי הלילה של ה-21st מדינת המשטרה של המאה. הם עלולים לבוא פנים אל פנים (ובכן, פנים אל מגן דארת' ויידר) עם מועדוני בילי ההיי-טק של יד ימינו המאוזנת היטב של הממשל האמריקאי, אשר מתחזקת למרות (ובהתאם עם) הרעב הניאו-ליברלי של " יד שמאל של המדינה" (פייר בורדייה) - חלקי המגזר הציבורי המסייעים ותומכים באנשים רגילים.
שיטור צבאי בערי מולדת בניהול דמוקרטי ובקמפוסים ליברליים
אחיזתו של חוק הברזל הוכחה בדיכוי הכוח המזוין האחרון של תנועת הכיבוש במספר ערים בניהול דמוקרטי בעיקר ובאוניברסיטת קליפורניה הליברלית כלפי חוץ. התקיפה שקיבלה את מרבית תשומת הלב הלאומית התרחשה בפארק זוקוטי במנהטן, מקום הולדתה ומוקד התנועה הלאומית והגלובלית נגד אי-שוויון כלכלי מאז שהפגינים בכבוש את וול סטריט תבעו לראשונה את השטח ב-17 בספטמבר 2011. זה היה רומן מכוער. דיווח של עד ראייה מה קפיטליזם עירום הבלוג ביום שלישי שעבר מציע מדינה טוטליטרית הפועלת תחת פקודותיו של ראש עיריית ניו יורק של 001%, שהפך לראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג (אינדיפנדנט השולט באופן נומינלי על עיר המנוהלת בעיקרה דמוקרטית) - האדם השנים-עשר בעושרו בארצות הברית , עם שווי נקי של 19.5 מיליארד דולר:
"האזור שמסביב לפארק זוקוטי היה נתון אמש לנעילה של 9 בספטמבר על רקע הפגנות שלווה וחוקית של מספר קטן של אנשים... היו מגבלות ברמת החוק הצבאי. הרכבת התחתית הושבתה. תושבים מקומיים לא הורשו לעזוב את הבניינים שלהם. אנשים הורשו להיכנס לאזור רק אם הראו תעודה מזהה עם כתובת במכסה המנוע. הגישה לתקשורת הוגבלה לבעלי אישורי עיתונות רשמיים, וזה כמעט בוודאות מיעוט קטן מבין אלה שרצו לסקר את הפיגוע ( פיהבלוג של Media Decoder אומר שעיתונאים מתארים את הטקטיקה כהפסקת תקשורת). .. כשקוראים את הידיעות השונות, נראה שהם הורחקו היטב מהעימות הממשי (לדוגמה, דיווח על גז מדמיע של הכובשים במה שהיה המטבח, כמו גם דיווחים נפרדים על השימוש בגז פלפל ואלות ). מסוקי חדשות נאלצו לנחות. החל מהשעה 10:XNUMX, הקורא וונטוורת' דיווח שמסוקי משטרה יצאו בכוח וזמזמו את מנהטן התחתונה". [[2]].
בחוף המערבי, בערך באותו זמן וגם בשעה מאוחרת, שוטרים מאוקלנד ומתחומי השיפוט הסמוכים גירשו את הכובשים ממרכז העיר אוקלנד עם גז מדמיע, "תחמושת לא קטלנית" (שקיות שעועית וכדורי גומי) ופלאשים- רימוני זעזוע מוח בום. עורך הדין לזכויות האזרח של עיריית אוקלנד, דן סיגל, התפטר מתפקידו בעיר לאחר שהתקבלה פשיטה שנייה על Occupy Oakland על ידי חברו לשעבר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ראש העיר הדמוקרטי "המתקדם" של אוקלנד, ז'אן קואן. הפשיטה הראשונה שהורה קואן הכניסה חייל צבאי לטיפול נמרץ ותוארה במונחים מצמררים על ידי מאבטח שצפה במשטרה עצומה, דמוית נאצית, מזנקת על 100 בערך מאות כובשים שלווים ב-25 באוקטובר האחרון.th:
"זה היה מפחיד לראות...פשוט היו כל כך הרבה שוטרים... המספרים היו מדהימים... הם התייצבו כמעט כמו בפלנקס, ברחוב, ואז הם עברו לגור... היו מסוקים שעפו סביב ועם אורות גבוהים על המחנות... הקורות זזו לכל עבר... היו צעירים במחנות האלה וילדים, תינוקות בהרבה מהאוהלים וזה היה פשוט, נראה כאילו זה היה לגמרי מחוץ למצב... הם ירו על גז מדמיע לתוך אמצע המחנה, ובאותו זמן עמדו פחיות אשפה בחזית, בכניסה, בפינה, כי הכובשים ניסו להתאים לתקנות החדשות שהעיר אוקלנד נתנה להם... המשטרה הזיזה את האשפה הצידה ואז היא עברה לשלב הבא של לקיחת המתרס ובעיטתם למטה. ואז הם עברו לגור והדבר הראשון שהם פגעו היה באוהל המידע, והם פשוט התחילו להרוס הכל... זה היה מבצע צבאי, האופן שבו הם נכנסו לגור. זה חזר לצילומים ישנים שראיתי מגרמניה הנאצית איפה אתה יודע שהנאצים, ה-SS נכנסו ואספו אנשים חפים מפשע. היה בו את הטנור הזה. ...המסוקים, והאורות והרמקול הרם, כל אלה נועדו ליצור פאניקה ואימה עבור האנשים בפנים... זה היה משהו כמו מתוך סרט מלחמת הכוכבים, אלא שבמקום להיות בלבן, כולם היו בשחור . ...כולם היו בהילוך מהומות...עם המצחיות, הם נראו כמו אוטומטונים, הם פשוט עברו פנימה, בתור... היו להם כלי רכב כאלה שנראו כמו קופסאות משוריינות, שחורות, רכבי מהומות מיוחדים...הדבר שנשאר במוחי העין נמצאת באמצע עם האורות מהמסוקים, המשטרה נכנסת פנימה ופשוט רוקעת על האוהלים האלה, ונעה בשכבה אחת, אחרי השנייה, נכנסת יותר ויותר עמוק".[[3]]
הדיכוי בהוראת הליברל-דמוקרטית הרים את ראשו המכוער לא הרחק ממרכז העיר אוקלנד, בברקלי, קליפורניה אחד עשר ימים לאחר מכן. סטודנטים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי קיבלו השראה מהרעיון של כיבוש המרחב הציבורי בהגנה על נחלת הכלל מול העשירים והחזקים. בערב ה-9 בנובמבר 2011, הם מתחילים להקים אתר קמפינג מול אולם ספרול, המקום בו נגעו התלמידים בתנועת חופש הביטוי לפני כמעט חצי מאה. הצעדים של ספרול נקראים על שמו של מריו סאביו, הסטודנט הרהוטה לתואר שני שאמר כי "יש זמן... שבו פעולת המכונה הופכת כל כך מגעילה, גורמת לך להיות כל כך חולה בלב, שאתה לא יכול לקחת חלק. אתה אפילו לא יכול לקחת חלק באופן פסיבי! ואתה צריך לשים את גופך על ההילוכים ועל הגלגלים, על המנופים, על כל המכשירים, ואתה צריך לגרום לזה לעצור! ואתה חייב לציין בפני האנשים שמנהלים אותה, לאנשים שבבעלותם - שאם לא תהיה פנוי, המכונה תימנע מלפעול כלל!"
המכונה הנתעבת נכנסה לפעולה עקובת מדם למחרת, כשהיא מכה את התלמידים באור היום המלא. [[4]]. פרופסור לשירה באוניברסיטת קליפורניה רוברט הס, זוכה פרס משורר לשעבר של ארצות הברית, תיאר אירועים נוספים בקמפוס הליברלי המפורסם:
"שורה של סגני שריף של מחוז אלמדה בציוד מהומות של דארת' ויידר יצרו קורדון מולי... לסגני השריף, כולם גברים לבנים, פרט לאישה צעירה, אולי פיליפינית... היו חבטות שחורות בידיהם עטויות הכפפות שכתבים מאוחר יותר. קראו אלות... מוקדם יותר באותו יום כתב עמית ואמר שמשטרת הקמפוס נכנסה לגור... ושסטודנטים 'הוכו באכזריות'. לא האמנתי. לְאוֹר הַיוֹם? ובלי פרובוקציה? אז כששמענו שהמשטרה חזרה, אשתי, ברנדה הילמן, ואני מיהרנו לקמפוס. רציתי לראות מה קורה ואיך המשטרה מתנהגת ואיך התלמידים מתנהגים...".