כאשר עוסקים במחדל היווני ביולי האחרון, אנליסטים פוליטיים מתארים זאת לעתים קרובות כיחסי כוח לא שוויוניים בין יוון למדינות אחרות בקבוצת היורו, בראשות גרמניה. עם זאת, שחקן מרכזי חסר בתמונה זו. אכן, תפקידה של ארה"ב בענייני האיחוד האירופי אינו סוד, ורוב המסמכים הרלוונטיים בשאלה אינם אפילו חסויים יותר (ראה אמברוז אוונס פריצ'רד, דיילי טלגרף, 19 בספטמבר, 2000).

עם זאת, ולצערי ולתדהמתי, בהתחשב בכמות הראיות המאשרת את תפקידה המוביל של ארה"ב ביצירת האיחוד האירופי, רוב מה שנכתב על האירועים האחרונים הללו לא לקח בחשבון את ההיבט הגיאופוליטי שלה, שבו המאוחדת מדינות, כפי שקוראים רבים מאמריקה הלטינית עשויים לצפות, לוקחות תפקיד מרכזי, במיוחד בשלב הפיתוח שלה.

פרויקט פוליטי עם שורשים עמוקים    

לאורך שנות ה-1950 וה-60, ארה"ב וסוכנויות הריגול שלה ניהלו קמפיין מסיבי במטרה ליצור שוק אירופי אחד עם מטבע משלה ומבנה פוליטי ריכוזי. המטרה של האמריקנים הייתה שאפתנית אם כי קלה לסיכום: ליצור אזור שנשלט על ידי ארה"ב - הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית - שיאפשר להגשים את "ייעודו המובהק": אזור הכולל את ארה"ב ואת רוב אירופה (מינוס רוסיה של כמובן) שיתאים מאוד לקווי המתאר של אזור הסכם הסחר החופשי הטרנס-אטלנטי עם גרמניה כשותפה העיקרית.

האיחוד האירופי הזה, כפי שחזתה ארצות הברית, היה נפטר ממדינות לאום (למעט אולי גרמניה) על ידי קידום אזורים קטנים וחוצי גבולות, או אזורי אירו, תהליך שאנו רואים את השלבים הראשונים שלו רק כעת עם תביעות העצמאות של קטלוניה, חבל הבאסקים, סקוטלנד, היום ואולי בריטוני, צפון איטליה ואלזס מחר.

טנקי חשיבה ולא טנקי שרמן    

הכלי שדרכו הושג החזון הפוליטי הזה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היה הוועד האמריקאי למען אירופה המאוחדת (ACUE), חזית של ה-CIA שאין לה שום תירוץ להיות משהו אחר. הדירקטוריון שלה היה מלא בחברים בולטים בשירותים החשאיים של ארה"ב, כולל ראשי OSS/CIA לשעבר: גנרל WJ Donovan, אלן דאלס ו-WB Smith...

ה-ACUE מימנה וגם ניהלה את התנועה הפדרליסטית (נוסדה ב-1943). התנועה הפדרליסטית תהיה אחד המקדמים החשובים והמוקדמים ביותר באירופה של הרעיון של אירופה משולבת. הבסיס האידיאולוגי שלה היה די שמאלי ברטוריקה וערכיה המוצהרים, שנבנו סביב הרעיון ש"הקו המפריד בין מפלגות ריאקציונריות לפרוגרסיביות אינו הולך עוד על הקו הפורמלי של דמוקרטיה גדולה או פחותה, או של פחות או יותר סוציאליזם". , כפי שנאמר במניפסט שלהם, אלא יש "אלה שתופסים את התכלית המהותית (...) כזו העתיקה (...) שהיא כיבוש הכוח הפוליטי - ואשר, למרות שלא מרצונם, משחקים לידי כוחות ריאקציוניים" ו"אלה הרואים ביצירת מדינה בינלאומית מוצקה (האיחוד האירופי) את המטרה העיקרית".

במניפסט הפדרליסטים ניתן להעריך את מקורותיה של הקשר הפבלובי של ימינו בעיתונות האירופית בין עזיבת האיחוד האירופי לבין אידיאולוגיה ימנית (לה פן בצרפת, Liga Del Norte באיטליה וכו'). ואכן, מה זה בעצם ימין בריבונות? לשאול את השאלה זה כמובן לענות עליה...

השפעת ארה"ב באיחוד האירופי כיום    

אולי דוגמה בולטת יותר היא זו של התנועה האירופית הבינלאומית (EMI), מוסד עמוק שקיים עד היום, צוות חשיבה או מה שהיינו מכנים היום קבוצת לובי. הוקם בשנת 1947, ה-EMI הוא אחד המוסדות החשובים ביותר שמטרתם לקדם את האינטגרציה האירופית. המימון שלהם היה בעיקר דרך ACUE (אם כן ה-CIA) וכמה מוסדות כמו רוקפלר או קרן פורד, הידועים גם בקשרים שלהם עם ה-CIA. ה-EMI מורכב מ-33 עמותות חברות בינלאומיות, ביניהן ניתן למצוא קבוצות נוער רבות (תמיד מטרה עיקרית במרד המודרני) כמו רשת הסטודנטים של ארסמוס, תוכנית החילופין האירופית המפורסמת, פורום הסטודנטים האירופאי, הפדרליסטים הצעירים באירופה... אבל גם איגודי עובדים, עיתונאים, קבוצות צבאיות ומגוון רחב של מקצועות.

דוגמה נוספת לכך שבני נוער היו המטרה העיקרית של התעמולה האמריקאית באמצעות השירותים החשאיים שלה הייתה קמפיין הנוער האירופי. מה שנקרא פעילים לקמפיין הזה שזכור בעיקר בזכות הסיסמה שלהם "אנחנו אירופה" מובילים את הקמפיין שלהם לקידום האינטגרציה האירופית בין 1951 ל-1958. לדברי כריסטינה נורוויג, סטודנטית לדוקטורט שעבדה על הנושא: "ארה"ב הייתה מימן את תנועות הנוער לאחר מלחמת העולם השנייה מסיבות פוליטיות בתקופת המלחמה הקרה אך בשנת 1958 הופסקה התמיכה הכספית הזו. הטענה הרשמית הייתה שמכיוון שלאירופה יש כעת מוסדות משלה, זו המשימה של אירופה לקדם פעילות נוער". ואכן, בשנת 1957 נחתם הסכם רומא בין צרפת, איטליה, גרמניה ומדינות בנלוקס, מה שהפך את מימון הקמפיין באמצעות ACUE למיושן.

זה די בולט לראות כיצד רוב המוסדות האירופיים כביכול, צוותי חשיבה, מגזינים, קבוצות סטודנטים וכו' קשורים כל כך קשר הדוק לממשלת ארה"ב לאינטרסים של ארה"ב, והקשרים האלה לא נעצרים ברמת קבוצות הלובי צוותי חשיבה…

בארוסו וה-CIA    

רבים מהנציבים בבריסל הם תומכי ארה"ב ידועים ולרבים יש או היו להם קשרים עם מוסדות ארה"ב. אבל אם נותנים דוגמה פרדיגמטית אחת לקשרים ההדוקים - בלשון המעטה - בין האינטרסים של ארה"ב והאיחוד האירופי, זה יהיה המקרה של חוסה מנואל בארוסו, נשיא הנציבות האירופית לשעבר (2004-2014).

בארוסו היה הנשיא לשעבר של אגודת הסטודנטים המאואיסטים בפורטוגל בשנת 1974 - בעיצומה של "מהפכת הציפורנים". לאחר הפלת הדיקטטורה, ארה"ב חששה לראות את המפלגה הקומוניסטית הפופולרית ביותר של פורטוגל (PCP) מנצחת בבחירות ומכניסה את המדינה למסלול מוסקבה. ארה"ב שלחה אז שגריר חדש לליסבון. שמו היה פרנק קרלוצ'י, אבל הוא לא היה כמו כל דיפלומט אחר.

קרלוצ'י לא רק הפך מאוחר יותר לשר ההגנה תחת רייגן (87-89'), אלא גם היה סגן מנהל ה-CIA בין השנים 1978-81 וחבר בקבוצת קרלייל (ראה משפחת בוש). במילים אחרות קרלוצ'י היה איש השירותים החשאיים ב-1974 כשנכנס לתפקידו בשגרירות ארה"ב בליסבון.

הטקטיקה שלו בפורטוגל הייתה פשוטה: לבנות רשת של דמויות פוליטיות פרו-אמריקניות שתשתרע מכל הקשת. JMBarroso הפך מיד לחביבו של קרלוצ'י. מכאן ואילך הקריירה של בארוסו זינקה שחקים. מאיגוד סטודנטים לאקדמאי בג'ורג'טאון U. - ערש ה-CIA - בוושינגטון הבירה, והודות למלגה מ... נאט"ו! מאוחר יותר הוא הפך לראש ממשלת פורטוגל, לאחר שקודם על ידי התקשורת כמו אף פוליטיקאי אחר בארצו לפני כן.

לבסוף ב-2003, לאחר סערה ציבורית עצומה, וכראש ממשלה, בארוסו נאלץ לסגת ממכירה פרטית - ללא רכש ציבורי - של חברת הנפט הלאומית ל...קבוצת קרלייל.

ברור שזה יכול להיחשב כהשערה בלבד, אולם כאשר מסתכלים יותר מקרוב, מכלול הראיות גדל באופן משמעותי, מה שמצביע על השפעת ארה"ב ביצירת האיחוד האירופי, מהשלבים המוקדמים ביותר שלו בתקופה שלאחר המלחמה ועד היום...

---