Hardhats, Hippies and Hawks: The Vietnam Antiwar Movement כמיתוס וזיכרון מאת פני לואיס
איתקה וניו יורק: ILR Press (חותמה של קורנל אוניברסיטת פרס)
פני לואיס כתבה ספר חשוב על התנועה נגד המלחמה בווייטנאם, מאתגרת מיתוסים חשובים וקיבלה זיכרונות שהשפיעו מאז על הפוליטיקה האמריקאית. המיתוס - שעליו מתבססת הרבה "חוכמה שהתקבלה" - הוא שאנשי מעמד הביניים הגבוה ואליטות התנגדו למלחמה, בעוד שאמריקאים "מעמד הפועלים" תמכו בה. המציאות, היא מצטטת מהווארד צין, היא ש"לאורך מלחמת וייטנאם, אמריקאים 'עם השכלה תיכונית בלבד היו חזקים הרבה יותר לנסיגה מאשר אמריקאים עם השכלה אקדמית'".
לואיס משקיעה זמן רב בתמיכה בטיעון שלה. היא אמנם מציינת שבתחילה התנועה האנטי-מלחמתית הייתה מאוכלסת והובלה בעיקר על ידי פעילים מאוניברסיטאות עילית, אבל זה לא נמשך זמן רב; שאנשי "מעמד הפועלים" רבים הצטרפו לתנועה ובסופו של דבר, התנועה נראתה מאוד כמו האוכלוסייה הכללית של ארצות הברית.
היא מנסה להבין את המציאות הזו, וכיצד היא קיבלה ייצוג שווא על ידי הימין (במיוחד על ידי המפלגה הרפובליקנית תחת ריצ'רד ניקסון) והתקבלה על ידי התקשורת המרכזית; בהתאם לכך, המיתוס הועבר כנכון היסטורית.
חלק מהקושי להבין את התנועה הזו - היא טוענת שאין מחקרים סוציולוגיים באורך מלא של התנועה האנטי-מלחמתית - הוא גודלה וההטרוגניות שלה: "התנועה נגד המלחמה בווייטנאם הייתה תופעה מסיבית, רחבת ידיים, רבת ראשים. ההערכה היא ש-6 מיליון אמריקאים השתתפו בו באופן פעיל בצורה כזו או אחרת, עם עוד 25 מיליון אוהדים". וזה היה "שסוע פנימי, עם לא-רפורמים מהפכניים שנלחמו באלה שיעבדו בתוך המפלגה הדמוקרטית, תומכי אוריינטציה של נושא אחד שנלחם באלה שירחיב את מטרותיה, ומלא חילוקי דעות חריפים לגבי דרישות, קהל, ובעיקר טקטיקות".
עם זאת, לואיס טוען שהמיתוס נבנה על ניתוח "מעמדי" מצומצם מדי. השמרנות של "מעמד הפועלים", היא טוענת, נבנתה מהמשגה גזענית של מעמד הפועלים, שהוגבלה למעמד הפועלים הלבן. היא מראה שכאשר אנו מחשיבים עובדים צבעוניים, למעשה הייתה בקרבם הרבה יותר התנגדות למלחמה מאשר בקרב עובדים לבנים. עם זאת, מושג המעמד, גם בקרב לבנים, הוגבל בדרך כלל לחלק המאורגן של מעמד הפועלים; כלומר, תנועת העבודה. והנהגת ה-AFL-CIO תמכה בתקיפות ובנחישות במלחמה: "חלק הארי של תנועת העבודה, שהתגלמה בדמויות כמו ג'ורג' מאני, נותרו לימין חבריה בנושאי מלחמה ושלום, ונותרו טרדות ובלתי נכנעות בנושאי מלחמה ושלום. הנושא של דמוקרטיה מן השורה".
המקום שבו לואיס באמת מבינה את זה נכון הוא כשהיא מזהה את התפקיד החשוב שהיה לחיילים רגילים (GI) ולחיילים משוחררים - מכל הקבוצות הגזעיות - בסיום המלחמה. האנשים האלה הגיעו ברובם מבתים של "מעמד הפועלים", ולמרות שהם הכירו בכך, הם לא הזדהו על בסיס מעמדי מפורש. אולם פעולותיהם בנו תנועה אנטי-מלחמתית בתוך הצבא האמריקני, שלאורך זמן הגבילה את יכולתה של ארה"ב להילחם במלחמה על הקרקע בווייטנאם, בחילות האוויר שתקפו מלמעלה ועל הספינות מהחוף. . [תקע כאן חייב ללכת לסרט הנפלא של דיוויד זייגר על זה, "אדוני, לא אדוני!", עם גרסה קטומה של 48 דקות של הסרט בן 84 הדקות בחינם עכשיו ביוטיוב. מומלץ מאוד.]
אז, במילים אחרות, ה"שמרנות" של "מעמד הפועלים" הייתה מצג שווא של מה שקורה באמת: למעשה, אנשי "מעמד הפועלים" גם תמכו במלחמה (כפי שדווח היטב), וגם התנגדו למלחמה (כפי שדווח הרבה פחות), אבל האחרון טוהר מהזיכרונות ומהייצוגים שלנו מהמלחמה.
לואיס מנסה להבין מאיפה הגיע המיתוס; איך רעיונות כאלה יכולים להתפתח ו"להתיישב" בהבנתנו את המלחמה, למרות היותם כל כך שגויים?
היא אומרת שעלינו לחזור לשנות ה-1950, וטוענת שהסיפורים בתקשורת בתקופה ההיא של "מעמד הפועלים הלבן והאמיד" הניחו את הבסיס לטרופ "מעמד הפועלים כשמרני" של שנות ה-1960-תחילת שנות ה-70. בעיקרון, היא אומרת שלעבודה המאורגנת של התקופה הזו לא היו אישים מרכזיים ברמה הלאומית שיעמדו למענם ולמענם האינטרסים שלהם מלבד הארכי-שמרן, ג'ורג' מאני.
זה המקום היחיד שהמבקר הזה לא מסכים עם לואיס: שורשי הבעיה לא הופיעו בשנות החמישים, אלא בסוף שנות הארבעים. ה-CIO ה"רדיקלי" כביכול - קונגרס ארגוני התעשייה - טיהר 1950 איגודי שמאל ממרכז העבודה ב-1940, מהלך שהוציא את תנועת העבודה, שממשיכה להשפיע על העבודה המאורגנת כיום. האיגודים "בהנהגת השמאל" הללו הובלו כביכול על ידי "קומוניסטים", אך למעשה כללו אנשים ממגוון רחב של פוליטיקה, כולל קומוניסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, IWWs (לשעבר חברים בעובדי התעשייה של העולם), לאומנים שחורים, חמושים מהשורה; כלומר, אנשים שהיו מוכנים "לחשוב מחוץ לקופסה", ושהיה להם את החוצפה והנכונות להשתמש בפעולה ישירה במקומות העבודה כדי להשיג את מה שאנשים עובדים צריכים.
[לפי סטיב רוסוורם, כשה-CIO גירש איפשהו בין 750,000 למיליון חברים עם האיגודים הללו, ה-FBI קבע מאוחר יותר שרק 16,520 אנשי איגודים מקצועיים - פחות מאחוז אחד מכלל חברי ה-CIO - היו חברים במפלגה הקומוניסטית.] בהרחקת ה"שמאל" מתנועת העבודה, התפיסה הרחבה יותר של "צדק חברתי" של עבודה הפכה למצומצמת ל"איגודי עסקים". בלי שהערכים והיעדים הרחבים האלה יהיו חלקים חיוניים של תנועת העבודה, בעצם לא היה מי שיכול לערער על השמרנות של בני הזוג מיניס, שטענו לייצג את כל האנשים העובדים. הטיעון של לואיס היה חזק עוד יותר לו היא יצרה את הקשר הזה.
אף על פי כן, זהו מחקר מצוין על התנועה נגד המלחמה בווייטנאם, שבה היא משתמשת כדי לנסות לחשוב על פוליטיקה כיום. עמדת הלייבור בנוגע לתנועת הכיבוש בוול סטריט, למשל, הייתה שונה במידה ניכרת מזו שהייתה במלחמה בווייטנאם. היא טוענת בתוקף להתייחס לאנשים עובדים בכבוד, ולא רק לקבל מיתוסים ישנים שהיו שקריים גם כשהם היו חדשים.
___
Kim Scipes, Ph.D., הוא פרופסור חבר לסוציולוגיה באוניברסיטת Purdue North Central בווסטוויל, אינדיאנה. כיו"ר פרק שיקגו של איגוד הסופרים הלאומי, UAW #1981, הוא שירת בחיל הנחתים של ארה"ב בין השנים 1969-73, שם עבר פוליטיזציה במאבק בעליונות הלבנה ובגזענות, בזמן שהה בארה"ב כל ארבע השנים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
2 תגובות
Tom–You might want to check out Steve Rosswurm’s book, “The CIO’s Left-Led Unions” (New Brunswick, NY: Rutgers University Press, 1992) , which he edited, and especially his Introduction, “An Overview and Preliminary Assessment of the CIO’s Expelled Unions.” Also, see Judith Stepan-Norris and Maurice Zeitlin, “Left Out: Reds and America’s Industrial Unions” (Cambridge: Cambridge University Press, 2003): 266-296. (You have to be careful with the latter, as they tend to consider all “left wing” activity as being by the Communists, when in fact, it actually included communists, socialists, anarchists, black nationalist and militant rank and filers–still, it’s worth reading.)
האם תוכל בבקשה להציע כמה מקורות טובים לטיהור הפיתיון האדום של CIO 1949? בדרך כלל מדובר באירועים לא ידועים, אולי אפילו בקרב השמאל של היום.