בפעם הראשונה שארצות הברית התערבה בהאיטי, לא הרבה אנשים אפילו שמו לב. עיתונאים מעטים היו בהישג יד ב-1915, ורוב העיתונים היו מוכנים לקבל את הגרסה הרשמית. לדברי הנשיא וודרו ווילסון, הקמת מדינת חסות הייתה חלק ממאמץ גדול לעצור מהפכה "מרושעת ומושחתת באופן קיצוני", לתמוך ב"תהליך האיטי של הרפורמה" ולהרחיב את מדיניותו של "הדלת הפתוחה לעולם".

אבל זה היה רק ​​סיפור השער. למעשה, וילסון ראה במדינת האיים פיון גיאו-אסטרטגי לקראת מלחמת העולם הראשונה; במיוחד, הוא חשש שגרמניה עלולה לנצל את המהומה הפוליטית המקומית כדי להקים בסיס צבאי בחצי הכדור. היו לו גם סיבות כלכליות אחרות, אפילו חזקות יותר, להשתלט על המדינה.

האיטי הייתה נכס להשקעה בסכנת הכחדה. בנק העיר הלאומי שלט בבנק הלאומי ובמערכת הרכבות של המדינה, וברוני הסוכר ראו במטעים העשירים של המדינה יעדי השתלטות מבטיחים. לרוע מזלם של המשקיעים והיזמים, האומה עברה שבעה נשיאים בארבע שנים, רובם נהרגו או הוסרו בטרם עת. הצפון הכפרי היה בשליטתם של המורדים, הקאקוס, תנועה שאימצה את שמה מזעקת ציפור מקומית. למרות שהוצגו באופן נרחב כעוד קבוצה של שודדים רצחניים, בני הזוג קאקוס היו בעצם לאומנים שניסו להתנגד לשליטת צרפת, ארה"ב והמיעוט הקטן של המולטים ששלטו בכלכלה.

במהלך השנים הראשונות של הכיבוש האמריקני המשיכו בני הזוג קאקוס להתנגד, תחת הנהגתו של סנדינו שלהם, קצין צבא שהפך למנהיג גרילה בשם שרלמיין פרלטה. נרצח על ידי חייל מארינס אמריקאי בשנת 1919, פרלטה הפך לסמל לתנועת הדמוקרטיה של סוף שנות ה-1980 שהובילה בסופו של דבר לבחירתו של כומר התיאולוגיה לשחרור ז'אן ברטרנד אריסטיד. 

ואז, בשנות ה-1990, זה קרה שוב. שבעה חודשים לאחר בחירתו ב-1991, הודח אריסטיד בהפיכה צבאית. זה לקח שלוש שנים, אבל ב-1994 מצבה של האיטי היה חדשות גדול. עם זאת, הסיקור היה סלקטיבי ביותר, ומעולם לא הזכיר את תמיכת ה-CIA במי שניהלו את ההפיכה או את מעורבותו של צבא האיטי בסחר בסמים. לפני הכיבוש האמריקני, התקשורת שתקה באופן מחשיד לגבי, כפי שניסח זאת אריסטיד, "אמברגו מדומה" שסחט את העסקים העניים אך הוציא פטור. למרות שהוטל אמברגו נפט, דלק הוברח בקלות למדינה מהרפובליקה הדומיניקנית. בינתיים יצא מסע הכפשה נגד אריסטיד.

לאחר היסוס ניכר החל כיבוש אמריקאי נוסף. אבל בדיוק כפי שהנשיא ווילסון הסתיר את פעולותיו האוטוקרטיות למען האינטרסים הכלכליים של ארה"ב ברטוריקה על יציבות ודמוקרטיה, הנשיא קלינטון דיבר על "שמירה על הדמוקרטיה". למעשה, המטרה המרכזית של הכיבוש של שנות ה-1990 הייתה לשמור על שליטה אפקטיבית במדינה עד תום כהונתו של אריסטיד. סיקור תקשורתי נטה לטשטש את המובן מאליו: ארה"ב, שמעולם לא הייתה נוחה עם אריסטיד, חתמה על הסכם עם צבא האיטי לניהול משותף לאומי עד לבחירות הבאות.

במבט לאחור, רוב קובעי המדיניות והאנליסטים עדיין מתעקשים שארה"ב נכנסה במקור להאיטי רק כדי להחזיר את היציבות. מעטים מהאנליסטים בתקשורת אפילו מזכירים שמהפכה כלשהי מתנהלת; אפילו אלה שכן מתארים תמיד את המצב ככאוטי. על פי החוכמה המקובלת, ארה"ב נשארה בהאיטי במשך 19 שנים בתחילת המאה ה-20 מכיוון שהעם האיטי לא יכול היה לשלוט בעצמו ביעילות או לקיים מוסדות דמוקרטיים. הם לא היו מוכנים ב-1915, וחלק מהספקנים טענו, הם עדיין לא היו בשנות ה-1990.
 
בעצרת בספטמבר 1994, רוס פרו הדהד את הדעה הקדומה הפופולרית הזו בסגנון "לא יודע כלום" שלו. "האיטיים כמו דיקטטור," הוא הכריז, "אני לא יודע למה." המשמעות, המדגישה את התנגדותו להתערבות ארה"ב, הייתה שגם לא אכפת לו מה קרה שם, וגם לרוב האנשים לא צריך לעשות זאת.

ייתכן שממשל בוש סמך על תגובה דומה כאשר אימץ התקוממות אלימה נגד אריסטיד בסוף 2003, או אפילו לאחר שלפי הדיווחים חטפו אותו ב-29 בפברואר והטיס אותו לאפריקה. לאחר מכן, הנשיא המודח אמר שהתפטרותו הוכתבה על ידי גורמים בשגרירות ארה"ב. למען האמת, הוא מעולם לא היה אהוב על ארה"ב, וחוסר יכולתו לשמור על סדר באווירה של ערעור יציבות הנתמך על ידי ארה"ב סיפקה עילה מצוינת ל"שינוי משטר" - בסגנון האיטי.

בתחילת פברואר חצה צבא חצי-צבאי "מורדים" את הגבול מהרפובליקה הדומיניקנית. יחידה מאומנת ומאובזרת זו כללה חברים לשעבר של החזית לקידום ההתקדמות בהאיטי (FRAPH), שם מפורק לחוליות המוות המעורבות בהרג המוני ובחיסולים פוליטיים במהלך ההפיכה הצבאית ב-1991 שהפילה את הממשל הראשון של אריסטיד. גם החזית הלאומית לשחרור ושיקום (FLRN) שהוכרזה על עצמה, הייתה פעילה, והובלה על ידי גיא פיליפ, מפקד משטרה לשעבר וחבר בכוחות המזוינים של האיטי. פיליפ הוכשר במהלך שנות ההפיכה על ידי הכוחות המיוחדים של ארצות הברית באקוודור, יחד עם תריסר קצינים נוספים בצבא האיטי. שני מפקדים נוספים של המורדים, שהובילו התקפות על Gonaives ו-Cap Haitien, היו עמנואל "טוטו" קונסטנט וג'ודל צ'מבליין, שניהם חברים לשעבר בחוליית האכיפה של תקופת דובלייה, ה-Tonton Macoute ומנהיגי FRAPH.

במזימה האחרונה היו מעורבים כנראה גם מורדים חמושים וגם תומכים אזרחיים. מנהיג G-184, אנדרה אפייד, היה בקשר עם שר החוץ האמריקני, קולין פאוול, בשבועות שקדמו להפלתו של אריסטיד. גם לפיליפ וגם לקונסטנט יש קשרים ל-CIA, והם היו בקשר עם פקידים אמריקאים.

ב-20 בפברואר, שגריר ארה"ב ג'יימס פולי הזמין צוות של ארבעה מומחים צבאיים מפיקוד הדרום של ארה"ב, שבסיסו במיאמי, לפי ה"סיאטל טיימס". באופן רשמי, המנדט שלהם היה "להעריך איומים על השגרירות ואנשיה". בינתיים, כ"אמצעי זהירות", שלוש כלי שיט של חיל הים האמריקני הועמדו בכוננות כדי לצאת להאיטי. אחד מהם היה מצויד במטוסי קרב "הארייר להמראה אנכית" ומסוקי תקיפה. לפחות 2000 נחתים היו גם מוכנים לפריסה.

עם זאת, מאז חטיפתו של אריסטיד, וושינגטון לא עשתה כל מאמץ לפרק את הצבא החצי-צבאי הממשלתי שלה, שכעת אמור לשחק תפקיד ב"מעבר". במילים אחרות, לממשל בוש אין תוכניות למנוע את השחיטה בתומכי אריסטיד בעקבות הדחת הנשיא. בסיקור המשבר, התקשורת התאגידית התעלמה הן מההיסטוריה והן מהתפקיד שמילא ה-CIA. במקום זאת, מה שמכונה "מנהיגי מורדים", מפקדי חוליות מוות בשנות ה-1990, מוכרים כדוברי אופוזיציה לגיטימיים.

ממשל בוש עשה למעשה שעיר לעזאזל של אריסטיד, והטיל עליו את האחריות הבלעדית ל"מצב כלכלי וחברתי מחמיר". זה נשמע מאוד כמו הריצה של תנועת הריקול של קליפורניה ב-2003 שהחליפה את גריי דייויס בכוכב החדש של הרפובליקה הדמוקרטית, ארנולד שוורצנגר. למען האמת, המשבר הכלכלי והחברתי נגרם במידה רבה על ידי הרפורמות הכלכליות ההרסניות שהטילה קרן המטבע מאז שנות ה-1980. חזרתו של אריסטיד להאיטי ב-1994 הותנתה בהסכמתו ל"תרפיה" הכלכלית של קרן המטבע הבינלאומית. הוא נענה, אבל "נכנס לרשימה השחורה" ודמוני בכל מקרה.

כפי שמסביר הכלכלן הקנדי מישל צ'וסודובסקי, המטרה הסבירה של בוש היא "להחזיר את האיטי לתפקיד של מושבה אמריקאית מן המניין, עם כל המראות של דמוקרטיה מתפקדת. המטרה היא לכפות משטר בובות בפורט-או-פרינס ולהקים נוכחות צבאית קבע של ארה"ב בהאיטי. הממשל האמריקני מבקש בסופו של דבר לצבא את האגן הקריבי".

ולמה שזה ירצה לעשות את זה? היספניולה (האי המכיל את האיטי והרפובליקה הדומיניקנית) הוא שער לאגן הקריבי, הממוקם אסטרטגית בין קובה לצפון מערב וונצואלה מדרום. כוחות צבא ארה"ב באי יכולים לסייע בשמירה על לחץ פוליטי על קובה ועל ונצואלה, ובמקביל להפוך לחלק ממבצע אזורי גדול יותר.

בזמן שהאיטי מתקדמת לעבר ברבריות, ארה"ב מתכוננת למה שפעילי המודיעין מכנים "נגיסה שנייה בדובדבן". אזרחי ונצואלה, שגויסו עם הבטחות לאזרחות אמריקאית מהירה, התאמנו בבית הספר של צבא ארצות הברית של אמריקה (SOA), ששמו שונה למכון חצי הכדור המערבי לשיתוף פעולה ביטחוני (WHISC). משם הם עוברים למחנות באיקיטוס בג'ונגלים הצפוניים של פרו, בהנחיית פיקוד הדרום של ארה"ב.

מנהיגי ארה"ב מעולם לא היו מאושרים נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס. אבל לממשל בוש נדרש להגביר את החום. באפריל 2002, הצעד הראשון היה הפיכה. אבל פדרו קרמונה אסטנגה הידידותי לארה"ב הודח מהשלטון תוך יומיים, לאחר פיזור הפרלמנט וביטל את החוקה, וצ'אבס הוחזר.

צ'אבס האשים שוב ושוב כי הממשל האמריקאי וה-CIA מממנים מהלכי אופוזיציה שונים להפלת ממשלתו. במקרה זה, הרקע הוא מעמדה של ונצואלה כמדינה המייצאת נפט הרביעית בגודלה בעולם, וכיום המקור השלישי בגודלו לייבוא ​​נפט מארה"ב. המדינה היא פרת מזומנים מרכזית עבור פיליפס פטרוליום ו-ExxonMobil; לשברון טקסקו ולאוקסידנטל פטרוליום יש גם אינטרסים גדולים.

כמו בהאיטי, זה עניין של המתנה לעילה הנכונה, ככל הנראה שתסופק על ידי אלימות יותר בהשראת האופוזיציה. כוחות חיל האוויר וחיל הים האמריקני בארובה (האנטילים ההולנדיים) מוכנים לספק גיבוי לוגיסטי וחומרי, ועל פי הדיווחים ספינת חולים של חיל הים האמריקני נמצאת בכוננות כדי לתפוס עמדה מול החוף הצפוני עם האות הראשון של "הבלון עולה ."

אולם כרגע, האיטי מספקת הסחה מועילה לממשל שמטרתו להסיח את דעתם של אזרחי ארה"ב מעיראק ומהכלכלה. אפשר פשוט להכחיש את האשמות לפיהן פעולות חשאיות של ארה"ב עוררו את התסיסה בהאיטי ואפילו הסירו נשיא שנבחר דמוקרטית. 
 
גרג גומה הוא העורך של "Toward Freedom" והמחבר של אימפריה לא נוחה: דיכוי, גלובליזציה ומה שאנחנו יכולים לעשות. ניתן להגיע אליו ב editor@TowardFreedom.com.

 

---