כיצד הצליח בנימין נתניהו לכהן כראש הממשלה המכהן הארוך ביותר של ישראל? עם סך של שנים 15 בתפקיד, נתניהו עבר את 12 השנים מַנהִיגוּת של האב המייסד של ישראל, דוד בן גוריון. התשובה לשאלה זו תהפוך לקריטית במיוחד עבור מנהיגים ישראלים עתידיים שמקווים לחקות את מורשתו של נתניהו, כעת כשמנהיגותו ההיסטורית צפויה להסתיים.
לא ניתן לשפוט את 'הישגיו' של נתניהו לישראל על פי אותם קריטריונים כמו זה של בן גוריון. שניהם היו אידיאולוגים ציוניים מושבעים ופוליטיקאים נבונים. בניגוד לבן גוריון, נתניהו לא הוביל מה שנקרא 'מלחמת עצמאות', מיזוג מיליציות לצבא ולבנות בזהירות 'נרטיב לאומי' שעזר לישראל להצדיק את הפשעים הרבים שלה נגד הפלסטינים הילידים, לפחות בעיני ישראל ותומכיה.
ההסבר הקלישאתי להצלחתו של נתניהו בפוליטיקה הוא שהוא 'שורד', גאון, שועל או במקרה הטוב גאון פוליטי. עם זאת, יש בנתניהו יותר מאשר סאונדביס בלבד. בניגוד לפוליטיקאים ימניים אחרים בעולם, נתניהו לא סתם ניצל או לרכוב הגל של תנועה פופוליסטית קיימת. במקום זאת, הוא היה האדריכל הראשי של הגרסה הנוכחית של הפוליטיקה הימנית בישראל. אם בן גוריון היה האב המייסד של ישראל ב-1948, נתניהו הוא האב המייסד של ישראל החדשה ב-1996. בעוד שבן גוריון ותלמידיו השתמשו טיהור אתני, קולוניזציה ובנייה בלתי חוקית בהתנחלויות מסיבות אסטרטגיות וצבאיות, נתניהו, תוך כדי המשך אותן שיטות, שינה את הנרטיב לחלוטין.
עבור נתניהו, הגרסה המקראית של ישראל הייתה הרבה יותר משכנעת מהאידיאולוגיה הציונית החילונית של פעם. על ידי שינוי הנרטיב, נתניהו הצליח להגדיר מחדש את התמיכה בישראל ברחבי העולם, הבאת יחד קנאים דתיים ימנים, מפלגות שוביניסטיות, אסלאמופוביות, ימין קיצוני ואולטרה לאומניות בארה"ב ובמקומות אחרים.
הצלחתו של נתניהו במיתוג מחדש של מרכזיותו של רעיון ישראל בתודעת תומכיה המסורתיים לא הייתה אסטרטגיה פוליטית בלבד. הוא גם העביר את מאזן הכוחות בישראל על ידי הפיכת יהודים לקיצונים ו מתנחלים בלתי חוקיים בשטחים הפלסטיניים הכבושים מחוז הבחירה שלו. לאחר מכן, הוא המציא מחדש את הפוליטיקה השמרנית הישראלית לגמרי.
הוא גם הכשיר דור שלם של פוליטיקאים מהימין, הימין הקיצוני והאולטרה-לאומי הישראלי, והוליד דמויות סוררות כמו שר הביטחון לשעבר ומנהיג ישראל ביתנו. אביגדור ליברמןשר המשפטים לשעבר, איילת שקד, ושר הביטחון לשעבר, והמחליפו הסביר של נתניהו, נפתלי בנט.
ואכן, דור חדש של ישראלים גדל וראה את נתניהו לוקח את מחנה הימין מהצלחה אחת לאחרת. עבורם, הוא המושיע. עצרותיו מלאות השנאה והרטוריקה נגד השלום באמצע שנות ה-1990 עוררו קיצונים יהודים, אחד מהם נהרג יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל לשעבר שעסק בהנהגה הפלסטינית באמצעות 'תהליך השלום' ובסופו של דבר חתם על הסכמי אוסלו.
במותו של רבין בנובמבר 1995 היה ה'שמאל' הפוליטי של ישראל הרוס על ידי הפופוליזם הימני שמוביל מנהיגו הכריזמטי החדש, נתניהו, שרק כמה חודשים לאחר מכן הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל.
למרות העובדה שמבחינה היסטורית, הפוליטיקה הישראלית מוגדרת על ידי הדינמיקה המשתנה שלה, נתניהו עזר לימין להאריך את הדומיננטיות שלו, לחלוטין ליקוי חמה מפלגת העבודה ההגמונית של פעם. זו הסיבה שהימין אוהב את נתניהו. בתקופת שלטונו, התרחבו מושבות יהודיות בלתי חוקיות ללא תקדים, וכל אפשרות, עלובה ככל שתהיה, לפתרון שתי המדינות נקברה לעד.
בנוסף, נתניהו שינה את מערכת היחסים בין ארה"ב וישראל, שבה האחרונה כבר לא הייתה 'משטר לקוחות' - לא שזה אי פעם היה בהגדרה המחמירה של המונח - אלא כזה שמכיל הרבה להתנדנד על הקונגרס האמריקאי והבית הלבן.
כל ניסיון של האליטות הפוליטיות בישראל לסלק את נתניהו מהשלטון נכשל. אף קואליציה לא הייתה מספיק חזקה; שום תוצאת בחירות לא הייתה מספיק נחרצת ואף אחד לא הצליח מספיק לשכנע את החברה הישראלית שהוא יכול לעשות למענם יותר ממה שיש לנתניהו. גם כשגדעון סער ממפלגת הליכוד של נתניהו עצמו ניסה לבצע הפיכה משלו נגד נתניהו, הוא אבוד ההצבעה ותמיכת הליכודים, שיודחו אחר כך כליל.
סער מאוחר יותר מְבוּסָס מפלגתו שלו, "תקווה חדשה", ממשיכה בניסיון הנואש להדיח את נתניהו לכאורה בלתי ניתן לכיבוש. ארבע בחירות כלליות בתוך שנתיים בלבד עדיין לא הצליחו לדחוק את נתניהו החוצה. גם כל משוואה מתמטית אפשרית לאיחוד קואליציות שונות, כולן מאוחדות במטרה אחת להביס את נתניהו, נכשלה. בכל פעם נתניהו חזר, עם נחישות גדולה יותר להיתלות על כסאו, מאתגר את המתמודדים במפלגתו שלו וגם את אויביו מבחוץ. אפילו מערכת המשפט בישראל, שמנסה כעת את נתניהו על שחיתות, לא הייתה חזקה מספיק כדי לאלץ את נתניהו המושפל להתפטר.
עד מאי השנה נראה שהפלסטינים היו שוליים, אם בכלל רלוונטיים לשיחה הזו. פלסטינים החיים תחת ישראל כיבוש צבאי נראו כאילו הם נכונים, בזכות האלימות הישראלית וההסכמה של הרשות הפלסטינית. פלסטינים בעזה, למרות גילויי התרסה מדי פעם, נאבקו עם ישראלי בן 15 שנה מצור. קהילות פלסטיניות בתוך ישראל נראו זרות לכל שיחה פוליטית הנוגעת למאבק ולשאיפות של העם הפלסטיני.
כל האשליות הללו התבדו כאשר עזה קמה בסולידריות עם קהילה פלסטינית קטנה בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים הכבושה. ההתנגדות שלהם הציתה שטף של אירועים שתוך ימים אחדים איחדו את כל הפלסטינים, בכל מקום. כתוצאה מכך, המרד הפלסטיני העממי העביר את השיח לטובת הפלסטינים ונגד הכיבוש הישראלי.
מתאר בצורה מושלמת את המשמעות של אותו רגע, העיתון "פייננשל טיימס". כתב"האכזריות של הכעס הפלסטיני תפסה את ישראל בהפתעה". נתניהו, ששוחרריו הקיצוניים שוחררו נגד פלסטינים בכל מקום, בדומה לשחרור צבאו נגד עזה הנצורה, מצא את עצמו בנחיתות חסרת תקדים. נדרשו רק 11 ימי מלחמה כדי לנפץ את תחושת ה'ביטחון' של ישראל, לחשוף את הדמוקרטיה המדומה שלה ולקלקל את תדמיתה ברחבי העולם.
נתניהו שהיה פעם בלתי ניתן לגעת הפך ללעג של הפוליטיקה הישראלית. התנהלותו בעזה תוארה על ידי פוליטיקאים ישראלים מובילים כ"מֵבִיך", תבוסה ו"כניעה".
נתניהו נאבק לגאול את תדמיתו. זה היה מאוחר מדי. עד כמה שזה נשמע מוזר, לא בנט או ליברמן הפילו סופית את "מלך ישראל", אלא הפלסטינים עצמם.
רמזי בארוד הוא עיתונאי ועורך The Palestine Chronicle. הוא מחברם של חמישה ספרים. האחרון שלו הוא "השרשראות הללו יישברו: סיפורים פלסטינים על מאבק והתרסה בבתי הכלא בישראל" (Clarity Press). ד"ר בארוד הוא עמית מחקר בכיר שאינו תושב במרכז לאסלאם ועניינים גלובליים (CIGA) וגם במרכז האפרו-המזרח התיכון (AMEC). האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
