כמו הרבה יוזמות פוליטיות, גם זו, לפי כל הסימנים, התחילה פחות או יותר במקרה. ג'ורג' בוש היה אמור לשאת נאום. הוא חיפש נושא שייתן לו קצת מהות. משהו שיסיט את תשומת הלב מהכישלונות שלו בעיראק ובאפגניסטן. משהו פשוט, אופטימי, קל לבלוע.

 

איכשהו, עלה הרעיון של "פגישה" של מנהיגים לקידום ה"תהליך" הישראלי-פלסטיני. פגישה בינלאומית היא תמיד נחמדה - היא נראית טוב בטלוויזיה, היא מספקת המון הזדמנויות צילום, היא משדרת אופטימיות. אנחנו נפגשים, אז אנחנו קיימים.

 

אז בוש השמיע את הרעיון: "פגישה" לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

 

בלי שום תכנון אסטרטגי קודם, שום הכנות מדוקדקות, משהו הרבה בכלל.

 

לכן בוש לא נכנס לפרטים: אין מטרה ברורה, אין סדר יום, אין מיקום, אין תאריך, אין רשימת מוזמנים. פשוט פגישה ערטילאית. עובדה זו כשלעצמה מעידה על חוסר הרצינות של המפעל כולו.

 

זה עשוי לזעזע אנשים שמעולם לא ראו מקרוב כיצד פוליטיקה מתנהלת בפועל. קשה לקבל את הקלילות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות החלטות לעתים קרובות, את חוסר האחריות של מנהיגים ואת האופן השרירותי שמניעים תהליכים חשובים.

 

מהרגע שהרעיון הזה הושק, לא ניתן היה לחזור אליו. הנשיא דיבר, היוזמה מתחילה בדרכה. כמו שנאמר: טיפש אחד זורק אבן למים, תריסר חכמים לא יכולים להחזיר אותה.

 

לאחר שהוכרזה "הפגישה", היא הפכה למפעל חשוב. המומחים של כל הצדדים החלו לעבוד בטירוף על האירוע הלא מוגדר, כל אחד מנסה לכוון אותו לכיוון שיועיל להם ביותר.

 

 * בוש וקונדוליזה רייס רוצים אירוע מרשים, כדי להוכיח שארצות הברית מקדמת נמרצות שלום ודמוקרטיה, ושהם יכולים להצליח היכן שהנרי קיסינג'ר הגדול נכשל. ג'ימי קרטר לא הצליח להפוך את השלום הישראלי-מצרי לשלום ישראלי-פלסטיני. ביל קלינטון נכשל בקמפ דיוויד. אם בוש יצליח במקום שבו נכשלו כל קודמיו המהוללים, האם זה לא יראה מי הגדול מכולם?

  * אהוד אולמרט זקוק בדחיפות להישג מדיני מהדהד כדי לטשטש את זיכרון כישלונו העגום במלחמת לבנון השנייה ולהיחלץ מתריסר החקירות הפליליות בגין שחיתות שרודפות אותו. לשאיפה שלו אין גבול: הוא רוצה להצטלם כשהוא לוחץ את ידו של מלך סעודיה. הישג שאף ראש ממשלה ישראלי לפניו לא השיג.

  * אבו מאזן רוצה להראות לחמאס ולפלגים המורדים בתנועת הפתח שלו שהוא יכול להצליח היכן שיאסר ערפאת הגדול נכשל – להתקבל בקרב מנהיגי העולם כשותף שווה.

 

זה יכול, אם כן, להפוך לוועידה גדולה, כמעט היסטורית, אם...

 

אם כל התקוות האלה היו משהו יותר מחלומות צינור. לאף אחד מהם אין שום חומר. מסיבה אחת פשוטה: לאף אחד משלושת השותפים אין הון לרשותו.

 

 * בוש פושט רגל. כדי להצליח באנאפוליס, הוא יצטרך להפעיל לחץ עז על ישראל, כדי לאלץ אותה לנקוט בצעדים הנדרשים: להסכים להקמת מדינה פלסטינית אמיתית, לוותר על מזרח ירושלים, להחזיר את גבול הקו הירוק (עם כמה קטן חילופי שטחים), למצוא נוסחת פשרה מוסכמת לסוגיית הפליטים.

 

אבל בוש ממש לא מסוגל להפעיל שמץ של לחץ על ישראל, גם אם ירצה בכך. בארה"ב כבר החלה עונת הבחירות, ושתי המפלגות הגדולות הן מעוזות שעומדות בפני כל לחץ על ישראל. השדולה היהודית והאוונגליסטית, יחד עם הניאו-נגדים, לא יאפשרו להשמיע מילה ביקורתית אחת על ישראל ללא עונש.

 

 * אולמרט נמצא בעמדה חלשה עוד יותר. הקואליציה שלו עדיין שורדת רק כי אין אלטרנטיבה בכנסת הנוכחית. הוא כולל אלמנטים שבכל מדינה אחרת ייקרא פשיסטית (מסיבות היסטוריות, ישראלים לא אוהבים להשתמש במונח הזה). שותפיו מונעים ממנו לעשות כל פשרה, זעירה ככל שתהיה - גם אם רצה להגיע להסכמה.

 

השבוע קיבלה הכנסת הצעת חוק המחייבת רוב של שני שלישים לכל שינוי בגבולות ירושלים רבתי. המשמעות היא שאולמרט לא יכול אפילו לוותר על אחד מהכפרים הפלסטינים המרוחקים שסופחו לירושלים ב-1967. הוא גם מנוע מלהתייחס אפילו ל'נושאי הליבה' של הסכסוך.

 

 * מחמוד עבאס לא יכול להתרחק מהתנאים שהציב יאסר ערפאת (שיום השנה ה-3 למותו הונצח השבוע). אם הוא סוטה מהישר והצר, הוא ייפול. הוא כבר איבד את רצועת עזה, והוא יכול להפסיד גם את הגדה המערבית. מצד שני, אם הוא מאיים באלימות, הוא יאבד את כל מה שיש לו: את חסדו של בוש ושיתוף הפעולה של כוחות הביטחון הישראליים.

 

שלושת שחקני הפוקר הולכים לשבת יחד, להעמיד פנים שהם מתחילים את המשחק, בזמן שלאף אחד מהם אין סנט לשים על השולחן.

 

נראה שההר המלכותי הולך וקטן מרגע לרגע. זה נוגד את חוקי הטבע: ככל שאנו מתקרבים אליו, כך הוא נראה קטן יותר. מה שנראה לרבים כמו הר אוורסט אמיתי הפך תחילה להר רגיל, אחר כך לגבעה, ועכשיו הוא כמעט לא נראה כמו תל נמלים. וגם זה הולך ומצטמצם.

 

תחילה המשתתפים היו צריכים להתמודד עם "בעיות הליבה". אז הוכרז כי אמורה לאמץ הצהרת כוונות כבדת משקל. ואז הוצע רק אוסף של ביטויים ריקים. עכשיו אפילו זה מוטל בספק.

 

אף אחד משלושת המנהיגים עדיין לא חולם על הישג. כל מה שהם מקווים כרגע זה למזער את הנזק - אבל איך לצאת ממצב כזה?

 

כרגיל, הצד שלנו הוא היצירתי ביותר במשימה הזו. אנחנו הרי מומחים בבניית מחסומים, חומות וגדרות. השבוע הופיע מכשול גדול יותר מהחומה הסינית.

 

אהוד אולמרט דרש כי לפני כל משא ומתן, הפלסטינים "יכירו בישראל כמדינה יהודית". אחריו בא שותפו לקואליציה, הימין האולטימטיבי אביגדור ליברמן, שהציע להתרחק כליל מאנאפוליס אם הפלסטינים לא ימלאו את הדרישה הזו מראש.

 

הבה נבחן לרגע את המצב הזה:

 

הפלסטינים אינם חייבים להכיר במדינת ישראל. הרי הם כבר עשו זאת בהסכם אוסלו – למרות שישראל טרם הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם על בסיס גבולות הקו הירוק.

 

  לא, ממשלת ישראל דורשת הרבה יותר: הפלסטינים חייבים כעת להכיר בישראל כ"מדינה יהודית".

 

האם ארה"ב דורשת להכיר בה כ"נוצרית" או "מדינה אנגלו-סכסית"? האם סטלין דרש מארה"ב להכיר בברית המועצות כ"מדינה קומוניסטית"? האם פולין דורשת להכיר כ"מדינה קתולית", או פקיסטן כ"מדינה אסלאמית"? האם יש בכלל תקדים לכך שמדינה תדרוש הכרה במשטרה הפנימי?

 

הדרישה מגוחכת כשלעצמה. אבל ניתן להראות זאת בקלות על ידי ניתוח אד אבסורדום.

 

מהי "מדינה יהודית"? זה מעולם לא נכתב. האם זו מדינה עם רוב של אזרחים יהודים? האם זו "מדינת העם היהודי" - כלומר היהודים מברוקלין, פריז ומוסקבה? האם זו "מדינה השייכת לדת היהודית" - ואם כן, האם היא שייכת גם ליהודים חילונים? או אולי זה שייך רק ליהודים לפי חוק השבות – כלומר לאלו שיש להם אם יהודייה שלא המירו דת אחרת?

 

שאלות אלו לא הוכרעו. האם הפלסטינים נדרשים להכיר במשהו שהוא נושא לוויכוח בישראל עצמה?

 

על פי הדוקטרינה הרשמית, ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית". מה צריכים הפלסטינים לעשות אם, על פי עקרונות דמוקרטיים, יום אחד דעתי תנצח וישראל תהפוך ל"מדינה ישראלית" השייכת לכל אזרחיה - ורק להם? (אחרי הכל, ארה"ב שייכת לכל אזרחיה, כולל היספנים-אמריקאים, אפרו-אמריקאים, שלא לדבר על "ילידים-אמריקאים".)

 

העוקץ הוא כמובן שהנוסחה הזו די לא מקובלת על פלסטינים כי היא תפגע במיליון וחצי הפלסטינים שהם אזרחי ישראל. ההגדרה "מדינה יהודית" הופכת אותם אוטומטית - במקרה הטוב - לאזרחים סוג ב'. אם מחמוד עבאס ועמיתיו היו נענים לדרישה זו, הם היו תוקעים סכין בגב של קרוביהם.

 

באולמרט ושות' יודעים זאת כמובן. הם לא מציגים את הדרישה הזו כדי לקבל אותה. הם מציבים את זה כדי שזה לא יתקבל. בתכסיס זה הם מקווים להימנע מכל חובה לפתוח במשא ומתן משמעותי.

 

יתרה מכך, על פי מפת הדרכים שנפטרה, שכל הצדדים מתיימרים לקבל, על ישראל לפרק את כל ההתנחלויות שהוקמו לאחר מרץ 2000, ולהקפיא את כל האחרות. אולמרט ממש לא מסוגל לעשות את זה. במקביל, על מחמוד עבאס להרוס את "תשתית הטרור". גם עבאס לא יכול לעשות את זה - כל עוד אין מדינה פלסטינית עצמאית עם ממשלה נבחרת.

 

אני מדמיין את בוש מתהפך במיטתו בלילה, מקלל את כותב הנאומים שהכניס את המשפט האומלל הזה לפיו. בדרכם לגן עדן, קללותיו ודאי מתערבבות בקללותיהם של אולמרט ועבאס.

 

כאשר עמדו מנהיגי הקהילה היהודית בארץ ישראל לחתום על הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, המסמך לא היה מוכן. כשהם יושבים מול המצלמות וההיסטוריה, הם נאלצו לחתום על דף ריק. אני חושש שמשהו כזה יקרה באנאפוליס.

 

ואז כולם יחזרו לבתיהם בהתאמה, עם אנחת רווחה מכל הלב.