למה אנחנו לא הולכים בעקבות הלב והמוח שלנו?
ב-17 במרץ 2003 הנשיא בוש הכריז שלסדאם חוסיין יש 48 שעות לעזוב את עיראק, כשאנחנו נכנסים למבצעי לחימה. מאז אותו יום, כשהכרזנו מלחמה, אנחנו כובשים מדינה, עם המשימה המוצהרת של "לנצח את הלב והמוח של העם העיראקי", "לשחרר אותם" ו"להביא דמוקרטיה".
כמעט 5 שנים מאוחר יותר, אנחנו חושבים על ארגון ברוטלי וכוח קואליציוני ברוטלי. כעת מתנהלת מלחמה ישירות נגד האוכלוסייה האזרחית, לאחר שהרסנו את הערים שלהם, חקרנו את האנשים, עצרנו ועיכבנו את תושבי עיראק לחקירה וחקירות. שלחנו מאות אנשים למפרץ גואנטנמו, שרבים מהם (ובמקרים מסוימים כולם) לא היו מתועדים, לא מיוצגים, הוחזקו ללא אישום, ונמנעו מהם הזכות ליצור קשר עם משפחותיהם. ההערכה היא שבין 600,000 ל-1,000,000 בני אדם מתו כתוצאה מהמלחמה הראשונית, הכיבוש ומשברים הומניטריים שלאחר מכן שהתרחשו מאז אותו יום בשנת 2003. לאחר הפצצות או ירי לתוך מקומות התכנסות אזרחיים כגון מסגדים, בתי חולים, בתי ספר , ובתים, ברור לכל אחד לראות... שאנחנו לא מצליחים לכבוש את הלבבות והמוחות, לשחרר ולהתקין את הדמוקרטיה שלנו בעיראק.
יש הרבה סיבות שיצאנו למלחמה בעיראק. התחלנו, ומאז הגדלנו את נוכחות ארצנו במזרח התיכון. יש לנו יחסים עם ישראל, עם סעודיה, עם פקיסטן, עם עיראק, איראן, כווית וסוריה. יש לנו יחסי ידידות עם חלק מהמדינות הללו, ויחסים אגרסיביים עם אחרות. בלי קשר, אנחנו בהחלט שומרים על נוכחות קונקרטית באזור זה. ידוע בעיקר שבמשך עשרות שנים, חיזקנו את נוכחותנו למטרות של חילופי כוח, לקידום בתפקיד של החזקה ותחזוקה של משאבים אסטרטגיים, ולמען הגנה על המדינות המזוהות שלנו (בעלות ברית, אם תרצו), והן שלנו. תחומי עניין.
הבעיה עם זה היא שהמדינה שלנו, בגלל שהיא מעצמת העל הגדולה בעולם, ובגלל שבמשך עשרות שנים, היא החזיקה בכמות ההשפעה הגדולה ביותר בכל העולם, משחקת משחק של ריסק עם שאר העולם. אלה לא מדינות שצריכות להיכלל תחת אחת. הבעיה היא שבמקום שזה יהיה על אסטרטגיה, והישג, וכוח, ורכישות; זה על אנשים.
מדובר על אנשים. בני אדם, אתה, אני, המשפחות שלנו, החברים שלנו, זה על כולם.
כשהדיפלומטים שלנו מדברים בחומרה זה עם זה בישיבות האו"ם, כשאנחנו מאיימים באלימות נגד מדינה שלא מתכופפת למה שאנחנו חושבים שהכי טוב עבורם, וכשאנחנו תוקפים מדינה אחרת בגלל שהם מסרבים בתוקף לשתף פעולה, אנחנו מתמודדים עם אֲנָשִׁים. אנחנו הורגים אותם. אנחנו הורסים את אורח החיים הנוחים שלהם, את השגרה שלהם, את הקהילות שלהם.
ואכן, אמה גולדמן אמרה פעם (אני מאמין שהיא ציטטה את קרלייל): "מלחמה היא ריב בין שני גנבים פחדנית מכדי להילחם בקרב משלהם; לכן הם לוקחים נערים מכפר אחד ומכפר אחר; תוקעים אותם במדים, מציידים אותם ברובים. , ושחררו אותם כחיות פרא זה כנגד זה".
השאלה שלי היא, במקום לנסות לנצח הלב והמוח שלהם, למה שלא לעקוב הלב והמוח שלנו?
בואו נעקוב אחרי הלב והמוח של האנשים שלנו שתקועים שם. אלה החברים שלנו, האחים, האחיות והשותפים שלנו. אלה אינם פיונים במשחק משוכלל של שליטה עולמית. בואו נעקוב אחר הלב והמוח של האנשים שחיים במדינות שבהן שלטנו.
אנחנו המדינה העשירה בעולם כרגע. אנחנו מוציאים 452 מיליארד דולר בשנה על המלחמה הזו. למה שלא נקצץ בשכר, נביא את רוב החיילים ואת רוב הציוד הביתה, ונוציא סכום לא מבוטל על תשלום פיצויים לעם העיראקי. אפילו לא נצטרך להוציא את כל ההפרש. נוכל להשתמש אפילו ב-100 או 200 מיליארד בשנה בשביל זה, ולהוציא את השאר על נושאים ביתיים כמו בריאות, חינוך, תחבורה ותוכניות חברתיות ואזרחיות אחרות. האנשים שנותרו שם יכולים להיות זמינים לעבודה עם ממשלת עיראק (כל ממשלת עיראק, הפרלמנט, המועצה, ראש הממשלה), כמו גם בתוך הקהילה הבינלאומית (כדי לבנות תמיכה, כמו להשתתף ב הערה חיובית, בענייני העולם, ולעבוד יחד), לבנות מחדש את התשתית של עיראק.
מעל לכל, עלינו לוותר על "לנצח את הלבבות והמוחות". מדוע עלינו לזכות בהם למקום שבו הם בבירור לא רוצים להיות? ברור שזה לא עובד, ולמען האמת, זה הפך לאסון מוחלט.
אולי הגיע הזמן לשינוי. אנחנו כאומה מאוד מתוסכלים מהיכן שהובלנו במלחמה הזו, ההזנחה בחזית הפנים שלנו, חוסר המוכנות שלנו לאסון, והיעדר ייצוג הולם על ידי האנשים שהצבענו לתפקיד. אולי הגיע הזמן שנתחיל לעקוב אחר הלב והמוח של האנשים, כאן ומחוצה לה, ונתחיל לפעול כדי להשפיע על שינוי חיובי בעולם הזה, ובאופן שבו אנחנו מסתכלים עליו. אנחנו צריכים לחשוב הרבה זמן על זה, ולוודא שהאנשים שאנחנו מצביעים עבורם בתפקיד הפעם יישא באחריות להחלטות שהם מקבלים, ולהבטיח שאנחנו, כעם, יכולים ללכת עם ההחלטות האלה, שאנחנו לדעת את העובדות, ואנחנו בעצם מתחילים לעזור לאנשים במקום לפגוע בהם.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו