מקור: Truthout
בארצות הברית יש את אחת מרמות ההתאגדות הנמוכות ביותר מבין המדינות המפותחות, כאשר פחות מ-11% מסך העובדים חברים באיגוד. בשוודיה, לעומת זאת, למעלה מ-66 מכוח העבודה מאוגדים; בבלגיה, קרוב ל 50 אחוז; ובאיסלנד, כמעט כל כוח העבודה (כמעט 92 אחוזים) מאוגד. בארה"ב, יתרה מכך, כיסוי המשא ומתן הקיבוצי (כל האנשים שתנאי עבודתם מתנהלים במשא ומתן קיבוצי) הוא גם כמעט זהה לשיעור החברות באיגוד, בעוד שבאיחוד האירופי, למעלה מ-60% מהעובדים מכוסים במשא ומתן קיבוצי.
מה גורם לירידה של האיגודים בארה"ב, מיותר מ-20% ב-1983 לפחות מ-11% כיום? מה פוגע ביכולת ההתארגנות וההתמקחות של איגודי העובדים? האם האיגודים עצמם אשמים? כיצד ניתן להחיות את המיליטנטיות וכוח האיגוד בעידן הניאו-ליברלי? בראיון בלעדי זה עבור אמת, מארגן עבודה ותיק, מנהל משא ומתן לעבודה ועורך הדין ג'ו ברנס מציע תובנות משלו לגבי שאלות אלו. ברנס הוא המחבר של שביתה בחזרה: שימוש בטקטיקות המיליטנטיות של העבר של הלייבור כדי להצית מחדש את האיגודנות של המגזר הציבורי כיום ו להחיות את השביתה: איך אנשים עובדים יכולים להחזיר לעצמם כוח ולשנות את אמריקה. ספרו האחרון, שיצא זה עתה על ידי היימרקט ספרים, הוא איגודיות של מאבק מעמדות.
CJ Polychroniou: מאז שנות ה-1980, חלה שחיקה של ההתאגדות בארה"ב למרות נתוני סקר מגלה כי נראה כי עובדים שאינם עובדים באיגוד מעדיפים איגודי עובדים במקום עבודתם בשיעור גבוה יותר מאשר היה לפני 40 שנה. בנוסף, האיגודים בארה"ב נותרו חלשים. מהן הסיבות לירידת האיגודים ולירידה באפקטיביות הפוליטית שלהם, והאם יש קשר בין תנועת עבודה מוחלשת לבין אי-השוויון הכלכלי הגואה?
ג'ו ברנס: האיגודים היו תחת מתקפה קמלה של Corporate America החל משנות ה-1970. כשידינו קשורות מאחורי הגב על ידי ההגבלות הנוקשות על פעילות השביתות שהטילו הקונגרס ומערכת בתי המשפט, איגודי עובדים נפסקו בתעשייה אחר תעשייה בשנות ה-1980. אבל האיגודים שלנו, אחרי עשרות שנים של ביורוקרטיזציה ו איגוד עסקים, לא היו מוכנים למאבק.
איחוד עסקים היה, והינו, הפילוסופיה המנחה של חלק גדול מתנועת העבודה האמריקאית. איגוד עסקים רואה תפקיד מוגבל לאיגודים בייצוג עובדים במפעל או במעסיק מסוים, ולעתים קרובות הם זהירים ובירוקרטיים. רבים בחרו בהתארגנות אצל מעסיקים בתוכניות לניהול עבודה במקום להיאבק בדרך החוצה מהבעיה.
עם רק 6 מתוך 100 עובדים באיגודי עובדים, ההנהלה הצליחה במידה רבה להכתיב תנאים בשוק העבודה. לפיכך, בעוד ש-500,000 נהגי משאיות היו מכוסים על ידי הסכם המשלוחים הלאומי, שהיה הסכם העבודה העיקרי בין איגוד Teamsters ותעשיית מובילי הרכב ברחבי הארץ, ההובלות כיום אינן איחוד. אנו רואים סיפור דומה בתעשיות אחרות. ללא תנועת פועלים חזקה, אנו רואים את אי השוויון המתרחב ואת שחיקת תקני העבודה שהושגו קשה.
בספר החדש שלך, איגודיות של מאבק מעמדות, אתה טוען שאיגודים עכשוויים בארה"ב נסחפו על ידי האידיאולוגיה של "ליברליזם העבודה" ובכך חסרים תודעה מעמדית ואינם מאתגרים את הניצול הקפיטליסטי. איך בדיוק אתה מגדיר את הליברליזם בעבודה, והאם לדעתך ההתפתחות הזו כשלעצמה קשורה לירידת האיגודים?
עד שנות ה-1980, האתגר העיקרי לאיגוד עסקים בירוקרטי היה איגודי מאבק מעמדי, שמתבסס על הרעיון שעובדים היוצרים את כל העושר בחברה מנוצלים במקום העבודה, ויוצרים את מעמד המיליארדרים. מהרעיון הפשוט הזה נובעת צורה של איגודיזם המבוסס על לוחמנות במקום העבודה, מאבק כלל מעמדי ומחויבות למאבקים בהובלת עובדים.
באמצע שנות ה-1980 התפתחה צורה חדשה של איגודיות אשר ביקשה להוות אמצע בין איגוד עסקים בירוקרטי לבין איגודיות המאבק המעמדיים המיליטנטיים יותר. זה אופיינו באיגוד עובדי השירות הבינלאומי ובגישה המארגנת בשנות ה-1990, אך קיים גם ביוזמות רבות, כמו איגוד חברתי (אסטרטגיית תחזוקה ארגונית), מרכזי עובדים (מוסדות המסייעים לעולים להשתלב בעולם העבודה בארה"ב), וכו'. בעשורים האחרונים, זו הייתה הגישה המובילה בתנועת העבודה בקרב אנשי איגודים מקצועיים מתקדמים. לגישה הזו אני קורא ליברליזם עבודה.
למרות שהיא תומכת בעמדות פרוגרסיביות יותר בנושאים חברתיים, הליברליזם של העבודה חסר את הקונפליקט עם הבירוקרטיה של העבודה ומתמקד בלוחמנות מהשורה הראשונה, שאפיינה את האיגודיזם של מאבק המעמדות. באופן כללי, לגישה היה יותר במשותף עם התנועות החברתיות של המעמד הבינוני מאשר הדאגות המסורתיות במקום העבודה של איגוד עסקים ושל מאבק מעמדי.
בעוד שהמסגרת סייעה לדחוף את שאר תנועת העבודה לחשוב יותר, בסופו של דבר הליברליזם של העבודה אינו עומד במשימה של החייאת תנועת העבודה. בשביל זה אנחנו צריכים גישה שהיא הרבה יותר לוחמנית, הרבה יותר מוכנה לקחת סיכונים ומתבססת בשורה של האיגודים.
בתוך אותו הקשר, איך אתה מבין את האיגודיזם של מאבק המעמדות וכיצד ניתן להחיות אותו הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי?
כמה מהמאבקים הגדולים ביותר בתולדות העבודה של ארה"ב הובילו על ידי איגודיות של מאבק מעמדי. עובדי התעשייה של העולם בתחילת שנות ה-1900 דגלו באיחוד בלתי מתפשר שחיבק את כל העובדים. בשנות ה-1920 וה-1930 של המאה ה-1940, אנשי מאבק המעמדות עסקו במאבקים המיליטנטיים שהובילו ליצירת תנועת העבודה המודרנית, ולעתים קרובות נאלצו להתמודד גם עם האיגודים העסקיים וגם את הבוסים. חסידים בנו איגוד זכויות אזרח בדרום בשנות הארבעים שהציע דרך אחרת לאיגודיזם.
לאחרונה נכנסו לתנועת העבודה אלפי פעילי זכויות אזרח, אנטי מלחמות וסטודנטים שהוקצנו משנות ה-1960 וסייעו בבניית גל שביתות פרוע, בנו תנועות רפורמות והותירו אותנו עם מוסדות מתמשכים, כגון הערות עבודה, צוותים לאיחוד דמוקרטי ו עובדים שחורים למען צדק. הם הציעו דרך אחרת מאשר הלינה וחולשתם של אנשי האיגוד העסקי.
הליבה של האיגודיזם של מאבק המעמדות היא ההבנה שהאינטרסים של העבודה וההנהלה מנוגדים. כפי שקורא לזה איגוד עובדי החשמל המאוחדים, זה יוצר "הם ואנחנו"צורה של איגודנות. צורה זו של איגודיות רואה במאבקי קרקע/מקום עבודה מפתח, שכן כאן נוצר כוחו של מעמד המיליארדרים, בעסקת העסקה. כדי לבחור את המאבקים הגדולים, לפרוץ את ההגבלות על דיני העבודה, עלינו לקבל פילוסופיה חדשה שהאיגודיזם של מאבק המעמדות מספק.
השביתה הכללית הייתה - ונשארה כזו גם היום - מכשיר של תנועות פועלים קיצוניות באירופה. בארה"ב, לעומת זאת, לא היה א שביתה כללית מאז 1946 האם שביתה כללית יכולה להתרחש בארה"ב של היום?
רבים פרסמו בשנים האחרונות קריאות לשביתות כלליות. זה מבוסס על הבנה נכונה של הכוח המדהים של מעמד הפועלים. כפי שלמדנו במהלך המגיפה העולמית, עובדים חיוניים הם המפתח לניהול החברה. מטעי בשר, עובדי טלקום, עובדי תחבורה כולם המשיכו לעבוד במהלך המגיפה כי ללא עבודתם, החברה תיעצר. אם כל העובדים היו מסוגלים לשבות בו זמנית, היה לנו כוח מדהים.
עם זאת, אין כדורי כסף, ושביתות כלליות אינן מתממשות יש מאין או באמצעות פוסטים בפייסבוק. כמו שיש לקים מודי ציין, רוב השביתות הכלליות בפועל הגיעו מהרחבות של סולידריות. קבוצות עובדים שעסקו בשביתות לוחמניות ביקשו עזרה, והשביתה התפשטה כשעובדים אחרים הצטרפו לקרבות.
על מנת שנוכל להשתתף בשביתות כלליות או המוניות החוצות תעשיות, אנו זקוקים לסוג שונה מהותית של תנועת עובדים. מי שמוכן להפר את ההגבלות של דיני העבודה, להתעמת עם הסמכויות שיש, שמעדיפות את המאבק המעמדי והמושרש עמוק במעמד הפועלים. מסיבה זו, התקווה היחידה של תנועת העבודה טמונה בשיקום האיגודיזם של מאבק המעמדות.
האם באמת נוכל לצפות מתנועת פועלים רדיקלית שתקום לתחייה ותפעיל מעבר מוצלח לסדר סוציו-אקונומי דמוקרטי ושוויוני יותר במערכת פוליטית משוללת נוכחותן של מפלגות פוליטיות רדיקליות?
דבר אחד שאנחנו יודעים מהיסטוריית העבודה הוא שכאשר עובדים נכנסים לתנועה, דברים גדולים יכולים לקרות. בין אם מדובר בעובדי המגזר הפרטי בשנות ה-1930 או עובדי ציבור בשנות ה-1960, כאשר עובדים מתחילים לשבות במספרים גדולים, הם יכולים לשנות במהירות את הנוף.
במובנים רבים, חולשתה של תנועת העבודה היא חולשת האגף השמאלי שלה. בהיעדר מגמה חזקה ומאורגנת של מאבק מעמדי, הליברליזם של העבודה ואיגוד העסקים שלטו באסטרטגיית העבודה.
אבל זה גם נכון שכל תנועה של מפלגות פוליטיות רדיקליות חייבת להישען על בסיס חזק של איגודיות של מאבק מעמדי. תנועת העבודה משחקת תפקיד מסוים עבור אלה שרוצים לראות חברה צודקת יותר. מקור הכוח והפריבילגיה בחברה, והסיבה שיש לנו מיליארדרים, מתחיל במקום העבודה. שכן כאן הערך שנוצר על ידי העובדים מופרד מהם כיצרני סחורות ושירותים, הזורם כלפי מעלה לאליטה עולמית. מקום העבודה הוא המקום שבו מתכנסים עובדים בני לאומים ומגדרים שונים. מסיבה זו, תנועת העבודה חייבת להיות בלב של כל פרויקט של שינוי חברתי.
אחרי כמה עשורים של ניסויים, הגיע הזמן לחזור ליסודות. רק איגודיות של מאבק מעמדי, עם המיליטנטיות בהובלת העובדים ונכונותו לערער על הסטטוס קוו, טומנת בחובה תקווה לשינוי המשוואה הפוליטית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו