השמאל איבד הרבה מהשפעתו מאז שנות ה-1980. הניאו-ליברליזם השתלט הן על התיאוריה והן על הפרקטיקה, והשיג רבות ממטרותיו. שירותים שבעבר היו ציבוריים, כמו שירותי בריאות, חינוך ושירותים חברתיים, הופרטו או נחשפו לשוק, הוסרו הפיקוח על הפיננסים והעבודה, הוזלו מסים ואי השוויון הגיע לרמות אבסורדיות. הון פיננסי בינלאומי שולט בכלכלות במידה הולכת וגוברת, בעוד מרחב התמרון (הנתפש) של ממשלות לאומיות, במונחים של מדיניות פיסקלית ומוניטרית, הולך ופוחת, והחברות באיגוד מגיעה לשפל שיא חדש. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ברחבי אירופה נטשו את שאיפותיהן הקודמות לנווט את הכלכלה והחברה לכיוונים מתקדמים ושוויוניים יותר, מה שהוביל ליציאה אלקטורלית ממפלגות אלו.
הגיע הזמן שהשמאל יעלה את הרף ויכוון גבוה יותר. שמאל שאפתני יותר, שמטרתו ליצור כלכלה לא קפיטליסטית, דמוקרטית והוגנת, צריך להפוך את המגמה השלילית ולהתחיל את המסע לעבר כלכלה חדשה.
חזיונות
כיום אנשים רבים מקבלים את הטיעון של מרגרט תאצ'ר כי אין אלטרנטיבה (TINA) לכלכלת השוק הקפיטליסטית, ולאור ההיסטוריה של המאה ה-20 לאנשים באמת יש זכות להיות סקפטיים לגבי דיבורים על שינוי מערכת כלכלית. אנחנו, שרוצים חברה דמוקרטית וצודקת, חייבים להיות מיומנים יותר בהצגה ובתקשורת של החזונות שלנו, ומעל לכל, להסביר כיצד הם שונים מ-20th סוציאליזם ממלכתי של המאה.
מאז נפילת חומת ברלין ב-1989, רוב השמאל נרתע אפילו מלדון בשינוי שיטתי שאפתני. עבור השמאל הליברטריאני, ספקנות לגבי חזונות מפורטים של חברה עתידית היא אפילו חלק מהאידיאולוגיה שלו. מאמינים שחזונות מפורטים מגבירים את הסיכון לכתות ולאליטיזם. כדי להימנע מכך ולהבטיח את זכותם של הדורות הבאים לקבל החלטות בעצמם, החזונות שלנו חייבים להיות גמישים ומכילים, ולא להיות מוצגים כדוגמות אידיאולוגיות.
לחזונות קונקרטיים, יסודיים ורציניים יש שלוש השפעות חיוביות חשובות: (1) הם יוצרים אופטימיות ומשדרים תחושה שמערכת כלכלית אחרת אפשרית, (2) הם עוזרים לנו להעריך ולהעריך אסטרטגיות חלופיות והחלטות טקטיות במאבקים היומיומיים שלנו ו-(3 ) הם עוזרים ליצור יסודות לעיצוב מוסדות אלטרנטיביים כאשר לאנשים יש הזדמנות להתנסות בדרכים שונות לארגון הפעילות הכלכלית שלנו.
בהתעלמות מחזונות המבוססים על עצמאות מקומית (שיש להם מעט קשר לחברות מודרניות), דיונים על חזונות לא קפיטליסטיים יש שהתרחש לאחר הקריסה הקומוניסטית ניתן לקבץ לשני מחנות: חזונות המבוססים על (1) צורה כלשהי של סוציאליזם שוק, או (2) תכנון דמוקרטי. פותחו והועלו הצעות שונות לסוציאליזם שוק ותכנון דמוקרטי. מודלים של תכנון דמוקרטי, באופן כללי, פחות מוכרים. ההצעה המפורטת ביותר מסוג זה היא כלכלה משתפת, אשר סובב סביב עובדים וצרכנים המתקשרים כדי להפיץ את משאבי החברה באמצעות תהליך מבוזר.
דוגמה טובה לסוג הדיונים שהשמאל חייב להתחיל לעסוק בהם ניתן למצוא בספר אלטרנטיבות ל קָפִּיטָלִיזם. הצעות עבור דמוקרטי כַּלְכָּלָה (Verso, 2016) שבו הכלכלן הפוליטי רובין האנל והסוציולוג אריק אולין רייט מתווכחים על היתרונות והחסרונות של תכנון מול שווקים. המערכת הבאה פרויקט הוא דוגמה נוספת ליוזמות האחרונות לדון בחלופות לקפיטליזם. מידע נוסף על מודל הכלכלה המשתפת ניתן למצוא בכתובת www.participatoryeconomics.info, ולהקדמה נגישה ותמציתית לדגם ראה ספרו של רובין האנל: של העם, על ידי העם (מופץ על ידי AK Press).
ניסויים
חשוב לתת השראה ולשכנע אנשים שחלופות לקפיטליזם אפשריות על ידי ניסוי בניסיונות בעולם האמיתי לארגן ייצור וצריכה בצורה דמוקרטית, משתפת וצודקת יותר, למשל על ידי יצירת שיתופי פעולה, עובדים וצרכנים בניהול קולקטיבי ויישום. תקצוב משתף. ללא ניסויים מוצלחים שיראו שחלופות הן לא רק אפשריות, אלא גם עובדות טוב יותר מהקפיטליזם של היום, יהיה קשה לשכנע אנשים לתמוך בשינוי מערכת קיצוני. Mondragon בספרד ו-Viome ביוון מצוטטות לעתים קרובות דוגמאות למפעלים הנשלטים על ידי עובדים, ויותר ויותר אזורים ועיריות באזורים שונים בעולם מתחילים להתנסות בתקצוב משתף שבו לאזרחים יש השפעה רבה יותר על הקצאת משאבים ציבוריים.
תנועות וארגונים הפועלים לקידום יוזמות מסוג זה קיימות במדינות רבות וברמות שונות. אבל אם היוזמות הללו יחרגו מההיגיון של השוק כדי לאתגר את הקפיטליזם, יש צורך לבנות אסטרטגיה לשיתוף פעולה ותיאום בין ציבורים בניהול קולקטיבי, קואופרטיבים של יצרנים וצרכנים ויוזמות תכנון השתתפותיות ברשתות גדולות יותר בניהול עצמי.
כיום הניסויים הללו קיימים בסביבה מוסדית קפיטליסטית עוינת ונאלצים להילחם בקרב עלייה על מנת לשמר את "עקרונותיהם השיתופיים" להיכנע להיגיון השוק, לשיטות ניהול אוטוריטריות ולהגדלת פערי השכר. ברור גם שההצלחה (המוגבלת) של הניסויים הללו עד כה לא הצליחה להשפיע על ההתפתחות הכוללת של החברה, שבעשורים האחרונים המשיכה ללכת לכיוון ניאו-ליברלי חזק.
כל עוד יוזמות שיתופיות ומשתפות הן התרחשויות מבודדות, האליטות הניאו-ליברליות והמוסדות הקפיטליסטיים אינם מאוימים. לפעמים האליטות עשויות אפילו לתמוך בקואופרטיבים ובבעלות עובדים מוגברת בביטחון שניסויים מבודדים לעולם לא יוכלו לערער ברצינות על המערכת הכלכלית של השוק הניאו-ליברלי.
תנועה חברתית
אם יש לגייס את רוב האוכלוסייה כדי לתמוך בשינוי חברתי גדול, גם תנועות רפורמות ואקטיביסטיות ותיקות כמו תנועות העבודה ושחרור הנשים, וגם תנועות חדשות יותר כמו Occupy Wall Street, "Los Indignados" ותנועת צדק האקלים חייבות להיות חיוני וגדלים. תנועת העבודה הצליחה יחסית בתקופה שלאחר המלחמה, אך מאז שנות ה-1980 איבדו איגודי העובדים הרבה מכוחם ומחבריהם.
חשוב שהתנועות הללו במאבקיהן יפעלו בדרכים התואמות את הערכים של סוג החברה עליה אנו נלחמים. עליהם לתרגל קבלת החלטות דמוקרטית השתתפותית ולשלם לעובדים בצורה הוגנת כדי להימנע מצביעות וכדי לספק השראה.
מאבקים למען רפורמות שמשפרות את חיי היומיום של אנשים רגילים בכלכלה קפיטליסטית צריכים תמיד להתנהל הכי רחוק שאפשר. אבל בעודו משתתף בלב שלם בקמפיינים הללו, השמאל צריך תמיד להיות מוכן להסביר מדוע בסופו של דבר יש צורך בשינוי מערכתי, אם אנו רוצים להשיג דמוקרטיה כלכלית, צדק כלכלי וקיימות סביבתית.
קמפיינים מוצלחים של רפורמות יכולים לפעמים להוביל לדרישות קיצוניות יותר. Occupy Wall Street הצליחה לפרק זמן קצר להעביר את המסר שלה על חלוקת ההכנסה והעושר הלא שוויונית באופן אבסורדי, והצורך של חברה אחרת, לציבור ולהעלות את הנושאים הללו על סדר היום הפוליטי. דוגמה מעניינת נוספת לעבודת רפורמה שיצרה דינמיקה שעלולה להקצין התרחשה בשוודיה בשנות ה-1970.
באותה תקופה הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה היו בשלטון במשך עשרות שנים. שכר העובדים נוהל באמצעות משא ומתן קיבוצי וכ-80% מכלל העובדים השתייכו לאיגוד. עבודת רפורמה שאפתנית העניקה לעובדים ולאיגודים שלהם השפעה רבה יחסית על החלטות יומיומיות בחברות. מסים גבוהים והעברות שאפתניות של הכנסה הפכו את שבדיה לאחת המדינות השוויוניות ביותר בעולם המערבי. בקיצור, אסטרטגיית הרפורמה הצליחה במונחים של יצירת שוויון רב יותר ויותר הזדמנויות לעובדים להשפיע על החלטות במקום העבודה ובחברה בכלל, אך לא ערערה את הבעלות הקפיטליסטית על מפעלים. במקביל היו אינדיקציות מטרידות לריכוז כוח והיררכיות בתוך האיגודים.
בשנת 1976 החליטו חלק מתנועת האיגודים להגיש ולפעול להצעה לפיה הבעלות על החברות תועבר בהדרגה מבעלי המניות הפרטיים לעובדים ואיגודי העובדים שלהם באמצעות הקצאה שנתית של חלק מהרווחים בצורת מניות חדשות. קרנות שכירים בשליטה של איגודי עובדים. ההצעה הייתה פוטנציאלית מאוד קיצונית ואם היא הייתה מיושמת, הייתה משנה לחלוטין את מבנה הבעלות של התעשייה השוודית תוך כמה עשורים. בעלות פרטית על עסקים הייתה מוחלפת בבעלות קולקטיבית של עובדים באמצעות האיגודים שלהם.
ההצעה המקורית הובסה בסופו של דבר על ידי התגייסות מאסיבית של הקהילה העסקית בשילוב עם היסוס מתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ואפילו אם ההצעה הייתה מאומצת היא הייתה עשויה להיות שותפה על ידי היררכיית האיגודים, כפי שטענו אז בשמאל. עם זאת, "תוכנית מידנר" עדיין מהווה דוגמה לכך שעבודת רפורמה של איגודים מקצועיים ותנועות חברתיות אחרות יכולה להניח את הקרקע להצעות קיצוניות יותר ומשנות מערכת.
פוליטיקה אלקטורלית
ההיסוס של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית לתמוך בקרנות של משכירים, הפנייה החדה ימינה של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות אירופאיות רבות בכלל בעשורים האחרונים ופניית הפרסה של מפלגת השמאל היוונית SYRIZA לאחר משאל העם על חבילת הצנע של הטרויקה. כל הדוגמאות לסכנות שבהסתמכות על עבודה פרלמנטרית בלבד. העבודה היומיומית בפרלמנט מתמקדת במיצוב, ויתורים ופשרות אשר נוטים להזיז את המיקוד משינוי מבני.
אף על פי כן, מערכות בחירות מייצגות הזדמנויות להגיע לאנשים שבדרך כלל אינם מתעניינים בנושאים פוליטיים, עם טיעונים לרפורמות ושינויים לקראת חברה שוויונית ודמוקרטית יותר. שמאל שאפתני ורדיקלי לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הזדמנויות אלו כדי להפיץ מסרים פוליטיים לגוף הפוליטי למרות הפגמים והחסרונות של הפוליטיקה המפלגתית.
יתרה מכך, לבחירות יש השלכות. יש הבדל בין פרלמנט שבו הרוב מנסה לצמצם את אי השוויון, ליצור מגזר ציבורי חזק ומגיב יותר, ומרגיש נאלץ להיענות לדרישות של תנועות חברתיות מתקדמות, לעומת פרלמנט שבו הרוב עוין בגלוי לרפורמות ולתנועות מתקדמות ונאמנים למוטביהם התאגידים והעשירים. מערכות בחירות פוליטיות עשויות גם לגייס את האוכלוסייה, ולהקצין מספר רב של אנשים, גם אם רק באופן זמני. דוגמאות לכך הן מערכות הבחירות האחרונות של ג'רמי קורבין בבריטניה וברני סנדרס בארצות הברית. בשילוב עם דיון ברור בחזונות, דוגמאות אקטיביות של מוסדות אלטרנטיביים ותנועות חברתיות חזקות וחיוניות, מפלגות פוליטיות ועבודה פרלמנטרית יכולים להיות חלק חשוב מאסטרטגיה להשגת מערכת פוסט-קפיטליסטית.
אף אחת מהאסטרטגיות הללו - חזונות לשינוי מערכת, ניסויים, תנועות חברתיות ופוליטיקה אלקטורלית - לא תספיק לבדה כדי להתעלות מעל השיטה הקפיטליסטית. אבל עדויות מצביעות על כך שסביר להניח שכל ארבעת הכבישים יהיו נחוצים. אין טעם להשקיע זמן ומאמץ בלחימה פנימית על איזו מהפעילויות הללו היא החשובה ביותר. אם שמאל שאפתני ורדיקלי יצליח, עליו להתגבר על המריבות הפנימיות שלו, לעבוד יחד, לתאם קמפיינים ולתמוך ביוזמות זה של זה, הן בתוך קהילת השמאל בארץ ובעולם. זה לא אומר שכולם חייבים להסכים על הכל, כל עוד כמה ערכי יסוד משותפים לכולם - צדק, שוויון, סולידריות, גיוון ודמוקרטיה בכל זירות החברה.
אנדרס סנדסטרום מתגורר בשטוקהולם, שבדיה, והוא רואה חשבון בעל תואר מאוניברסיטת אופסלה. הוא המייסד השותף של Parecon Sverige, קבוצת הסברה למודל הכלכלי של כלכלה משתפת בשבדיה ומחבר הספר "חשבונאות אנרכיסטית: עקרונות חשבונאיים לכלכלה משתפת".
ג'ונה-הרמני מקינן מתגורר בהלסינקי. הוא מנהל שותף של Parecon Finland, צוות חשיבה כלכלי, ומחבר שותף של ספר "Hyvinvointivaltion vastaisku" (מדינת הרווחה מכה בחזרה). כתיבתו פורסמה בניו יורק טיימס וב-Yle News.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו