אני קשור לשירותי רפואה של Peshawar-kai (PMS), ארגון שעוזר כעת בשיקום אפגניסטן. ב-2 בנובמבר, בזמן שעבדנו על בניית תעלת השקיה במחוז קונר, מסתבר שספינות הליקופטר של ארה"ב חשבו בטעות שמקום הפיצוץ שלנו הוא מתקפה קרקעית. כתוצאה מכך פלפלו שני צ'ופרים את האזור באש מקלעים, והאווירה השלווה שנשמרה במקום נהרסה בין רגע.
קונאר נמצא כעת במוקד של הצטברות מתמדת בכוח החיילים האמריקאים. הרמה הנוכחית של שלום וסדר מקומיים היא הגרועה ביותר שהייתה ב-20 השנים שבהן ביליתי שם.
הרצון הנוקב של האפגנים, שרובם המכריע חקלאים, הוא לאוכל ולחזרה לשלום בכפרים שלהם. בארבע השנים האחרונות סבל חלקה המזרחי של המדינה מבצורת חסרת תקדים, שגרמה למדבור של אדמות חקלאיות ולעקירת מספר עצום של אנשים.
מחוץ למדינה, יש מעט ידע באופן מפתיע על האופן שבו העקורים הללו נסחפו לערים הגדולות וכעת הם מהווים את אחד הגורמים המרכזיים מאחורי ההידרדרות הנוכחית של החוק והסדר.
הארגון שלנו ביקש לשפר את התנאים הללו על ידי חפירת בארות - כ-1,000 עד היום - וגם תעלת השקיה נמצאת בבנייה. פרויקט אחרון זה נועד לתמוך בחזרתם לחקלאות של הרבה יותר מ-100,000 תושבים, ובכך לתרום תרומה צנועה לבנייה מחדש וליציבות האזורית.
אבל שפע של הפצצות מקריות על ידי צבא ארה"ב, הקשור לפעולות הניקוי שלו נגד אל-קאעידה, הצליח במהירות לתדלק את העוינות של התושבים נגד החיילים האמריקאים.
כמו בעיראק, ישנן התקפות תכופות באפגניסטן, לא רק נגד צבא ארה"ב, אלא גם נגד סוכנויות האו"ם, הצלב האדום הבינלאומי וארגונים לא ממשלתיים מעבר לים. מעשי תוקפנות אלו של אנשים מקומיים כבר גרמו לכמה גופים בינלאומיים לסגת.
אני מתאר לעצמי שרוב היפנים מתקשים להבין זאת, בהתחשב בכך שקבוצות שונות נסעו לשם במטרה להציע סיוע הומניטרי.
תגובת הנגד המקומית הזו באה בתגובה לגישה של קישור בין סיוע לבנייה מחדש להתערבות צבאית, כמו גם לנטייה להתמקד בצרכים של מדינות חיצוניות, מה שגורם לסיוע כזה להיות רחוק מרצון העם.
בשלב זה, התחושה האמיתית של העם האפגני היא שבעוד שהמשטר האכזרי של הטליבאן הציג בעיות חמורות, ההתערבות של ארה"ב היא אפילו יותר בלתי נסבלת. אנשים מקומיים מתלוננים על האופן שבו הטליבאן הוחלף בדמוקרטיה אמריקאית, ומפרשים את המצב פשוט כשיטה דוחה אחת שגורשה לאחרת. אולם ביטוי פומבי של סנטימנט כזה פשוט יזכה אותם בתווית כמשתפי פעולה של אל-קאעידה.
למעשה, התערבות אלימה לא הצליחה לייצר תוצאות חיוביות. במילים אחרות, חיילים צבאיים מיותרים במידה רבה במתן סיוע להישרדות ופרנסה אנושית. העובדה שלפני התקרית האחרונה, PMS מעולם לא הותקף פעם אחת היא עדות לכך.
בהפצצה המקרית האחרונה, הארגון שלנו הותקף לא על ידי "מחבלים", אלא על ידי "צדקת הקהילה הבינלאומית". אם ממשלת יפן תיישר קו עם ה"צדק" הזה ותשלח "כוחות מזוינים" לתמיכה בעמדה זו בעיראק, עוינות כלפי יפן תתפרץ גם באפגניסטן. בתרחיש זה, אין ערובה שגם הארגון שלנו לא יהיה ממוקד.
כבר נאלצנו להסיר את דגלי Hinomaru שלנו ואת המילה "יפן" מכלי הרכב שלנו, ועכשיו אנחנו מכריזים שוב ושוב שלפעילות שלנו אין קשר עם ממשלת יפן.
בשלום, ברור שיש חוזק העולה על זה של כוח צבאי. הנטייה הנוכחית של טוקיו היא לנזוף בעצם הפציפיזם ששימש כפלטפורמה לאומית מרכזית בעידן שלאחר המלחמה כ"לא מציאותי", תוך מעבר לאשר לא רק את הפעלת הכוח הצבאי של ארצות הברית, אלא גם את שליחת העצמי. כוחות ההגנה.
בהשלכות האולטימטיביות שלה, הנטייה הזו יכולה להיות רק מסוכנת ומוזרה כאחד.
Nakamura Tetsu היא רופאה ומנהלת של Peshawar-kai Medical Services אשר סיפקה סיוע וקידוח בארות בפקיסטן ובאפגניסטן במשך עשרים שנה. מאמר זה הופיע ב ה-Asahi Shimbun/International Herald Tribune, 13 בדצמבר, 2003. ראה Japan Focus לכתבים קודמים של המחבר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו