איפה, הו איפה, ארצות הברית של אמריקה - מנהיגה עולמית, יוצרת דמוקרטיה, תקווה של המין האנושי? זה בהחלט לא היה שם על במת הוויכוח אמש.
כשילדים בני 9 מתחילים להטיח עלבונות זה על זה - "לא!" "גם הוא!" - קשה לפלישות להיכנס פנימה וליצור מחדש תחושת מצב נורמלי. ואכן, ההיעדר הכמעט מוחלט של רטוריקה מרושעת במהלך הדיון עשוי להיות התוצאה החיובית היחידה מהאירוע המוזר הזה, שאחרת הציג נשיא עירום בפני העולם, והפגין את חוסר הבגרות הדיסטופית שלו.
המונח הלא רשמי למצבו של דונלד טראמפ עשוי להיות "תסמונת ההיבריס", כפי שנדון לפני מספר שנים במאמר אטלנטי מאת ג'רי אוזם, שכותרתו "כוח גורם לנזק מוחי".
Usem, מצטט את הפסיכיאטרים דיוויד אואן וג'ונתן דייווידסון, הגדיר את תסמונת ההיבריס כ"הפרעה של החזקת הכוח, במיוחד כוח אשר נקשרה להצלחה מוחצת, המוחזקת במשך תקופה של שנים ועם אילוץ מינימלי על המנהיג". הוא ממשיך ומתאר כמה מהמאפיינים הקליניים של התסמונת: "זלזול גלוי באחרים, אובדן קשר עם המציאות, פעולות חסרות מנוחה או פזיזות וגילויי חוסר יכולת".
אז הנה לך. מבחינתי, זה ההקשר הטוב ביותר להרהר בוויכוח. מי אנחנו לעזאזל? השאלה הזו חשובה הרבה יותר מאשר מי "ניצח" בדיון או באיזו דרך היא דחפה את מספרי הסקר. טראמפ נתן את הטון בכך שדאג שהוויכוח היה על כלום - כלומר, שום דבר מלבד גדולתו והצלחתו המדהימה, שוב ושוב, כתשובה לכל שאלה ולכל אתגר.
הוא היה חסין לכל דבר עובדתי מעט ולא הרגיש שום אילוץ לנהוג בכבוד במהלך הדיון, הפך אותו לפסטיבל הפרעות ובעצם אילץ את ג'ו ביידן לשחרר את הבוז שלו בחזרה לטראמפ, בשלב מסוים והכריז: "קשה להשיג שום דבר. דבר עם הליצן הזה."
ביידן אמר גם: "היית הנשיא הגרוע ביותר שהיה לאמריקה אי פעם. בחייך." על כך ענה טראמפ: "עשיתי יותר ב-47 חודשים ממה שעשית ב-47 שנים". חילופי דברים מסוג זה הם שהחלו להפוך את הדיון לבדיחה שכמעט ולא ניתנת לצפייה, ולפי חשש, חשיפה עירומה של המצב האמיתי של האיחוד.
אנחנו אבסורד גלובלי היפרמיליטריזציה. ואכן, טראמפ העלה בשלב מסוים את יצירתו של כוח החלל - ענף צבאי חדש דמוי מדע בדיוני שנועד לתת לארצות הברית דומיננטיות בחלל החיצון - כדוגמה אחת המוכיחה את הדיוק של ההצהרה שזה עתה אמר. : "מעולם לא היה נשיא שעשה יותר ממה שאני עשיתי."
זה לא היה כמו שציפיתי להרבה מהדיון הזה. אבל כן ציפיתי שהנרקיסיזם של טראמפ יישאר קצת יותר בשקט ברקע, שיבטא את עצמו לא כמציאות גולמית אלא מסתתר מאחורי קללות ימין. זה מה שאמור להיות דיון נשיאותי אמריקאי. זה מה שהתקשורת מצפה לסקר ובסופו של דבר להכריז כמנצח ומפסיד, בהתבסס על מידת המיומנות של הטעות. . . וגורמים נוספים, כגון, למשל, של ריצ'רד ניקסון צל של השעה חמש ומצח מזיע בוויכוח הראשון עם ג'ון פ. קנדי. ואכן, עידן הוויכוחים הנשיאותיים המשודרים בטלוויזיה הגביר לכאורה את המשמעות של גורמים שטחיים בקביעת כושר הנשיאות.
זאת, בעידן הנשק הגרעיני! שלא לדבר על שינויי האקלים, יחד עם כל הנושאים, כמו גזענות, שתמיד היו חלק מהתשתית החברתית של המדינה. כבר 60 שנה שאנחנו מערבבים את הסוגיות האמיתיות האלה עם עניינים כמו לבוש של מועמד ועוד טריוויה.
זה הוזיל והכשיל את הדיון הלאומי, או לפחות הנשיאותי, בסוגיות החמורות שלנו. כאומה, אנחנו צריכים כבר לטפל בעניינים כמו שיטור גזעני, אבל במקום זאת אנחנו עדיין בנקודה שבה הגזענות עצמה - האם היא רעה או שהיא בסדר? - זה מה שאנחנו דנים בו. כך כשטראמפ הוגש תיגר על ידי המנחה כריס וואלאס - "מה כל כך קיצוני באימון רגישות גזעית (למשטרה)?" - הוא הגיב: "הם לימדו אנשים לשנוא את המדינה שלנו, וכינו אותה מדינה גזענית".
במילים אחרות, לקרוא לאמריקה מדינה גזענית בגלל שהיא מדינה גזענית זה פשוט שגוי.
וכן, כן: "כל האלימות היא מהאגף השמאלי, לא מהאגף הימני. מישהו חייב לעשות משהו בקשר לאנטיפא ולשמאל".
אני חוזר שוב על שמו של המאמר האטלנטי שציטטתי: "כוח גורם לנזק מוחי".
רוברט קוהלר ([מוגן בדוא"ל]), מאוגדים על ידי שלום, הוא עיתונאי בשיקגו עטורת הפרסים ועורך. הוא המחבר של אומץ צומח חזק בכל הפצע.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו