תוצאות הבחירות הלאומיות שנערכו בטורקיה ב-7 ביוני היו מפתיעות מספיק. מפלגת השלטון AKP אשר זכתה לגיבוי חזק על ידי נשיא הרפובליקה, טייפ ארדואן, במהלך מערכת הבחירות איבדה 8 נקודות בהשוואה לבחירות הלאומיות האחרונות ב-2011 ובכך איבדה את כוח השלטון. הקולות של AKP ירדו מ-49% ל-41%, אובדן כוח משמעותי למפלגה הגמונית ששולטת במדינה כבר 13 שנים. כמובן ש-AKP, עם מנהיגה ארדואן, היו יותר מארגון פוליטי רגיל: הם מייצגים את האינטרסים של מעמד קפיטליסטי חדש שפותח "אסלאמיסטי", שהתחזק בעשור האחרון בעיקר בזכות מכרזים ממשלתיים במגזר הבנייה ופרויקטי תשתית גדולים. הם שולטים ברשתות לקוחות גדולות המשמשות כערוצי הפצה של העודף הכלכלי בקרב אותם פלחים באוכלוסייה התומכים במפלגה.
אך חשוב מכך, ארדואן ומנהיגי AKP שלטו בחלק ניכר ממנגנון המדינה (כגון שירות הביון הלאומי) ובכך ביקשו לזהות את האינטרסים של AKP עם אלו של המדינה הטורקית. בדרך זו ניסה ארדואן לבנות הגמוניה אוטוריטרית החודרת כמעט לכל תחום בחיים החברתיים והכלכליים. אבל הנקודה החשובה והיוצאת דופן יותר לגבי ארדואן והדמויות השולטות ב-AKP היא שברגע אחד מתוך 13 שנות השלטון שלהם, הם החלו לבצע את התוכנית של הממסד הצבאי ביחס לשאלה הכורדית.
הממסד הצבאי וחלקים מכריעים של הבירוקרטיה הממלכתית השולטים במנגנוני קבלת ההחלטות הנוגעים לנושאי ביטחון לאומי הם עדיין שחקנים עצמאיים בפוליטיקה של טורקיה. ארדואן ודמויות מובילות של AKP התחברו אליהם ונשארו נאמנים לתוכנית של המדינה הטורקית המבוססת על שלילה חזקה של הזכויות הקולקטיביות של העם הכורדי. אכן, הסיבה העיקרית מאחורי היחלשות ה-AKP בבחירות הלאומיות הייתה כי: היא איבדה את רוב הקולות הכורדיים, נקודה מכרעת אליה אחזור להלן. למרות שכנשיא הרפובליקה הוא היה צריך להישאר נייטרלי על פי החוקה, טייפ ארדואן השתתף בעצרות רבות לתמיכה ב-AKP במהלך מסע הבחירות. הוא ביקש מהבוחרים "לספק לו 400 חברי פרלמנט" הדרושים לו ל"מערכת נשיאותית". ברגע שהוא יהיה "נשיא" שניחן בסמכויות אנטי-דמוקרטיות רבות, יהיו לו כל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו כדי לבסס את ההגמוניה האוטוריטרית אליה התייחסתי לעיל. והוא גם יוכל לבצע את התוכנית ההיסטורית של המדינה הטורקית בנושא הכורדי בצורה נחרצת יותר עם הסמכויות הביצועיות החדשות שישיג.
התוצאה המשמעותית הראשונה של הבחירות הלאומיות היא שציבור הבוחרים של טורקיה אמר "לא" לתוכנית האוטוריטרית הזו. מפלגת השלטון AKP לא יכלה לשמור על הרוב הפרלמנטרי שלה, שלא לדבר על לזכות ברוב חזק הדרוש להקמת "מערכת נשיאותית". מתוך 8 נקודות ש-AKP הפסידה בהשוואה לבחירות הלאומיות האחרונות ב-2011, כ-3 נקודות הלכו ל-AKP. המפלגה האולטרה-לאומית, MHP. אולם השאר, כ-5 נקודות, הלכו למפלגה הפרו-כורדית HDP (המפלגה הדמוקרטית העממית). כך הצליחה HDP לעבור את רף 10 אחוזי הבחירות לראשונה וזכתה ב-80 מושבים בפרלמנט. זו הייתה הצלחה גדולה עבור HDP ועבור האוכלוסייה הכורדית בטורקיה.
רוב הכורדים הצביעו בעד HDP כדי להגן על זכויותיהם הלאומיות
HDP השיגה 13.1 אחוז מסך הקולות שמסתכם בכ-5.6 מיליון מצביעים. כ-2% הגיעו מהתומכים המסורתיים של מפלגה סטטיסטית CHP. אלה היו בעיקר טורקים ממעמד הביניים שהתנגדו נחרצות ל"שאיפות הנשיאותיות" של ט. ארדואן. אם HDP לא יצליח לחצות את רף הבחירות של 10 אחוזים, ט. ארדואן יוכל ככל הנראה ליישם את תוכניתו ה"נשיאית". על פי הערכות של מוסדות סקרי דעת קהל רציניים, כ-11 אחוז מקולותיה של HDP הגיעו כורדים. במרכזים הכורדים החשובים ביותר בדרום מזרח, כמו דיארבאקיר ו-וואן, זכתה HDP בניצחון מכריע. באזור הכורדי בכלל, למעט כמה ערים ועיירות, חלקים גדולים מהאוכלוסייה הכורדית שבחרה עד כה ב-AKP שינו את דעתם והצביעו הפעם עבור HDP. ניתן להעריך באופן סביר שבאזור הכורדי ירד שיעור האוכלוסייה המיוצגת על ידי AKP לכ-25 אחוזים. בעוד שבכל הבחירות הקודמות שנערכו בעשור האחרון, כ-50% מהאוכלוסייה הכורדית שחיה באזור הכורדי ברובו בחרו ב-AKP ו-50% האחרים במפלגות פרו-כורדיות.
ולא רק באזור הכורדי. חלק ניכר מהכורדים ה"שמרנים" המתגוררים בערים גדולות במערב טורקיה, כמו איסטנבול ואיזמיר, העבירו גם את תמיכתם מ-AKP ל-HDP. אנו עשויים להסיק באופן סביר שהתודעה הלאומית הכורדית צמחה ברחבי טורקיה. מדוע התרחש שינוי כה גדול בבחירה הפוליטית של האוכלוסייה הכורדית?
אנו עשויים למנות כמה גורמים קובעים כדלקמן:
תהליך שלום יצא לדרך על ידי המנהיג הכלוא של PKK (מפלגת הפועלים הכורדית במשך 28 שנים) וממשלת ה-AKP בסוף 2012. ממשלת AKP (והמדינה הטורקית באופן רחב יותר) נאלצו להשיק תהליך כזה מכיוון שכל המבצעים הצבאיים והמשטרתיים שמטרתם לדכא את המאבק הכורדי נכשלו ולא נותרה אפשרות ריאלית אחרת. במהלך פעולות המשטרה הללו נעצרו ונכלאו לשנים רבות כ-10,000 פוליטיקאים כורדים, ראשי ערים נבחרים ופעילים. התוצאה החיובית ביותר של תהליך השלום הייתה הפסקת אש דה פקטו שמנעה מקרי מוות נוספים משני הצדדים ופתחה את הדרך לדמוקרטיה מַאֲבָק. עם זאת, ממשלת AKP וארדואן, אז ראש הממשלה, לא נענו לדרישות גדולות של האופוזיציה הכורדית.
הדרישות הללו היו צנועות למדי בהשוואה לאלו של רוב תנועות השחרור הלאומיות. הכורדים ביקשו את זכות החינוך בשפת אמם, ביזור והעצמת הממשלים המקומיים באזור הכורדי, הקמת מעין "ועדת אמת ופיוס" שתחשוף את מבצעי הפרות זכויות האדם המסיביות שהתממשו על ידי הכורדים. כוחות הביטחון באזור הכורדי במהלך שנות ה-1990, וחנינה כללית למנהיגי ולוחמי ה-PKK כדי שיוכלו להשתתף בחיים האזרחיים ובפעילויות פוליטיות. תגובת ממשלת ה-AKP לתהליך השלום הייתה כפולה: מצד אחד היא הקים כמה מאחזים צבאיים מבוצרים, סכרים ומתקנים אחרים כדי לשלוט במעבר הגרילה הכורדית כהכנה לחידוש העימות בסופו של דבר. מנגד, הממשלה השתמשה בתהליך השלום כדי לעכב ככל האפשר את ההכרה בזכויות היסוד של הכורדים תוך טענה כי "התחלנו תהליך שלום, סיימנו את הדיכוי של הכורדים וכעת על PKK להניח את נשק אם ה'טרור' צריך להסתיים". לאחר זמן מה תהליך השלום הפך לאמצעי תעמולה כאילו הממשלה מעניקה טובה לאוכלוסייה הכורדית.
הגורם השני הכי מכריע שגרם לכורדים לשנות את בחירתם הפוליטית הוא המדיניות שהממשלה אימצה לגבי ההתפתחויות ברוג'אבה, כלומר בכורדיסטן הסורית. בזמן שמלחמת אזרחים אכזרית שטפה את סוריה, הכורדים הסורים חיים ברצועה צרה. לאורך הגבול הטורקי הצליחו להקים שלושה קנטונים אוטונומיים על אדמתם. אפשרות זו של אזור כורדי אוטונומי בצפון סוריה הטרידה מאוד את המדינה הטורקית וממשלת AKP, שנטלה על עצמה את החובה להגן על "הקווים האדומים" של המדינה הטורקית, התחברה לקבוצות הטרור הסלפיות כדי למנוע זאת. הממשלה סיפקה לקבוצות כגון ג'בהת א-נוסרה ולאחר מכן לדאעש (המדינה האסלאמית) נשק ותחמושת ואימנה וטיפלה בלוחמים שלהם ואפשרה להם לחצות את הגבולות כדי לחפש מקלט בעת הצורך וכן לעבור לאזורים אחרים של סוריה.
כפי שהיינו עדים במהלך ההגנה על קובנה על ידי הלוחמים הכורדים המזוהים עם YPG (הענף הצבאי של מפלגת האיחוד הדמוקרטי-PYD, ארגון אחות של PKK), בזמן שהכורדים נלחמו נגד דאעש, ממשלת AKP לא היססה לסייע לדאעש בכל אמצעי. למרות שבאותם ימים החלק המערבי של המדינה לא היה מודע לעובדה זו, הכורדים שחיו באזור ידעו היטב מה קורה. ההפגנות המסיביות של קובנה שפרצו בכל חלקי כורדיסטן של טורקיה בעקבות הצהרתו של ארדואן כי "קובנה היא עומד ליפול" היה מבשר לבחירה המשתנה של האוכלוסייה הכורדית בבחירות הלאומיות. הם הרגישו בצדק שהם נבגדו על ידי ממשלת ארצם.
אני חושב ששני הגורמים האלה וכמה אחרים שאני לא יכול לתאר כאן בהרחבה קבעו מאוד את הדרך שבה הכורדים השתמשו בקולותיהם. מה שתוצאות הבחירות הבהירו הוא שהכורדים בטורקיה נעשים מאוחדים יותר, מאורגנים יותר ומודעים יותר לזכויות ולאינטרסים הלאומיים שלהם. השפעה דמוקרטית ברת מזל מאוד עבור המדינה כולה...
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו