לפני 20 שנה היה מסוכן להצביע על אי השוויון הגובר באמריקה. עשיתי את זה במאמר של ניו יורק טיימס והוקעתי במהירות, בוושינגטון טיימס, כ"מרקסיסט". אם רק. מעולם לא הצלחתי לעבור על יותר מכמה עמודים של Das Kapital, אפילו באנגלית, והגרונדריסה מתפקדת כמו רוזרם.
אבל כבר לא צריך מרקסיסט, אמיתי או לכאורה, כדי לראות שאמריקה מקוטבת בין העשירים העל ותת העשירים כל השאר. במגזין "ניו יורק טיימס" של יום ראשון אנו למדים כי לארי סאמרס, הכלכלן הדמוקרטי המרכזי ונשיא הרווארד לשעבר, אובססיבי כעת לסטטיסטיקה שמאז 1979, חלק ההכנסה לפני מס שהולך ל-1 האחוז העליון של משקי הבית האמריקאיים עלה ב-7 נקודות אחוז, ל-16 אחוזים. במקביל, חלק ההכנסות שיורד ל-80 האחוזים התחתונים ירד ב-7 נקודות אחוז.
כפי שמגדיר זאת ה"טיימס": "זה כאילו כל משק בית ב-80 האחוזים התחתונים האלה כותב צ'ק בסך 7,000 דולר בכל שנה ושולח אותו ל-1 האחוז העליון". סאמרס מודה כעת שהמעודדות לשעבר שלו לכלכלה הגלובלית הנשלטת על ידי תאגידים מרגישה כמו "דייסה דקה למדי".
אבל להוגים הכלכליים המתונים עד השמרנים, שסירבו זמן רב לחשוב על קיטוב מעמדי, יש עמדת נסיגה, ששורטטו על ידי רוג'ר לוונשטיין במאמר באותו גיליון של מגזין הניו יורק טיימס, שמציג את מצב הרוח המפוכח של לארי סאמרס.
בקצרה: כל עוד מעמד הביניים עדיין משתרך והעניים אינם גוועים ברעב ברחובות, מה זה משנה אם העשירים העל יספגו נתח גדול מתמיד מההכנסה הלאומית?
לדעת לוונשטיין: "...האם רוג'ר קלמנס, שיקבל משהו כמו 10,000 דולר על כל מגרש שהוא זורק, מרוויח פי 100 או פי 200 ממה שאני מרוויח זה די לא רלוונטי. לילדים שלי עדיין יש שירותי בריאות, והם הולכים לבתי ספר הגונים. הבעיה היא לא העשירים שמתרחקים מהפסגה..."
ובכן, יש בעיה עם העשירים העל, כמה מהם למעשה. מעמד יתר נפוח יכול לגרור מטה חברה בוודאי כמו תת מעמד מתנפח.
ראשית, הדוגמה של קלמנס מסיחה את הדעת מהמציאות שחלק גדול מהעושר בצמרת בנוי על עבודה בשכר נמוך של עניים. קח את וול-מארט, המעסיק הפרטי הגדול ביותר שלנו ומנצל הבכורה של מעמד הפועלים: מדי שנה, 4 או 5 מהאנשים ברשימת עשרת האמריקאים העשירים ביותר של מגזין פורבס נושאים את שם המשפחה וולטון, כלומר הם הילדים, האחייניות והאחיינים. של מייסד וול-מארט.
אתה חושב שזה צירוף מקרים שאימפריית הקמעונאות הזו שפורצת את האיגודים הנמוכים, יצרה במקרה הון משפחתי של 200 מיליארד דולר?
שנית, למרות שהרבה מהעושר של היום נעשה בתעשייה הפיננסית, באמצעים שהם נסתר לאזרח הממוצע ולא נראה שהם כרוכים בעבודה רבה מכל סוג שהוא, כולנו משלמים מחיר, איפשהו בהמשך הקו. כל העמלות המאוחרות, הריביות הנפוחות והחיובים המופקעים עבור חשבונות עו"ש בעלי יתרה נמוכה אינם, עד כמה שאני יכול לקבוע, מגיעים למטבחי תמחו.
שלישית, מעמד היתר מעלה את מחיר הסחורה שגם אנשים רגילים צריכים - דיור, למשל. הג'נטריפיקציה מפזרת את העניים העירוניים לבתי חווה פרבריים צפופים, בעוד חוות סוסים של מיליארדרים מחלצות את העניים הכפריים ואת מעמד הביניים. באופן דומה, העשירים יכולים לבלוע שכר לימוד של $40,000 ומעלה, מה שהופך את ההשכלה האקדמית יותר ויותר לפריבילגיה של המעמדות הגבוהים.
לבסוף, ואולי הכי חשוב, ריכוז העושר העצום בצמרת משמש באופן שגרתי כדי להטות את התהליך המדיני לטובת העשירים. כן, עלינו להכיר במאמצים הפילנתרופיים של מיליארדרים יוצאי דופן כמו ג'ורג' סורוס וביל גייטס.
אבל אם לא נסיים עם ביטוח בריאות אוניברסלי בשנים הקרובות, זה לא יהיה בגלל שהאמריקאי הממוצע לא מחפש הקלה מהסלמה עלויות רפואיות. ייתכן מאוד שזה נובע מכך שהילרי קלינטון היא, כפי שמדווח The Nation, "המקבלת מספר אחת בקונגרס של תרומות מתעשיית הבריאות". ומי לדעתך דרש את הפחתת המס של בוש עבור העשירים - AFLCIO.
לוונשטיין מציין כי "אם הקרום העליון מאוד היה גורש לאי קריבי, אמריקה שנותרה תהיה הרבה יותר שוויונית".
כאילו דה. הנקודה היא שזה גם יהיה יותר משגשג, ברמת הפרט, ודמוקרטי. למעשה, למה לתת לקרום העליון אי בקריביים? אחרי כל מה שהם עשו למעננו לאחרונה, אני חושב שהאלאוטים צריכים להיות יותר ממספיקים.
ברברה ארנרייך היא מחברם של שלושה עשר ספרים, כולל רב המכר של הניו יורק טיימס ניקל ודימד. תורמת תכופות לניו יורק טיימס, הארפרס והפרוגרסיב, היא סופרת שתורמת למגזין טיים. היא גרה בפלורידה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו