כאן באמריקה בדיוק היו לנו בחירות שדחו את האג'נדה הכלכלית הרפובליקנית. אז מה מתחיל בבוקר שאחרי? הנושא הכלכלי היחיד שמדברים עליו הוא "הצוק הפיסקאלי" - האג'נדה הכלכלית הרפובליקנית!
הצוק הפיסקאלי הוא הגרסה האחרונה של אותה מלכודת שהעשירים, המתחם התעשייתי הצבאי והמפלגה הרפובליקנית טומנים שוב ושוב מאז שרונלד רייגן נבחר ב-1980. השאלה המעניינת היא מדוע מישהו עדיין נופל בה.
אם הממשלה הפדרלית מקצצת מסים לעשירים, ואם הממשלה הפדרלית תתעקש להצמיח מתחם תעשייתי צבאי גם לאחר סיום המלחמה הקרה, אז, בסופו של דבר, אין ברירה בטווח הארוך אלא לקצץ בהוצאות הפדרליות על פנים תוכניות שלמעשה עוזרות לאנשים והופכות את הכלכלה ליותר פרודוקטיבית, OR, להגדיל את המסים על מעמד הביניים, או לתת לחוב הלאומי להמשיך ולגדול. זה חשבון פשוט.
אבל לטעון שבכלכלה פרודוקטיבית פי שניים ממה שהייתה ב-1980 "אנחנו" כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להעניק לילדינו חינוך ציבורי טוב כמו שהיה לנו; ש"אנחנו" כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלם לגמלאי ביטוח לאומי כמו ש"אנחנו" הבטחנו להם שנעשה; ש"אנחנו" לא יכולים להרשות לעצמנו להשיק Green New Deal כדי להחזיר אנשים לעבודה ולמנוע שינויי אקלים קטקליזמים וכו' וכו', זה פרג טהור! כל כלכלה פרודוקטיבית פי שניים ממה שהייתה יכולה להרשות לעצמה פי שניים ממה שהייתה מסוגלת להרשות לעצמה. זה חשוב יותר חשבון פשוט.
כי החשבון הפשוט הזה אומר ש"הצוק הפיסקאלי" עוסק כולו בסדרי עדיפויות: האם ימשיכו לשרת את סדר העדיפויות הכלכלי של ה-1% והמתחם התעשייתי הצבאי? או האם סדרי העדיפויות של כולנו יקבלו יותר תשומת לב? אין שום סיבה שנצטרך לאמץ צנע עבור 99% - להעלות מסים על מעמד הביניים ולקצץ בהוצאות מועילות חברתית - כי אנו עומדים בפני צוק פיסקאלי שנכפה על ידי איזה "חוק ברזל" לא קיים של הכלכלה. הסיבה היחידה שאנו עומדים בפני צוק פיסקאלי היא שה-1% והמתחם התעשייתי הצבאי מתעקשים שסדר העדיפויות שלהם ימשיך להיות בעל חשיבות עליונה. במילים אחרות, אין צוק כלכלי, יש רק צוק פוליטי של סדרי עדיפויות מתחרים.
יתרה מזאת, זה לא הזמן לתעדף להחזיר את הבית הפיסקאלי של הממשלה הפדרלית לסדר. אנחנו צריכים לסדר מחדש את סדר העדיפויות שלנו. אנחנו צריכים להפסיק לפנק את העשירים בתקווה לאסוף פירורים שהובטח לנו לנצח שייפלו משולחנות המשתה שלהם. אנחנו צריכים להפסיק להאכיל את התיאבון הבלתי מוגבל של מתחם התעשייה הצבאית. במקום זאת, עלינו לתקן את מערכות הבריאות והחינוך השבורות שלנו ולספק מוצרים ציבוריים בעלי ערך רב לרוב המכריע.
כן, בסופו של דבר עלינו לשאוף לאזן את התקציב הפדרלי בטווח הארוך - כלומר ריצה בגירעונות כשהכלכלה במיתון, ועודפים כשלא. אבל עכשיו זה הזמן הגרוע ביותר לתעדף צמצום גירעונות מכיוון שזה יהרוג כל התאוששות כלכלית - אלא אם כן, כמובן, אתה חלק מה-1% ואתה מחפש תירוץ חדש לשכנע את 99% שאין לנו ברירה אלא להדק עוד יותר את החגורות שלנו.
מדוע התקשורת לא ציינה ששוקי האג"ח האהובים שלהם לא רואים צוק פיסקאלי? נכון ל-15 בנובמבר, שוקי האג"ח "הכל יודע" היו מוכנים לתת לממשלת ארה"ב ללוות ב-2.72% (אג"ח אוצר ל-30 שנים), 1.58% (אג"ח אוצר ל-10 שנים), או 0.17% (אג"ח אוצר לשנה). זו מציאה מדהימה! שוקי האג"ח אומרים לנו שממשלת ארה"ב תוכל לממן תמריץ פיסקאלי נחוץ יותר מתמיד - אם רק נפסיק להתעסק באיזה צוק פיסקאלי מיתי. תודה לשוקי האג"ח העולמיים. אנחנו צריכים להפסיק להסתכל לסוס המתנה הזה בפה ולקחת אותו במקום לאמץ התאוששות והורגת את הצנע.
במקום זאת, התקשורת אומרת לנו שהפוליטיקאים ש"עולים מעל האינטרס המפלגתי" כדי לתמוך ב"פשרה פיסקלית גדולה" - שהמדינה מזניחה בסכנה - הם "המדינאים והנשים האמיתיים". אבל הפשרה הפיסקלית הגדולה שלהם היא לא יותר מאשר מתנה ענקית של החלקים הנותרים של רשת הביטחון החברתית שלנו בתמורה לוויתורים זעירים מהעשירים והצבא. ואל תטעו בעניין, זה מה שהנשיא אובמה מנסה לתזמר כעת. מה ש-99% צריכים כרגע הוא ההיפך הגמור מצנע פיסקאלי. מה ש-99% צריכים הוא תמריץ פיסקאלי חזק כדי למנוע חזרה למיתון ועלייה נוספת באבטלה. מה ש-99% צריכים הם פוליטיקאים שמסרבים בתוקף להחתים אותם על ידי כלי התקשורת הגדולים לצעוד לפי קצב סדר היום הרפובליקאי. פוליטיקאים שמכירים בצוק הפיסקאלי כלא יותר מהניסיון האחרון של 1% חסר האחריות החברתית לטרוף את תחושת האחריות של 99%, ואשר "פשוט אומרים לא" לוויתורים חסרי תוחלת יותר על חשבוננו, הם המדינאים האמיתיים. ונשים.
כל מי שרוצה להמשיך לדון בנושא הכלכלי שה-1% רוצים שנדון בו; כל מי שרוצה להתעלם מהבעיות הכלכליות האמיתיות העומדות בפנינו ולהמשיך רק לשקול כיצד להגיב לצוק פיסקאלי מלאכותי, יכול להיות האורח שלי. אבל אני, למשל, לא אאפשר עוד יותר את מסע ההסחה הזה ש-1% פתחו לאחר בחירות שזה עתה הפסידו, בעזרת כלי תקשורת שהם ממש בבעלותם, שהתאפשרה על ידי נשיא שנבחר מחדש שפעם אחת זכה בו בוחר לקדם את האינטרסים של אלה שניסו בכל כוחם להביס אותו ולבגוד באלה שכנגד הסיכויים הגדולים הכניסו אותו לתפקיד פעמיים.
במקום זאת, בטורים הבאים אתמקד בבעיות האמיתיות שלנו ובפתרונות האמיתיים שלנו. אתמקד באבטלה בלתי נסבלת שנמשכת חמש שנים לאחר המשבר הפיננסי ללא סוף באופק. אתמקד ברפורמה פיננסית, שבלעדיה יתרחשו משברים פיננסיים נוספים. אתמקד במשברי הדיור, החינוך והבריאות שלנו. ואני אתמקד במשבר האקולוגי הגדול ביותר שאי פעם התמודדה האנושות - שלא הוזכר לחלוטין על ידי אף אחד מהמועמדים לנשיאות למרות המיליארדים שהשקיעו כל אחד כדי לומר לנו מדוע עלינו להצביע עבורו. אף אחת מהבעיות האמיתיות הללו לא תיפתר על ידי ניסיון לעשות משהו בקשר לצוק פיסקאלי מלאכותי. למען האמת, כל הבעיות האמיתיות הללו כולן יוחמרו על ידי ניסיונות מיותרים וחסרי תוחלת לעשות זאת.
אתמקד גם בצורך בסוג חדש של כלכלה שאינה יוצרת מלכודות שווא. אני אדבר על מדוע כלכלה של שיתוף פעולה שוויוני יכולה להיות עדיפה בהרבה על כלכלה שבה מיעוט תאב בצע ורוב מפחיד מונעים על ידי תחרות חסרת רחמים. אני אכתוב כיצד כלכלה של שיתוף פעולה שוויוני יכולה להמשיך להצמיח את הפוטנציאל היצרני שלנו אך לאפשר לנו להשתמש בהם כדי לענות על הצרכים הבסיסיים של כולם, להגדיל את הפנאי שלנו, להגן על הסביבה ולחלק זכויות צריכה על צרכים שאינם נחוצים על בסיס הקרבה. אנשים עושים. אני אכתוב איך אפשר לעובדים, לצרכנים ולאזרחים לנהל את הכלכלה שלנו, בעצמנו, בלי לוותר על כוח לאף אליטה כלכלית המשרתת את עצמה, וללא כוחות ההרס של תחרות בשוק. אני אכתוב מדוע רק כלכלה של העם ועל ידי העם תהיה אי פעם כלכלה לעם. כל מי שמעוניין להתחיל בדיון הזה יכול לקרוא את הספר החדש שלי, של העם, מאת העם: המקרה לכלכלה משתפת, זמין כעת ככריכה רכה או ספר אלקטרוני מ-AK Press, Amazon וכו' - או יותר טוב, דרך חנות הספרים המקומית והמתקדמת שלך.
רובין האנל הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פורטלנד סטייט. טור זה הופיע במקור בעיתון 'Street Roots' של פורטלנד וזמין באופן בלעדי באינטרנט ב-NLP.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
2 תגובות
פרופסור האנל היקר:
לאחר שקראתי שוב את ההודעה שלי אני מבין שקראתי לא נכון את הציטוט שלך כל כך מצטער על כך. אתה למעשה מציין את אותה מדיניות כפי שדוגלת ב-MMT, הוצאות גירעונות במיתון ועודפים בתקופות של צמיחה כלכלית.
אני מאמין שההערות האחרות שלי נכונות.
פרופסור האנל היקר:
עיינתי בכמה מהמאמרים שלך ונתקלתי במאמר הזה. אני מבין שזה מסמך בן שנתיים, ולמען האמת לפני שנתיים הייתי מגיב, לדעתי, בצורה לא הולמת. אני מסכים כמעט עם כל מה שיש לך לומר, אבל מאמין שמה שנקרא "צוק פיסקאלי" הוא אפילו יותר פארסה ממה שאתה מסביר.
ההצהרה מהמאמר שלך שאני רוצה להתייחס אליה היא:
"כן, בסופו של דבר עלינו לשאוף לאזן את התקציב הפדרלי בטווח הארוך - כלומר ריצה בגירעונות כשהכלכלה במיתון, ועודפים כשלא.
זה למעשה הפוך מתורתה של תורת הכסף המודרנית (MMT) כפי שדגלה על ידי המחלקה לכלכלה באוניברסיטת מיזורי, קנזס סיטי ובבלוג שלהם כאן http://neweconomicperspectives.org/
שוויון המאקרו החשבונאי הבסיסי קובע כי:
מנפיק מטבע ריבוני (למשל, הפד האמריקאי) חוב = חיסכון פרטי + זר (ממשלתי ופרטי)
כמנפיק המטבע ממשלת ארה"ב. יכולים להרשות לעצמם כל דבר למכירה במטבע זה (בהתעלמות מאינפלציה שהיא כמובן מגבלה). אז מה שמוציא מנפיק המטבע הריבוני (למשל, הפד האמריקאי, לא יוון תחת האיחוד האירופי למשל) הוא לגמרי החלטה פוליטית. אין מגבלה פיסקלית.
בכנות