2023 הייתה שנה בסימן סכסוכים הרסניים של רוסיה פלישה מתמשכת של אוקראינה לזוועה של חמאס פיגועי טרור על ישראל, מהמדינה חסרת ההבחנה טבח המוני בעזה עד הרס מלחמת אזרחים בסודן. ויש סיכון מובהק של עוד יותר גרוע להגיע השנה. ובכל זאת, היה מנצח אחד ברור במפולת השלגים הזו של אלימות, סבל ומלחמה: המתחם הצבאי-תעשייתי של ארה"ב.
בדצמבר, הנשיא ביידן חתם על אישור שיא של 886 $ מיליארד בהוצאות "הגנה לאומית" לשנת 2024, כולל כספים עבור הפנטגון עצמו ועבודה על נשק גרעיני במשרד האנרגיה. הוסיפו לכך עשרות מיליארדי דולרים נוספים בסיוע צבאי חירום צפוי לאוקראינה וישראל, והוצאה כזו עשויה בהחלט להגיע ל-900 מיליארד דולר בפעם הראשונה השנה.
בינתיים, של הממשל 100 מיליארד דולר פלוס חבילת סיוע צבאי חירום שלא הצליחה לעבור את הקונגרס בחודש שעבר צפויה לחמוק בצורה כלשהי השנה, בעוד שהבית והסנאט כמעט מובטחים להוסיף עשרות מיליארדים יותר עבור פרויקטים של "הגנה לאומית" במדינות ומחוזות ספציפיים, כפי שקרה בשנתיים מתוך שלוש השנים האחרונות.
כמובן, לפני שהכסף יתחיל לזרום בפועל, הקונגרס צריך להעביר הצעת חוק הקצאה לשנת הכספים 2024, שתפנה את הדרך להוצאת הכסף הזה. נכון לכתיבת שורות אלה, הבית והסנאט אכן עשו זאת מסכים ל עסקה טנטטיבית לחתום על 886 מיליארד הדולר שאושר בדצמבר. גרסה של טריליון דולר של מימון כזה יכולה להיות ממש מעבר לפינה. (אם תרגול עבר הוא מדריך כלשהו, יותר מחצי מהסכום הזה יכול ללכת ישירות לתאגידים, גדולים וקטנים.)
טריליון דולר הוא נתון קשה לעיבוד. בשנות ה-1960, כשהתקציב הפדרלי היה חלק קטן ממה שהוא עכשיו, הסנאטור הרפובליקני אוורט דירקסן לִכאוֹרָה אמר, "מיליארד כאן, מיליארד שם, ודי מהר אתה מדבר על כסף אמיתי." אם הוא עשה זאת או לא, הציטוט הזה מתאר היטב כיצד השתנו עמדות הקונגרס כלפי הוצאות פדרליות. אחרי הכל, היום מיליארד דולר הוא פחות משגיאת עיגול בפנטגון. ה תקציב המחלקה הוא כעת מאות מיליארדי דולרים יותר מאשר בשיא מלחמת וייטנאם ויותר פי שניים ממה שהיה כאשר הנשיא אייזנהאואר הזהיר מפני "השפעה בלתי מוצדקת" הפעיל על ידי מה שהוא כינה "המתחם הצבאי-תעשייתי".
להציע רק כמה השוואות: הוצאה שנתית על הוצאות יקרות, לא מתפקדות מטוסי קרב מסוג F-35 לבד גדול יותר מכל התקציב של מרכז לבקרת מחלות ומניעתן. בשנת 2020, החוזים של לוקהיד מרטין עם הפנטגון היו שווים יותר מ התקציבים של משרד החוץ ו הסוכנות לפיתוח בינלאומי בשילוב, והנשק שלה הכנסות להמשיך להתחרות בכל ההשקעה של הממשלה בדיפלומטיה. אחד 13 $ מיליארד נושאת המטוסים עולה יותר מהשנתי תקציב של הסוכנות להגנת הסביבה. בסך הכל, יותר מ מחצית מהתקציב השיקולי שהקונגרס מאשר בכל שנה - בעצם כל מה שהממשלה הפדרלית מוציאה מלבד תוכניות חובה כמו Medicare וביטוח לאומי - הולך לפנטגון.
זה יהיה, אני מניח, דבר אחד אם באמת היה צורך בהוצאות ענק כאלה כדי להגן על המדינה או להפוך את העולם למקום בטוח יותר. עם זאת, יש להם יותר קשר לפוליטיקה של חבית חזיר ולאסטרטגיה צבאית מוטעית "לכסות את העולם" מאשר שיקול זהיר של מה שעשוי להידרש ל"הגנה" בפועל.
שטויות של הקונגרס
הדרך לאישור תקציב צבאי בסך 886 מיליארד דולר החלה בתחילת השנה שעברה עם א תקרת חוב עסקה שנוהלה על ידי הנשיא ביידן ויו"ר הבית דאז קווין מקארתי. זה החזיר את רמות ההוצאות המקומיות, תוך שימור הצעת הממשל לפנטגון על כנה. מקארתי, מאז הודח מתפקיד הדובר, נלחץ על ידי חברי "קווק החופש" הימני וחבריהם הנוסעים על קיצוצים כאלה בהוצאות. (לא הייתה לו ברירה אלא להסכים, מכיוון שהקבוצה ההיא הוכיחה את עצמה כשולי הניצחון שלו במרוץ של דובר שרץ אל 15 פתקים.)
היה שביב קצר של תקווה שהמקצצים בתקציב בוועדת החירות עלולים גם ללכת אחרי תקציב הפנטגון המנופח במקום להטיל את כל הכאב הפיסקאלי על תוכניות מקומיות. רפובליקנים ימניים בולטים כמו הנציג ג'ים ג'ורדן (R-OH) התחייב לשים את הפחתת ההוצאות של הפנטגון "על השולחן", אבל אז הלך רק אחרי "האג'נדה התעוררה" של הצבא לכאורה, שהסתכם בקיצוץ של כמה מיליארדי דולרים המיועדים למלחמה בגזענות ובהטרדות מיניות תוך תמיכה בחופש הרבייה בכוחות המזוינים. אה רגע, ג'ורדן גם הלכה אחרי ההוצאות על פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים בתור "התעוררה". בכל מקרה, הוא התמקד רק ב חלק זעיר מהתקציב הכולל של המחלקה.
רפובליקנים בולטים מחוץ לקונגרס הביעו דעות חזקות יותר בנוגע להעלאת הפנטגון, אבל נקודות המבט שלהם לא זכו למשיכה בגבעת הקפיטול. למשל, קווין רוברטס, ראש קרן המורשת, אולי צוות החשיבה השמרני המשפיע ביותר באמריקה, טען את המקרה על ריסון הפנטגון בשעה הקונסרבטיבית האמריקנית מגזין:
"בעבר, הקונגרס קיבל את הטענה של DC שתקציב גדול יותר שווה לצבא חזק יותר. אבל עכשיו, מול חוב שיא של 242,000 דולר למשק בית, השמרנים מוכנים להתמודד עם בעיה מושרשת ולהתעמת עם הממסד הפוליטי, פקידים פדרליים חסרי דין וחשבון וקבלני הגנה מחוברים בבת אחת כדי לשמור על האומה גם יחד. ממס ומאובטח."
מפתיע עוד יותר, שר ההגנה לשעבר של טראמפ, כריסטופר מילר, פרסם א זיכרונות שבו קרא לקיצוץ דרמטי בתקציב הפנטגון. "אנחנו יכולים", טען, "לקצץ את תקציב הביטחון שלנו בחצי והוא עדיין יהיה גדול פי שניים מזה של סין".
אולם בסופו של דבר, לביקורות מסוג זה הייתה אפס השפעה על הדיון בתקציב הפנטגון בבית הנבחרים, שהידרדר במהירות למאבק על סדרה של תיקונים רעילים תקיפת חופש הרבייה וזכויות להט"ב וזכויות טרנסג'נדרים בצבא. הנציג קולין אלרד (D-TX) בצדק גינה תיקונים כמו "הפגנה מבישה של קיצוניות" ובכלל התנגדות על ידי הדמוקרטים הבטיחו שהאיטרציה הראשונה של חוק הרשאות ההגנה הלאומית לשנת הכספים 2024 תובס וחלק מהכי הרבה הצעות רפובליקאיות מופרכות הוסר בהמשך השנה.
בינתיים, כמעט כל סיקור העיתונות המרכזי ורוב הוויכוחים בקונגרס התמקדו באותם קרבות מלחמת תרבות ולא מדוע המדינה הזו הייתה מוכנה לדחוף כל כך הרבה כסף לפנטגון מלכתחילה.
איום על אינפלציה ו"ארסנל הדמוקרטיה"
אולי לא תופתעו לגלות שהנימוקים האסטרטגיים שהועלו לשיטפון ההוצאות החדשות של הפנטגון אינם עומדים במעט בבדיקה. בראש ובראשונה בטיעון של הפנטגון לגישה כמעט בלתי מוגבלת לאוצר הוא האיום הצבאי לכאורה שמציבה סין. אבל כפי שעשה דן גרזייר מהפרויקט על פיקוח ממשלתי ציין, האסטרטגיה הצבאית של אותה מדינה היא "הגנתית מטבעה":
"[ההשקעות שמבצעות [על ידי סין] אינן מתאימות להרפתקנות זרה, אלא נועדו להשתמש בנשק בעלות נמוכה יחסית כדי להתגונן מפני נשק אמריקאי יקר מאוד. האסטרטגיה הצבאית העיקרית של האומה היא להרחיק את המעצמות הזרות, ובמיוחד את ארה"ב, כמה שיותר מחופיה במדיניות שממשלת סין מכנה 'הגנה אקטיבית'".
הנקודה הגדולה ביותר של סכסוך פוטנציאלי בין ארה"ב לסין היא, כמובן, טייוואן. אבל מלחמה על האי הזה תעלה במחיר מדהים לכל הנוגעים בדבר ואולי אפילו תסלים לכדי עימות גרעיני. סדרה של משחקי מלחמה שנערך על ידי המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS) מצא כי בעוד שארצות הברית אכן יכולה "לנצח" במלחמה המגנה על טייוואן מפני תקיפה אמפיבית סינית, זה יהיה ניצחון פירוס. "ארצות הברית ובעלות בריתה איבדו עשרות ספינות, מאות מטוסים ועשרות אלפי אנשי שירות", נמסר. "טייוואן ראתה את הכלכלה שלה הרוסה. יתרה מכך, ההפסדים הגבוהים פגעו בעמדה העולמית של ארה"ב במשך שנים רבות". וגם א עימות גרעיני בין סין לארצות הברית, ש-CSIS לא כללה בהערכתה, תהיה קטסטרופה ממדרגה ראשונה בממדים כמעט בלתי נתפסים.
הדרך הטובה ביותר למניעת פלישה סינית עתידית לטייוואן תהיה להחיות מדיניות "סין אחת" של וושינגטון הקוראת לסין להתחייב לפתרון שלום של מעמדה של טייוואן ולארה"ב להפסיק את התמיכה בעצמאות הרשמית של האי הזה. במילים אחרות, דיפלומטיה, במקום להגדיל את תקציב הפנטגון כדי "לנצח" במלחמה כזו, תהיה הדרך ללכת.
המניע העיקרי השני של תקציבים גבוהים יותר של הפנטגון הוא לכאורה העומס על בסיס ייצור הנשק של המדינה הזו שנגרם על ידי אספקת עשרות מיליארדי דולרים של נשק לאוקראינה, כולל פגזי ארטילריה וטילים שחסרים במלאי האמריקאי. התשובה, לפי הפנטגון ותעשיית הנשק, היא להמשיך לגדול המתחם הצבאי-תעשייתי האדיר של המדינה הזו כבר לייצר מספיק נשק כדי לספק לאוקראינה (ו עכשיו ישראלגם), תוך רכישת מספיק מערכות נשק למלחמה עתידית עם סין.
יש שתי בעיות עם טיעונים כאלה. ראשית, אספקת אוקראינה לא מצדיק הרחבה קבועה של תעשיית הנשק האמריקאית. למעשה, סיוע כזה לקייב צריך להיות מלווה באסטרטגיה דיפלומטית שחסרה כעת, שנועדה לצאת למלחמה ארוכה עוד יותר, קשה יותר ויותר.
שנית, סוגי הנשק הדרושים למלחמה עם סין יהיו, על פי רוב, שונים מאלה הרלוונטיים למלחמה יבשתית באוקראינה, כך שלנשק שנשלח לאוקראינה יהיה רלוונטיות מועטה למוכנות למלחמה פוטנציאלית עם סין (אשר וושינגטון צריכה, בכל מקרה, לפעול כדי למנוע, לא להתכונן).
העלויות הרות אסון של מדיניות חוץ צבאית
לפני שמשקיעים יותר ויותר כספי מס בבניית מדינת חיל מצב שהולכת ומתרחבת, יש לדון ברצינות באסטרטגיה הצבאית של ארצות הברית בסביבה הגלובלית הנוכחית. רכישת עוד ועוד פצצות, טילים, מל"טים וכלי נשק מונעי בינה מלאכותית מהדור הבא אינה, למעשה, אסטרטגיה, אם כי היא מהווה ברכה למכלול הצבאי-תעשייתי והזמנה למרוץ חימוש חדש מערער יציבות.
למרבה הצער, לא נראה שהקונגרס ולא ממשל ביידן נוטים לשקול ברצינות גישה שתדגיש השקעה בכלים דיפלומטיים וכלכליים על פני כוח או איום בכוח. בהתחשב בכישלונות היקרים להחריד של המדינה הזו במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן במאה הנוכחית (שעולה טריליוני דולרים), שהביאו למאות אלפי נפגעים אזרחים, והותירו מספר מדהים של חיילים משוחררים אמריקאים עם פציעות פיזיות ונפשיות (באופן נרחב מְתוֹעָד על ידי פרויקט Costs of War באוניברסיטת בראון), אולי תחשוב שגישה אחרת לשימוש בכספי המס שלך הייתה נכונה, אבל אין מזל כזה.
אכן יש כמה קולות בקונגרס הדוגלים באיפוק בפנטגון, כולל הנציגים מארק פוקאן (D-WI) וברברה לי (D-CA), אשר מוּצָע הפחתה של 100 מיליארד דולר בתקציב המחלקה כצעד ראשון לקראת מדיניות ביטחון לאומי מאוזנת יותר. עם זאת, מאמצים כאלה חייבים להתגבר על סביבה פוליטית חסרת אורחים שנוצרה על ידי האיומים הצבאיים המוגזמים עד אין קץ העומדים בפני המדינה הזו והכוח הפוליטי של תעשיית הנשק, כמו גם בעלות בריתה בוושינגטון. בעלי ברית אלה כוללים כמובן את הנשיא ביידן, שסימן את ארה"ב כ"ארסנל של דמוקרטיה"במאמציו לקדם סבב חדש של סיוע בנשק לאוקראינה. לא בניגוד לקודמו, הוא כן צופיות היתרונות הפוטנציאליים של השקעות בייצור נשק בחברות במדינות תנודות בחירות.
למרבה הצער, השלכת עוד כסף על תעשיית הנשק מקריבה צרכים עתידיים לרווחים כלכליים קצרי טווח שהם אכן צנועים. האם זה היה כסף נכנס אל תוך מייצר מקומות עבודה ירוקים, תשתית עמידה יותר, חינוך מדעי וטכני משופר ומערכת בריאות ציבורית איתנה יותר, היינו מוצאים את עצמנו בעולם אחר. אלה צריכים להיות עמודי התווך של כל תחייה כלכלית אמריקאית ולא תופעות הלוואי הצנועות מדי של פיתוח נשק בחיזוק הצמיחה הכלכלית. למרות עליות עצומות במימון מאז שנות ה-1980, משרות בפועל בתעשיית ייצור הנשק, למעשה, צנח משלושה מיליון ל-1.1 מיליון - וששים לב, הנתונים הללו מגיעים מהאיגוד הסחר הגדול ביותר בתעשיית הנשק.
United Auto Workers, אחד האיגודים עם הכי הרבה חברים הפועלים בתעשיית הנשק, הכירו במציאות הזו והקימו ועדת מעבר צודק. כפי שציין ספנסר אקרמן ב מה היא אומה, הוא נועד "לבחון את הגודל, ההיקף וההשפעה של המתחם הצבאי-תעשייתי של ארה"ב המעסיק אלפי חברי UAW ושולט בסחר הנשק העולמי". לדברי ברנדון מנסילה, מנהל אזור 9A של ה-UAW, המייצג 50,000 עובדים פעילים וגמלאים בניו יורק, ניו אינגלנד ופורטו ריקו, הוועדה "תחשוב על מה זה אומר בעצם להיות מעבר צודק, מה שהיה פעם להיקרא 'המרה לשלום' של אנשים שעובדים בתעשיית הנשק והביטחון למשהו אחר".
יוזמת UAW מקבילה לירידה חדה בשיעורי ההתאגדות אצל יצרניות הנשק הגדולות כמו (מְתוֹעָד מאת העיתונאי טיילור בארנס). אם נציין שתי דוגמאות: ב-1971, 69% מעובדי לוקהיד מרטין היו מאוגדים, בעוד שב-2022 מספר זה היה 19%; ב-Northrop Grumman כיום, רק 4% מהעובדים שלה מאוגדים, צניחה שמשקפת אסטרטגיה מודעת של חברות ייצור הנשק הגדולות. למיקור חוץ לעבוד עם קבלני משנה שאינם איגודים ומדינות עם חוקי "זכות לעבודה" נגד האיגוד, בעוד ייצוא עשרות אלפי משרות מעבר לים במסגרת פרויקטים רב לאומיים כמו תוכנית F-35. עד כאן המיתוס שמשרות בתעשייה הביטחונית בטוחות יותר או שיש להן שכר והטבות טובים יותר מאשר משרות בחלקים אחרים של הכלכלה.
דרושה שיחה לאומית רצינית על מה אמיתי הֲגָנָה האסטרטגיה תיראה כמו, ולא כזו המבוססת על פנטזיות של דומיננטיות צבאית עולמית. אחרת, הגישה הצבאית מדי למדיניות חוץ וכלכלית שהפכה למהות עשיית התקציבים בוושינגטון עלולה להתרחב עד אין קץ וברת אסון אל העתיד, משהו שהמדינה הזו ממש לא יכולה להרשות לעצמה להתרחש.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו