מוסחת מדי יום מה-POTUS הבלובי? הנה, אם כן, הצעה קטנה. מקד את דעתך לרגע על אמת אחת פשוטה (עם זאת מורכבת עמוקה): אנחנו חיים ברגע וובלן.
זה תורשטיין ובלן, ההוגה האמריקאי הגדול ביותר שכנראה לא שמעת עליו (או שכחת). חיי העבודה שלו - מ-1890 עד 1923 - התרחשו במקביל לעידן המוזהב הראשון של אמריקה, שנקרא כך על ידי מארק טווין, הרומן של מי של התואר הזה האיר את השחיתות החמדנית של הג'נטלמנים המפוארים ביותר במדינה. ולבלן היה חוש הומור אפל וסרדוני באופן דומה.
עכשיו, בעידן המוזהב השני (הגדול והטוב יותר) של אמריקה, בעולם של אי שוויון מדהים, תאמין לי, זה עוזר לקרוא אותו שוב.
בימי הסטודנטים שלו בג'ונס הופקינס, ייל, ולבסוף קורנל, כבר מאסטר בשפות רבות, הוא למד אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה וכלכלה פוליטית (המונח המיושן למה שנקרא כיום כלכלה). זה היה עוד כשהכלכלנים עסקו בתנאי החיים האמיתיים של בני אדם, ולא היו מסתפקים בנתונים מ"שוק חופשי" הזוי.
ובלן קיבל את העבודה הראשונית שלו, לימד כלכלה פוליטית בשכר של 520 דולר לשנה, בשנת 1890 כאשר אוניברסיטת שיקגו פתחה את שעריה לראשונה. בימים שלפני SATs ו שערוריות קבלה, בית הספר הזה נוסד ומומן על ידי ג'ון ד' רוקפלר, ברון השודד הקלאסי של סטנדרד אויל. (חשבו עליו כעל מארק צוקרברג של ימיו.) אפילו חצי מאה לפני שכלכלן השוק החופשי מילטון פרידמן כבש את המחלקה הכלכלית של שיקגו עם דוגמה המשרתת את המעמד השליט, רוקפלר כינה את האוניברסיטה "ההשקעה הטובה ביותר" שהוא עשה אי פעם. ובכל זאת, מלכתחילה, תורשטיין ובלן היה שם, מוכן למקד את דעתו ברוקפלר ובמקורביו, בשמנת המעמד הגבוה ובבעלי הרווחים האכזריים ביותר שמאחורי אותו עידן מוזהב.
הוא כבר שאל שאלות שראוי להעלות אותן שוב בעולם ה-1% של 2019. איך התפתח באמריקה מעמד אדוני בולט כל כך? איזו מטרה זה שירת? מה בעצם עשו חברי כיתת הפנאי בזמנם ובכסף? ומדוע כל כך הרבה מהמעמדות הנמוכים, שעבדו יתר על המידה חסרי רחמים, עם שכר נמוך, סבלו הסדר חברתי כל כך מוזר ומופרך שבו הם היו המפסידים בצורה כה ברורה?
ובלן התייחס לשאלות הללו בספרו הראשון ועדיין הידוע ביותר, תורת חוג הפנאי, שפורסם בשנת 1899. מבקר הספרות והסופר המשפיע ויליאם דין האוולס, "דיקן המכתבים האמריקאיים", תפס בצורה מושלמת את השפעת הסגנון המדעי העליז, בעל פני הפוקר, של ובלן בביקורת נדהמת. "בשלווה חסרת התשוקה שבה ממשיך המחבר את חקירתו", כתב האולס, "ככל הנראה אין אנמוס בעד או נגד כיתת פנאי. זה עניינו פשוט לברר איך ולמה ומה זה. אם התוצאה היא להשאיר את הקורא עם תחושה שהמחבר אף פעם לא מראה, נראה שזו השפעת העובדות בלבד."
הספר עשה רעש גדול. זה הותיר קוראים זחוחים וחסרי שכל של כיתת הפנאי משועשעים. אבל קוראים שכבר במרד, במה שזכה לכינוי העידן הפרוגרסיבי, יצאו עם בוז לעשירים המזוהמים (תחושה שהיום, בזחוח, חסר שכל פלוטוקרטי בבית הלבן, אמור להיות הרבה יותר נפוץ ממה שהוא).
מה ובלן ראה
הביטוי הנפוץ כיום "מעמד פנאי" היה המצאה של ובלן, והוא הקפיד להגדיר אותו: "המונח 'פנאי', כפי שנעשה בו שימוש כאן, אינו מציין עצלות או שקט. מה שזה אומר הוא צריכה לא פרודוקטיבית של זמן. הזמן נצרך בצורה לא פרודוקטיבית (1) מתוך תחושת חוסר הכשירות של עבודה יצרנית, ו-(2) כהוכחה ליכולת כספית להרשות לעצמה חיי בטלה".
ובלן צפה בעולם שבו אותו כיתת פנאי, שהביטה באפו הקולקטיבי אל המוני הפועלים, הייתה סביבו, אבל הוא ראה עדויות גם למשהו אחר. מחקריו האנתרופולוגיים חשפו תרבויות קואופרטיביות מוקדמות יותר ושלוות שלום שלא תמכו כלל במעמד בטל כזה. בהם, גברים ונשים עמלו יחד, מונעים על ידי גאווה אינסטינקטיבית בביצוע, רצון טבעי לחקות את העובדים הטובים ביותר ודאגה עמוקה של ההורים - כפוף הורים הוא קרא לזה - לרווחת הדורות הבאים. כילד של מהגרים נורבגיים, ובלן עצמו גדל בחווה של מינסוטה בעיצומה של קהילה דוברת נורווגית מלוכדת. הוא ידע מהי בדיוק תרבות שיתופית כזו ומה אפשרי, אפילו בעולם מוזהב (ועני מאוד).
אבל האנתרופולוגיה גם תיעדה יותר מדי חברות מעמדות שהצילו גברים מהמעמד הגבוה ל"תעסוקה מכובדת": ממשל, לוחמה, תפקיד כומר או ספורט. ובלן ציין שהסדרים כאלה עוררו התנהגות תוקפנית ודומיננטית, שגרמה עם הזמן לשינויים לרעה בחברות. ואכן, אותם גברים אגרסיביים מהמעמד הגבוה גילו עד מהרה את ההנאה המיוחדת שטמונה בלקיחת כל מה שהם רוצים ב"התקף", כפי שבלן כינה זאת. דרך חיים ופעולה אגרסיבית כזו, בתורה, הפכה להגדרה של "גבורה" גברית, הנערצת אפילו על ידי מעמד הפועלים שנתון לה. לעומת זאת, העבודה בפועל - הייצור העמל של הסחורה הדרושה לחברה - ירדה מערכה. כפי שניסח זאת ובלן, "השגת [של סחורות] בשיטות אחרות מלבד תפיסה נחשבת כבלתי ראויה לאדם באחוזתו הטובה ביותר." נראה שלפני יותר ממאה שנה, הגברים הדומיננטיים של עידן המוזהב הקודם, כמו הנשיא שלנו, כבר טוו את הפרסום שלהם.
ובלן, דרוויניסט מדעי, ראה ששינויים כאלה התפתחו בהדרגה משינויים בנסיבות החומריות של החיים. טכנולוגיה חדשה, הוא הבין, האיצה את התיעוש, אשר בתורו משך את אותם גברים ממעמד הפנאי, שתמיד מחפשים אחר הדבר בעל הערך הבא לתפוס וליצור משלהם. כאשר "פותחו שיטות תעשייתיות ברמה כזו של יעילות שהותירו מרווח ששווה להילחם עבורו", כתב ובלן, האנשים המשגיחים הכו כמו עופות דורסים.
"טריפה מתמדת", הוא הציע, הפכה עד מהרה ל"משאב הרגיל והרגיל" של המעמד הטפילי. בדרך זו, קיום קהילתי שליו יותר התפתח לעידן התעשייתי הקודר והלוחמני שבו הוא מצא את עצמו: עידן המוצל על ידי טורפים המחפשים רק רווחים וכוח, ומפילים כל פועל שניסה לעמוד על שלהם. בעיני ובלן השינוי הזה לא היה רק "מכני". זה היה מהפך רוחני.
המעמד הבולט
כלכלנים קלאסיים מאדם סמית' ואילך תיארו בדרך כלל את האדם הכלכלי כיצור רציונלי, שפועל בזהירות למען האינטרס האישי שלו. עם זאת, בעבודתו של ובלן, הגברים היחידים - וכולם היו אז גברים - פעלו כך היו אותם ברונים שודדים, המוערצים על "יכולתם" על ידי הבחורים ממעמד הפועלים שהם טרפו. (חשבו על הנשיא טראמפ וחסידיו המבולבלים עם כובעי MAGA.) נראה היה שהעובדים הנמוכים של ובלן עדיין מונעים מ"אינסטינקט לחיקוי". הם לא רצו להפיל את כיתת הפנאי. הם רצו לטפס לתוכו.
הג'ובים הפנאי מצדם טענו את עליונותם על ידי הצגה פומבית של הפנאי שלהם או, כפי שניסח זאת ובלן, "הימנעותם הבולטת מעבודה". לשחק גולף, למשל, כמו שעשה דונלד בילה חלק ניכר מעיסוקו בנשיאות, הפך בבת אחת ל"סימן המקובל של הישג ממון עילאי" ו"המדד המקובל של מוניטין". אחרי הכל, הוא כתב, "העיקרון המקיף והמבחן המתמיד של גידול טוב הוא הדרישה של בזבוז זמן משמעותי ופטנט". בגרסה של דונלד טראמפ לאותו דבר, הוא הפגין את נטייתו ל"צריכה בולטת" בכך שהפך את עצמו ל- בעלים של רשת מגרשי גולף עולמית שבה הוא מבצע את "הפנאי הבולט" שלו על ידי לבגוד סערה ונושאת את מה שבלן כינה "הימנעות בולטת מעבודה" לגבהים מעוררי קנאה במיוחד.
ובלן הקדיש 14 פרקים של תורת חוג הפנאי לנתח כל היבט בחייו של הפלוטוקרטי החי בעולם מוזהב והאישה שליוותה אותו ביציאותיו הבולטות, ארוזות בקפידה בבגדים מכווצים, נעלי עקב משתקות ו"שיער ארוך מדי", כדי להצביע עד כמה היא לא מתאימה. לעבודה ועד כמה היא "עדיין חפצו של האיש". נשים כאלה, כתב, היו "משרתות שבבידול של תפקידים כלכליים, האצל להן המשרד להוכיח את יכולתו של אדונן לשלם". (תחשוב שוב על POTUS ועל מי הוא פעם אחת מוצג עם גאווה רכושנית מסוימת רק לשלם שקט כסף עד לאחר מכן.)
וכל זה רק מפרק שביעי, "התלבש כביטוי של התרבות הכספית". כיום, כל אחד מאותם פרקים בני המאה נותר עדיין יצירת מופת קטנה של התבוננות, תובנה וחוצפה, אם כי זה כנראה היה הפרק ה-14 והאחרון שגרם לו לפיטוריו מאוניברסיטת רוקפלר: "הלמידה הגבוהה כביטוי של התרבות הכספית". עד כמה זה מתקדם?
האיחור (לאחור) של השמרנים
ככלכלן אבולוציוני וגם ככלכלן מוסדי (שני תחומים שמקורו), ובלן טען שהרגלי המחשבה שלנו והמוסדות שלנו חייבים בהכרח "לשתנות עם הנסיבות המשתנות". לרוע המזל, הם נראים לעתים קרובות מעוגנים במקום, כבולים לאינרציה החברתית והפסיכולוגית של השמרנות. אבל למה זה צריך להיות כך?
לבלן הייתה תשובה פשוטה. מעמד הפנאי כל כך מוגן משינויים בלתי נמנעים המתרחשים בשאר החברה שהוא יתאים את דעותיו, אם בכלל, "באיחור". מעמד הפנאי העשיר, חסר מושג (או מחושב), גורר את עקביו (או חופר אותם) כדי לעכב כוחות כלכליים וחברתיים שגורמים לשינוי. מכאן השם "שמרנים". האיחור (האיחור) הזה - אותו פיגור זמן שנכפה על ידי שאננות שמרנית - עוצר וחונק את חייהם של כל השאר ואת ההתפתחות הכלכלית בזמן של האומה. (חשבו על התשתיות המוזנחות שלנו, החינוך, הדיור, שירותי הבריאות, התחבורה הציבורית - אתם מכירים את הרשימה המתארכת היום.)
קבלה והסתגלות לשינוי חברתי או כלכלי, למרבה הצער, מצריכה "מאמץ מנטלי" ממושך, שממנו נרתע המוח השמרני הפנוי באופן די אוטומטי. אבל כך, אמר ובלן, גם מוחותיהם של "העניים להפליא, וכל אותם אנשים שהאנרגיות שלהם נספגות לחלוטין במאבק על הפרנסה היומיומית". המעמדות הנמוכים היו - וזו נראית מציאות מוכרת בעידן טראמפ - שמרנים כמו המעמד הגבוה פשוט בגלל שהעניים "לא יכולים להרשות לעצמם את המאמץ לחשוב על מחרתיים", בעוד ש"המשגשגים מאוד הם שמרנים בגלל יש להם הזדמנות קטנה להיות לא מרוצים מהמצב כפי שהוא". זה היה, כמובן, מצב שממנו הם, בניגוד לעניים, עשו צרור בעידן (גם של ובלן וגם שלנו) שבו הכסף זורם רק במעלה ל-1%.
ובלן נתן לבורג האנליטי הזה עוד סיבוב אחד. כונה כלכלן "פראי", בפרוזה הניטרלית המוקפדת והמתעתעת שלו, הוא תיאר בקטע שלאחר תהליך פראי ומכוון באמת:
"מכאן נובע שמוסד כיתת פנאי פועל להפיכת המעמדות הנמוכים לשמרנים על ידי נסיגה מהם ככל יכולתו מאמצעי הפרנסה ובכך מצמצם את צריכתם, וכתוצאה מכך את האנרגיה הזמינה שלהם, עד כדי כך ש הם אינם מסוגלים למאמץ הנדרש ללמידה ואימוץ של הרגלי חשיבה חדשים. צבירת העושר בקצה העליון של הסקאלה הכספית מרמזת על חסך בקצה התחתון של הסקאלה".
והמחסור תמיד עומד כמכשול לחדשנות ולשינוי. בדרך זו, ההתקדמות התעשייתית, הטכנולוגית והחברתית של החברה כולה מתעכבת או אולי אפילו נזרקת לאחור. כאלה הן ההשפעות המנציחות את עצמן של חלוקת העושר הלא שוויונית. והקורא שימו לב: כיתת הפנאי מביאה לתוצאות אלו בכוונה.
הריסת הדמוקרטיה
אבל איך, בתחילת המאה התשע-עשרה, הגיע הניסוי הגדול של אמריקה בדמוקרטיה לכך? בספרו משנת 1904 התיאוריה של מפעל עסקי, ובלן התקרב לתקריב של האיש המשפיע ביותר באמריקה: "איש העסקים". עבור כלכלנים קלאסיים, בחור יוזם זה היה מחולל התקדמות כלכלית. בעיני ובלן הוא היה "הטורף" שהופיע: האיש שמשקיע בתעשייה, בכל תעשייה, פשוט כדי להפיק ממנה רווחים. ובלן ראה שטורפים כאלה לא יצרו דבר, לא יצרו דבר, ולא עשו דבר בעל משמעות כלכלית אלא תפסו רווחים.
כמובן, ובלן, שיכול היה לבנות בית במו ידיו, דמיין עולם פועל נקי מטורפים כאלה. הוא ראה בעיני רוחו עולם תעשייתי חדשני שבו עבודת ייצור הסחורות תתבצע על ידי מכונות המטופלות על ידי טכנאים ומהנדסים. במפעלים המתקדמים בעיני רוחו לא היה תפקיד, לא מקום בכלל, לאיש העסקים הטורף. עם זאת, ובלן גם ידע שהטורף יליד אמריקה בגיל הזהב כבר יוצר מעין פיגום של עסקאות פיננסיות מעל ומעבר לקומת המפעל - רשת של הלוואות, זיכויים, היוון וכדומה - כדי שיוכל לאחר מכן לקחת היתרון של "הפרעות" הייצור שנגרמו משעבודים כאלה כדי לתפוס עוד רווחים. בקצרה, הטורף היה, כפי שבלן ראה זאת, תמיד מוכן ללכת רחוק יותר, לזרוק מפתח ברגים לעבודה, לעבור לתפקיד של "חבלן" הגמור.
כאן, הדימוי של ובלן של הדמויות הדורסניות ששלטו בתקופתו המוזהבת מתמודד עם הדימוי המבריק והמוזהב הרבה יותר של המנהל היזמי, שרוב הכלכלנים והמעודדים העסקיים של זמנו ושלנו מברכים עליו. עם זאת, בספר אחר ספר, הוא המשיך להפשיט את הגלימות המוזהבות מהטייקונים של אמריקה, והשאיר אותן עירומות על רצפת המפעל, כשיד אחת תוקעת את מכונות החיים האמריקאיות והשנייה בקופה.
היום, בעידן המוזהב השני של אבן-גליצייר, כשרגע ובלן יגיע שוב, מסקנותיו נראות מובנות מאליהן. למעשה, הטורפים שלו מחווירים ליד תמונה אחת שאולי הוא עצמו היה מוצא מדהים, התמונה של שלושה מולטי-מיליארדרים מקודשים של מומנט ה-Veblen שלנו שמחזיקים יותר עושר מ-160 מיליון האמריקנים התחתונים.
עלייתה של המדינה הטורפת
מדוע, אם כן, כאשר ובלן ראה את הנטייה הפלוטוקרטית של אמריקה בצורה כה ברורה, הוא מוזנח כעת? מוטב לשאול, מי מבין אילי אמריקה לא ירצה לדכא גאון כה צלול? הכלכלן ג'יימס ק' גלבריית' מציע כי ובלן הושלמה על ידי המלחמה הקרה, שהציעה רק שתי חלופות, קומוניזם או קפיטליזם - כאשר המערכת הקפיטליסטית הבלתי מוגבלת ברובה של אמריקה מציגה את עצמה כנורמה "שמרנית" ולא מה שהיא הייתה ונשארה בפועל: הקיצוני. ואנטיתזה אכזרית לקומוניזם.
כאשר ברית המועצות התפרצה ב-1991, היא הותירה רק חלופה אחת: הפנטזיה המנצחת של "השוק החופשי". מה ששרד, במילים אחרות, היה רק הכלכלה הפוסט-ובלנית של האוניברסיטה של ג'ון ד' רוקפלר: דוקטרינות ה"שוק החופשי" של מילטון פרידמן, מייסד מותג הכלכלה הפופולרי בקרב שמרנים ואנשי עסקים וידוע כבית הספר של שיקגו.
מאז, אמריקה שוב נתפסת בידיהם הכבדות של הטורפים ושל המחוקקים הם קונים. מעמד הפנאי של ובלן מואפל כעת על ידי אלה שעשירים אפילו יותר מעשירים, 1% העליון מתוך 1%, צוות שמימי מרוחק אפילו יותר מהעבודה היצרנית של עובדים ועובדים מאשר אותם ברונים שודדים מהמאה התשע-עשרה. כבר עשרות שנים, מעלייתו של הנשיא רונלד רייגן בשנות ה-1980 ועד הדמוקרטים החדשים של ביל קלינטון בשנות ה-1990, עולמם הצבאי של ג'ורג' וו. המשיכו מקלחת הכסף האפל שלהם על תהליך החקיקה. התסכול היחיד שלהם: שהרפורמות שנותרו ב"עידן הפרוגרסיבי" של ובלן עצמו ושל ה"ניו דיל" של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט עדיין עומדות איכשהו (אם כי לכמה זמן אף אחד לא יודע).
כפי שציין גלבריית בספרו מ-2008 מדינת הטורף, הטורפים המתוסכלים של המאה העשרים ואחת שינו בחשאי טקטיקה: הם שאפו ללכוד את הממשלה בעצמם, להפוך למדינה. וכך יש להם. בעידן טראמפ, הם יצרו ממשלה שבה נמצאים הרגולטורים הנוכחיים לוביסטים לשעבר עבור אותם טורפים שהם אמורים לרסן. באופן דומה, חברי הקבינט של טראמפ הם כעת החבלנים: מתכווץ משרד החוץ, הרעבה בתי ספר ציבוריים, האכלה פארמה גדולה עם קרנות Medicare, מעביר פארקים לאומיים ואדמות ציבוריות ל"מפתחים", וכן מכחישה מדע ושינויי אקלים בסך הכל, רק כדי להתחיל רשימה ארוכה. בינתיים, נשיא הטורף שלנו, מתי לא גולף, מזנק על אתר הפירוק, מנופף בידיו ומטיל התעללות, ברון של הסחת דעת, מושך תשומת לב בזמן שהנערים (והבנות) האחוריים הורסים את מוסדות החוק והדמוקרטיה.
מאוחר יותר בחייו, ובלן, האבולוציוני שהאמין שאף אחד לא יכול לחזות את העתיד, בכל זאת הרגיש בטוח שהשיטה הקפיטליסטית האמריקאית, כפי שהייתה, לא תוכל להחזיק מעמד. הוא חשב שזה יתפרק בסופו של דבר. הוא המשיך ללמד בסטנפורד, אוניברסיטת מיזורי, ולאחר מכן בבית הספר החדש למחקר חברתי, וכתב שורה של מאמרים מבריקים ושמונה ספרים נוספים. ביניהם, האינטרסים והאדם הפשוט (1920) עשוי להיות הסיכום הטוב ביותר של השקפותיו המדהימות פעם וכיום חיוניות. הוא מת בגיל 72 באוגוסט 1929. חודשיים לאחר מכן, קרסו הפיגומים הפיננסיים וכל המערכת הטורפת קרסה.
עד הסוף, ובלן קיווה שיום אחד הטורפים יגרשו מהשוק והפועלים ימצאו את דרכם לסוציאליזם. עם זאת, לפני מאה שנה, נראה לו סביר יותר שהטורפים והחבלנים, ששיתפו פעולה כפי שעשו כבר אז עם פוליטיקאים ומשתלי ממשלה, יצברו יותר ויותר רווחים, יותר כוח, יותר הערצה מאנשי מעמד הפועלים, עד אחד ביום, כאשר אותם פלוטוקרטים ממש לכדו את הממשלה והחזיקו בבעלות על המדינה, יקום איש עסקים מוזהב שיהפוך למעין אדון מלחמה ודיקטטור פרימיטיבי. לאחר מכן הוא ינהל משטר חדש וחזק יותר ואת הניצחון באמריקה של מערכת שבסופו של דבר נכיר ונקרא בשמה המודרני: פאשיזם.
אן ג'ונס, א טום רגיל, עובד על ספר על סוציאל דמוקרטיה בסקנדינביה (והיעדרה בארצות הברית). היא מחברת מספר ספרים, כולל האחרון הם היו חיילים: איך הפצועים חוזרים ממלחמות אמריקה - ה-Untold Story, מקור של Dispatch Books.
מאמר זה הופיע לראשונה ב-TomDispatch.com, בלוג של ה-Nation Institute, המציע זרימה קבועה של מקורות חלופיים, חדשות ודעות מטום אנגלהרדט, עורך ותיק בפרסום, מייסד שותף של פרויקט האימפריה האמריקאית, מחבר הספר קץ תרבות הניצחון, כמו רומן, הימים האחרונים של הוצאה לאור. ספרו האחרון הוא A Nation Unmade By War (Haymarket Books).
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
2 תגובות
אני מסכים עם מייקל.
כשאנחנו חושבים עכשיו על איך להשתמש בפרספקטיבה שלא יסולא בפז של ובלן, אולי עלינו להדגיש את ההבחנה בין הזכות להתפרנס בכבוד, לבין הזכות לנצל כמעט את כל האחרים ללא גבול.
"שיעור הפנאי" לא פשוט "מוצלח יותר". הם מנצלים של מערכת פוליטית וכלכלית שתוכננה בחוכמה לשלוח כוח ועושר למעטים בצמרת.
מאמר גאוני...ומפחיד כמו לעזאזל כי הוא כל כך מדויק ובלן צדק כל כך.