לאחר סבב בחירות נוסף ברחבי אירופה, נותר לנו לתהות האם הדיווחים על מותו של השמאל לא היו מוגזמים כלל. כפי שמציינת פרופסור שרי ברמן בתרומת מאמר עבור ניו יורק טיימס, התבוסה ההיסטורית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) בבחירות הפדרליות האחרונות הייתה יכולה לסמן את סופה של המסגרת הפוליטית שעיצבה את החברות האירופיות מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
מסגרת כזו נשענה על שני עמודים, כלומר קוטב סוציאל-דמוקרטי ושמרני, שהצליחו להתחרות על השלטון, על ידי ניסוח מערכות מדיניות ברורות ברורות, תוך הסכמה על עקרונות היסוד של דמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית. עם זאת, העמוד הראשון מתפורר כעת, מה שסולל את הדרך לעליית המפלגות הלאומיות-פופוליסטיות. אותן מפלגות אכן הצליחו לפנות לקבוצות חברתיות ודמוגרפיות שתמכו היסטורית לא רק בסוציאל-דמוקרטים, אלא בשמאל בכלל, כמו עובדי "צווארון כחול", סטודנטים, עובדי ציבור ומצביעים צעירים.
נקודה אחרונה זו מעודדת אותנו להסיק שתי מסקנות מדאיגות. ראשית, המשבר של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות אינו אלא קצה הקרחון, שבסיסו מורכב דווקא במשבר של השמאל כולו, החל מהסוציאל-דמוקרטיה הקלאסית, ועד למפלגות ירוקות ופוסט-או-ניאו-קומוניסטיות. שנית, משבר כזה אינו רק פוליטי, שכן הוא פוגע בבסיס החברתי של פוליטיקה מתקדמת. מסקנות אלה נתמכות עוד יותר על ידי תוצאות הבחירות הכלליות האחרונות באוסטריה, כפי שדיווח בנג'מין אופרטקו ב היעקוביני: הבלוק הימני, המורכב ממפלגת החירות הימנית הקיצונית של אוסטריה (FPÖ) וממפלגת העם האוסטרית (ÖVP), השמרנית המסורתית של הזרם המרכזי, אך כעת יותר ימנית מתמיד, זכתה בנתח משותף של 57.5 אחוזים מהקולות , כלומר 103 מתוך 183 חברי פרלמנט. אוסטריה בחרה לפיכך את הפרלמנט הימני ביותר מאז 1945. יתר על כן, מגזרים משמעותיים בשמאל האוסטרי התגייסו לרטוריקה הפופוליסטית הרווחת ולתחושות שנאת זרים, כמו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אוסטריה (SPÖ) וה-Liste שזה עתה נוסדה. פילץ" ("הרשימה של פילץ"), בניהולו של הפוליטיקאי הירוק לשעבר פיטר פילץ. יותר משמאל, הירוקים האוסטריים ירדו מתחת לרף 4 אחוזים, ובכך לא הצליחו לבחור אף חבר פרלמנט, בעוד שהברית שכרתה המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה (KPÖ), סניף הנוער לשעבר של הירוקים ואנשי שמאל בעלי סגנון עצמי הרוויחו פחות מ- אחוז אחד מהקולות. התמונה בקושי יכלה להיות עגומה יותר.
מה אם כן צריך לעשות? כדי לענות על שאלה כה מכרעת, יש צורך להבין את אופי היחסים בין מפלגות השמאל ואת הבסיס החברתי שלהן. מבחינה היסטורית, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, קומוניסטיות וירוקות קמו מאז ומתמיד כצאצאים פוליטיים של תנועות חברתיות תוססות: איגודים מקצועיים, עמותות לעזרה הדדית של מעמד הפועלים, אגודות שיתופיות, קהילות דתיות, ארגונים להגנת הסביבה, אנטי-קולוניאליסטים, פמיניסטיים, זכויות אזרח ועוד. תנועות להט"ב. תנועות כאלה לא רק סיפקו למפלגות פרוגרסיביות מומנטום אלקטורלי, אלא גם בנו רשתות גדולות שאפשרו לחסרי זכויות להתרועע ולהעצים את עצמם.
משבר השמאל הפוליטי אינו אפוא אלא האקט האחרון של טרגדיה שהחלה להתרחש בסוף שנות ה-70, שהתחושה העמוקה שלה מסוכמת בצורה מושלמת בציטוט של מרגרט תאצ'ר: "ואתה יודע, אין דבר כזה. כחברה".
כפי שמנסח זאת ההיסטוריון טוני ג'אדט במאמרו חולה ארץ, "מה שצפינו הוא העברה מתמדת של אחריות ציבורית למגזר הפרטי ללא יתרון קולקטיבי מובחן", מה שגרם, בתורו, ל"קושי מוגבר בהבנת המשותף שלנו עם אחרים". מכאן נובע שהחזרת פוליטיקה מתקדמת פירושה החזרת החברה עצמה, המובן כמרחב המשותף שבו יחידים בודדים יכולים לתבוע מחדש את היכולת לפרוח, באמצעות התאגדות קולקטיבית חופשית ובתמיכת מוסדות ציבוריים. נותרה השאלה, אילו כוחות עשויים להשיג מטרה כזו? ואיך הם יתמודדו עם זה?
נראה שהכוחות המתקדמים הקיימים נידונים לא לעמוד במטרה. מפלגות קומוניסטיות מערביות כבר איבדו את רוב הבסיס החברתי שלהן עוד לפני שנקברו בנפילת חומת ברלין. בימינו, הם נדחקו לשוליים, כמו המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF), או נסחפו מהשמאל, כמו יורשי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI). באשר הירוקים, הם גילמו את התקווה לחידוש הפוליטיקה המתקדמת לאורך שנות ה-80 וה-90, הניזונות מצורות חדשות של מעורבות אזרחית. עם זאת, הם נוטשים בהתמדה את השורשים ה"אלטרנטיביים" שלהם כדי להשתלב באופן מלא במוסדות קיימים, כמו במקרה של הירוקים הגרמנים והאוסטריים.
מפלגות סוציאל-דמוקרטיות מייצגות זה מכבר את המגדלור לפוליטיקה מתקדמת במערב אירופה, בכך שהם עוזרים לעצב את מערכת מדינת הרווחה כפי שאנו מכירים אותה. אבל באירוניה מוזרה של הגורל, אותם מפלגות היו מרכיבים מרכזיים בפירוק מערכת כזו בשני העשורים האחרונים. אף על פי כן, אי אפשר לצמצם את מותם של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לבגידה של האליטות שלהן. להיפך, היא נעוצה בשתי נקודות חולשה מבניות של הפשרה בין הון לעבודה שהם סייעו לחולל. כפי שמציין טוני ג'אדט, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נהנו מ"שילוב מאוד מסוים של נסיבות", הן מנקודת מבט פוליטית והן מבחינה כלכלית, שנגזר עליהם להיעלם. יתרה מכך, הם קשרו את פעולתם הפוליטית למסגרת מדינת הלאום, שנמצאת במשבר בארבעים השנים האחרונות.
אז, האם אפשר להחיות את המסורת הסוציאל-דמוקרטית? למרות שהאידיאלים המוסריים שהיוו השראה לסוציאל-דמוקרטיה יכולים ללא ספק להיות שימושיים להחזרת החברה, הכוחות הפוליטיים והחברתיים שגילמו אידיאלים כאלה מתים כעת, או מתים. כדי להחיות את השמאל, דרושה סוג חדש של תנועה פוליטית, שתהיה מסוגלת ללמוד מההיסטוריה שלה. שתי תורות חשובות במיוחד. ראשית, פעולה פוליטית צריכה להיות קשורה לחשיבה רעננה ומתקדמת. שנית, יש לגשר על הפער בין פעולה פוליטית וחברתית על ידי טיפוח השתתפות ואחריות משותפת.
תנועה כזו תצטרך אפוא לענות לא רק על השאלה של לדעת מה צריך לעשות, אלא גם על השאלה של לדעת איך זה צריך להיעשות, כלומר על בעיית הארגון עצמו. שלוש מילות מפתח חיוניות מהבחינה הזו. הראשון הוא "עממיות", שכן תנועה חדשה זו תצטרך להקים את הבסיס החברתי הגדול ביותר האפשרי, תוך תמיכה בכל שאר הכוחות השותפים למטרותיה. השני הוא "תקשורת", שכן גם תנועה חדשה זו תפיץ את ערכיה ומדיניותה בצורה רחבה ככל האפשר, על ידי שילוב של אקטיביזם תקשורתי ישן וחדש עם אקטיביזם רחוב, קנווס וצורות חדשות של פעולה פוליטית. השלישית היא "פעולה אלקטורלית", המהווה בהקשר של מדינה דמוקרטית כלי חיוני לכינון והיפוך יחסי כוח בין קבוצות חברתיות. כפי שצוין בעבר, "רכבי בחירות" של השמאל הופיעו היסטורית כנקודת השיא של תהליך ארוך של ארגון עצמי, המקודם על ידי תנועות חברתיות שחלקו את אותן מטרות ארוכות טווח. לכן ניתן לטעון שיש לתעדף את שלב הבסיס ואת שלב התקשורת על פני הבחירות.
עם זאת, כפי שמקיאוולי מלמד אותנו, פעולה פוליטית אינה אלא תוצאה של המאבק בין רצונם של סובייקטים פוליטיים לבין תנאים משתנים ללא הרף, שאינם לבחירתם. במאבק כזה, העיתוי חיוני, אפילו יותר בזמנים שבהם חלונות הזדמנויות נפתחים ונסגרים במהירות רבה.
DiEM25 מתאים באופן מושלם לזהות התנועה הפוליטית הדרושה בזמננו. קדמנו ושיתפנו רעיונות חדשים ואמינים לאירופה טובה יותר, תוך טיפוח השתתפות פעילה של אזרחים מודאגים. למרות כל הפגמים שלנו, התקדמנו ממש בבניית הבסיס החברתי שתנועה כזו צריכה.
עם זאת, המאמצים שלנו מסתכנים בביטול, אלא אם כן נוכל למצוא כלי פוליטי ואלקטורלי מתאים לרעיונותינו ולמעשינו. לכן יש לתמוך בהצעת המל"ל להקים אגף אלקטורלי, לפחות במהותיה הרחבות, שכן היא מכירה בבירור בצורך לבנות כלי אלקטורלי שיהיה קשור קשר הדוק עם תנועה חברתית ופוליטית רחבה יותר, ובכך הולך הרבה מעבר למסיבות המסורתיות. והכי חשוב, היא מכירה בצורך לנקוט בצעד כה חשוב "בזמן הנכון", בהתחשב בנסיבות העומדות בפנינו. עכשיו זה היום, בואו נתפוס אותו ביחד. Carpe DiEM!
ניקולה ברטולדי הוא כיום דוקטורנט בהיסטוריה ופילוסופיה של הביולוגיה באוניברסיטת פריז 1 פנתאון-סורבון. הוא גם חבר בקולקטיב הספונטני של DiEM25 Paris 1.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו