"נמאס לי להתבייש." לפני שלושה ימים, פעילה נגד הטרדות אמרה לי את המילים האלה בדירה מעל כיכר תחריר בקהיר, כשהיא לובשת את מדיה המאולתרים. להגן על נשים בקווי המחאה מפני אונס ברחוב. רק ימים לפני כן, שמעתי בדיוק את אותן מילים ממארגנים בעד בחירה בדבלין, לשם נסעתי לדווח על המאבק הפמיניסטי להכשרת הפלות באירלנד. חשבתי שאני מכסה שני סיפורים נפרדים - אז למה שתי נשים ממדינות ומרקעים שונים חזרו על אותה מנטרה נגד פחד ונגד בושה?
מהודו דרך אירלנד ועד מצרים, נשים נמצאות ברחובות, בגלי האתר, באינטרנט, מתארגנות וכועסות. הם מתאמים בקהילות שלהם להילחם באלימות מינית ונוקטים עמדה נגד חקיקה סקסיסטית ארכאית; הם מאתגרים את תרבות ההטרדה והאונס. ברחבי העולם, נשים חולות ועייפות מבושה ופחד נלחמות בחזרה בדרכים חסרות תקדים.
זה לא 2011. מצב הרוח של התקווה ששטף לאחרונה את אירופה, אמריקה, המזרח התיכון והמרחב הווירטואלי קורס לבלבול ולמתח חברתי, והמתח החברתי מתועל, בין השאר, לחשדנות כלפי מיעוטים, מהגרים, אנשים צבעוניים. , ונשים ונערות. סקסיזם מתפקד לעתים קרובות כשסתום לשחרור לחץ בזמנים של אי שקט חברתי - וכאשר הוא עושה זאת, הוא לובש צורות שונות, בהתאם לערכים המקומיים. נכון לעכשיו, במצרים, מדובר בגישושים, גזעים והתקפות האספסוף; באירלנד, זו התנצלות מאונס ותגובת נגד נגד הפלות ושוויון מיני; באינטרנט, זה מרושע זונה מביישת ונקמה פורנואבל הפעם, נשים מסרבות לסבול את זה יותר.
כמו האביב הערבי ו לכבוש בשנת 2011, תנועות מקומיות ללא קשר ברור זו לזו מחליפות מידע ולוקחות אומץ אחת ממאבקיה של זו. המאבק נגד מיזוגניה מתפשט ברשת ובאמצעות רשתות של סולידריות ואמון המתפתחות במהירות, מחוץ לערוצים המסורתיים. פגשתי פעילות פמיניסטיות שוודיות ואיראניות בדבלין, ופעילים פמיניסטיות בריטיות בקהיר, וראיתי מידע חי על צעדות הנשים במצרים שהתפשט במהירות דרך שרשראות של פעילים מדרום אפריקה לדרום העמוק של אמריקה. גם גברים ונערים מעורבים כבעלי ברית - לא במספרים גדולים, אלא במספרים גדולים מספיק כדי שלא ניתן להתעלם מנוכחותם.
מה שמרתק בתנועות הפמיניסטיות החדשות הללו הוא העצמאות שלהן. הן מפתחות באופן אורגני, מחוץ למעגל השחוק של ארגונים לא ממשלתיים, לובינג ממשלתי וחתימה שקטה על עצומה שהיא הפורמט הראוי לאקטיביזם פמיניסטי כבר יותר משני עשורים. כאילו באיזה אות סודי, נשים ובעלות בריתן ברחבי העולם הביעו חוסר אמון קולקטיבי בממשלות ובכוחות המשטרה כדי להתמודד עם סקסיזם אנדמי. רשימות הדרישות עדיין מתחילות בשינויים בחוק, אך נשים רבות אינן מוכנות עוד להמתין בסבלנות ובנימוס עד שהמשטרה ומערכת המשפט יעדכנו את נהליהן. אין זמן לחכות לרפורמה הדרגתית כדי לרפא את המחלה בחברה כאשר מה שצריך טריוויה.
קבוצות זעירות שנפגשות בפייסבוק ובטוויטר הופכות לכנופיות המוכנות להתמודד עם אלימות עם אלימות מתוך הגנה עצמית. החודש נבהלה ממשלת הודו נקיטת עמדה לגבי תרבות האונס על ידי הסיכוי האמיתי להתפרעויות ברחובות. באינטרנט, שבו עד לאחרונה התעללות בשנאת נשים הייתה מקובלת לעתים קרובות, המשגיחים חושפים באופן שיטתי בריונים ומטרידים ומפרסמים את שמם. בקהיר בשבוע שעבר, נשים צעקו לממשל מורסי להכיר ולהתמודד עם הטרדות רחוב - אבל הם גם הניפו סכינים. ראיינתי ניצולת אונס בשנות העשרים המוקדמות לחייה שאמרה לי שאם מישהו ינסה לפגוע בה או בחברותיה שוב, ללא שלטון חוק שמגן על נשים, היא מוכנה להסב כאב. הנשים האלה עושות מה שמסעות פרסום ראויים כמו הקמפיין השאפתני של "מיליארד עולה" של איב אנסלר לא מצליחים: הן מעוררות פחד אצל גברים.
מוקדם מדי לומר אם מצב הרוח של המרד יחזיק מעמד. כשאנשים נלחמים בשנאת נשים, הם לא רק נלחמים בממשלות וכוחות משטרה, ארגונים דתיים וזרים ברחובות - הם גם צריכים להתמודד עם חוסר סובלנות מצד יקיריהם, מעמיתיהם, מחברים ובני משפחה שאינם יכולים או לא יבין. במהלך השבועות האחרונים הייתי צנועה מהגבורה של הפעילים שפגשתי, במיוחד הנשים. נדרש סוג מיוחד של אומץ כדי להדיח את הבושה, להסתכן לא רק באלימות אלא גם בדחייה אינטימית למען עתיד טוב יותר. והעניין באומץ הוא שזה מדבק.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו