יש היגיון מקסים, סוריאליסטי ומסודר בקו שמגיע מהממסד הבריטי, לפיו כל ההשלכות מעינויים של אנשים הן אשמתו של הדיילי מירור שסיפר לנו שזה קרה. לדוגמה, הקולונל בלאק הזה אומר, "ההחלטה לפרסם שיחקה ממש לידיהם של המורדים. יהיו יותר אנשים מוכנים להרוג את החיילים". אז זה לא עינויים שמעצבן אנשים, זה להראות תמונות. אולי האנשים שעברו עינויים יצעקו, "אוי אלוהים, הם הראו את הצד הגרוע ביותר שלי. אמרתי להם שהפרופיל השמאלי שלי תמיד גורם לי להיראות שמנמן כשיש שק על הראש שלי. עכשיו אני ממש כועס".
לא משנה מה מקור התמונות, נראה שאף אחת מהדמויות המגנות אותן לא חולקת על כך שעינויים מתרחשים. אז הרעיון חייב להיות שהעיראקים לעולם לא היו יודעים שאנחנו מענים אותם אם זה לא היה בעיתונים. הם היו חושבים "יש זמזום חד באשך השמאלי שלי העולה בקנה אחד עם הכאב שחוויתי בעקבות טכניקות עינויים פרימיטיביות, אבל חייב להיות הסבר אחר כי הסתכלתי ב"דיילי מירור" ואין על זה כלום.
האמריקנים כנראה מתחרטים שלא ניסו טקטיקה דומה, תוך התעלמות מסוגיית העינויים ומתנגדים לתקפות התמונות. הם יכלו לטעון שמדובר בצילומי אופנה, ובמקור היה כיתוב מתחת שאומר, "שכמייה שחורה, שיפון, 199.95 דולר ממיס סלפרידג' - לידים, 79.95 דולר לזוג מפראדה (זמין גם בצבע ורוד או חאקי)." או שהם פשוט העבירו את הזמן במשחק המסורתי של "להצמיד את האלקטרודה לחמור", והעיראקי מעולם לא שיחק קודם לכן, אז הוא איבד את הכיוון וחתך את החוטים לאגוזים שלו.
יכול להיות שהכוחות המעורבים בתקריות הללו עוקבים אחר הפילוסופיה של בעל טור אחד בעיתון, שכתב בשבוע שעבר שיש תקווה כי אנשי פלוג'ה לומדים לפחד מהכוחות הכובשים, ו"פחד הוא תחילתה של חוכמה".
תסתכל על התמונות האלה עם זה בחשבון, ואנחנו עושים טובה לבחורים האלה. אולי יש להם חלומות רעים במשך כמה שנים, אבל ברגע שהם ייגמרו תהיה להם אינטואיציה של כומר בודהיסטי. הם יתנו עצות כמו "זכור תמיד, ידידי, המתנה הנדיבה ביותר היא זו שאי אפשר לעטוף אותה", והם יהיו חייבים את הכל לקורס "הגדל את חוכמתך" האיתני אך ההוגן בצריפים של פלוג'ה. אם רק היינו יכולים לשמוע את הפסקול של התמונות האלה, היינו יודעים שחיילים אמריקאים אמרו, "זה עלול לעקוץ קצת, אבל זה לטובתך. תאמין לי, זה יכאב לי יותר ממה שיכאב לך".
הדבר המתסכל עבור אנשים שמנהלים את צבאות העולם הוא שדברים כאלה ממשיכים לקרות. החקירה על טבח My Lai מצאה שמאות אזרחים וייטנאמים נרצחו, כאשר אנשי GI צעקו "היי, יש לי עוד אחד" ו"תגדיר לי אחד". בעקבות מלחמת פוקלנד, רב"ט בגדוד הצנחנים חשף כיצד עמיתיו כידנו אסירים לא חמושים וחתכו את אוזניהם כגביעים, וישנן דוגמאות דומות לאחר כל מלחמה.
אז אולי מישהו צריך לברר אם יש כאן דפוס. אם יתגלה שבכל שבוע נעל אבק זוג תושבים בפח גלגלים והכניס להם מכות חשמל לפי הטבעת, הרשויות המקומיות עלולות לשקול אם הבעיה היא לא רק הפרטים אלא משהו באופי העבודה.
זו אחת הסיבות לכך שהתחנונים של אנשים שתומכים בכיבוש בטענה שהוא יעזור לעיראקים נראות טרגיות יותר ויותר. הם מפצירים באמריקאים להיות דמוקרטיים ואמיתיים ולא לחשמל אנשים, למקרה שהם יקלקלו את העבודה הטובה שנעשתה בהפלת סדאם. אבל האמריקנים לא הפילו את סדאם כדי ליצור עיראק נחמדה יותר, הם רצו להבטיח מזרח תיכון שמשרת את האינטרסים שלהם.
כמו ברוב הכיבושים הצבאיים, המניעים האמיתיים מתגלים יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בתחילה, כשהאמריקאים היו מלאים בהבטחות, סקרים העלו שרוב העיראקים תומכים בנוכחות ארה"ב, בדיוק כפי שהאזורים הקתולים בצפון אירלנד קיבלו את פניהם של החיילים הבריטים ב-1969 כשהם מציעים להם כוסות תה. אבל כיבושים צבאיים מובילים באופן כמעט בלתי נמנע לכך שרוב האוכלוסיה נתפסת כאיום, ובסופו של דבר כתת-אדם, שאותו יהיה צחוק לצלם לבוש בשכמייה שחורה ומקפיצים.
אז סקרים מעידים כעת שרוב העיראקים היו מעדיפים שהפלישה לא הייתה מתרחשת. אולי זה היה חלק מהחשיבה מאחורי הריגת מאות אזרחים בפלוג'ה. הם ראו שהם פיגרו ב-3 אחוזים בסקרים, וחשבו שאם הם ימחקו את 3 האחוזים הנכונים, הם יחזרו לרמה נקודתית.
זה גם מציע שמעט עיראקים יאמינו לאמירה שכוחות הכיבוש "לא ישאירו אבן על כנה" בהשרשת העינויים. כי במהלך הפלישה, התגובה המיידית בכל פעם שטיל הורג ערימת אזרחים הייתה לרמוז שסדאם עשה זאת בעצמו כדי לגרום לאמריקאים להיראות רע. אולי החקירה הזו תלך באותה דרך. דונלד ראמספלד יודיע כי לאחר שבדק את העניין, מתברר שלצורכי תעמולה, העיראקים הקימו תא עינויים לחשמל עצמי בתא צילום בוולוורת'ס.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו