במהלך מלחמות האופיום בין בריטניה לסין במאה ה-19, לסריסים בחצר הקיסר הסיני הייתה בעיה להודיע לו על התבוסה החוזרת והמשפילה של צבאותיו. הם התמודדו עם משימתם העדינה בכך שפשוט אמרו לקיסר שכוחותיו כבר ניצחו או עומדים לזכות בניצחונות בכל החזיתות.
במשך שלוש שנים וחצי פקידי הבית הלבן התמודדו עם חדשות רעות מעיראק בצורה דומה. עיתונאים הואשמו שוב ושוב על ידי הממשל האמריקני בכך שלא דיווחו על התקדמות מדינית וצבאית בשטח. מידע על כישלון המיזם האמריקאי התעלם או דוכא.
מניפולציה של עובדות הייתה לרוב גסה מאוד. כדוגמה לעיוות השיטתי, קבוצת המחקר של עיראק חשפה בשבוע שעבר כי ביום אחד ביולי האחרון דיווחו פקידים אמריקאים על 93 פיגועים או מעשי אלימות משמעותיים. למעשה, הוא הוסיף, "סקירה מדוקדקת של הדו"חות... העלתה לאור 1,100 מעשי אלימות".
ההפחתה של פי 10 במספר מעשי האלימות שצוינו רשמית הושגה על ידי אי דיווח על רצח עיראקי, או התקפות מטען דרכים, רקטות או פצצות מרגמה שכוונו לעבר חיילים אמריקאים שלא הצליחו לגרום לנפגעים. אני זוכר שביקרתי ביחידה של מהנדסים קרביים אמריקאים שחנתה מחוץ לפלוג'ה בינואר 2004 שאמרו לי שהם הפסיקו לדווח על התקפות מורדים על עצמם אלא אם כן הם ספגו אבדות שכן המפקדים רצו לשמוע רק שמספר ההתקפות יורד. כשנסרתי משם, סמל התחנן שלא לייחס את מה שהוא אמר: "אם תעשה זאת, אני בבעיה אמיתית".
מעט קיסרים סינים יכולים להיות אטומים לחדשות רעות מהחזית כמו הנשיא ג'ורג' בוש. פקידיו היו נחרצים כמו אותם סריסים בבייג'ינג לפני 170 שנה בהגנה עליו מפני חדשות רעות. אבל גם כאשר פקידים שמכירים את המצב האמיתי בעיראק אכן פרצו את הסניטציה הביורוקרטית סביב המשרד הסגלגל, הם קיבלו חוסר זמן ממר בוש. בדצמבר 2004 אמר ראש תחנת ה-CIA בבגדד כי המרד מתרחב ו"לרוב בלתי מעורער" במחוזות הסונים. תגובתו של מר בוש הייתה: "מה זה, סוג של תבוסתן?" שבוע לאחר מכן הוחלף ראש התחנה מחדש.
כמה ימים לאחר מכן, קולונל דרק הארווי, קצין המודיעין הבכיר של סוכנות הביון של ההגנה בעיראק, טען באותה מידה כלפי מר בוש. הוא אמר על המרד: "זה חזק, זה מובל היטב, זה מגוון". לפי הפרשן הפוליטי האמריקאי סידני בלומנטל, הנשיא פנה בשלב זה לעוזריו ושאל: "האם הבחור הזה הוא דמוקרט?"
השאילתה היא אולי המפתח לסדרי העדיפויות של מר בוש. המטרה הפוליטית העליונה של הממשל האמריקני בפלישה לעיראק הייתה לשמור על השלטון בבית. היא תעשה זאת על ידי הצגת מר בוש כ"נשיא הביטחון", תוך מניפולציה והגזמה של איום הטרור בבית ומתיימר להילחם בו בחו"ל. היא תזכה בניצחונות צבאיים זולים באפגניסטן ובעיראק. היא תקיים בחירות "חאקי" שבהן הדמוקרטים יוכלו להצטייר כפולטרואים לא פטריוטים.
האסטרטגיה עבדה - עד לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר. מר בוש ניצח על ידי הצגת תמונה שקרית של עיראק. זה נחשף כהונאה על ידי קבוצת המחקר של עיראק.
מיתוסים שנשמרו זמן רב מתנפצים. לדוגמה, הנאום הסטנדרטי של מר בוש או טוני בלייר מאז תחילת המרד היה להדגיש את התפקיד המוביל של אל-קאעידה בעיראק ובטרור הבינלאומי. אבל הדו"ח של הקבוצה מצהיר כי "אל-קאעידה אחראי לחלק קטן מהאלימות", ומוסיף כי היא מנוהלת כעת ברובה עיראקית. לוחמים זרים, שהבית הלבן ורחוב דאונינג משמיעים לעתים קרובות כל כך נוכחותם, מונים רק 1,300 איש בעיראק. באשר לבניית הצבא העיראקי, שאימוניו אמורים להוות את מרכז המדיניות של ארה"ב ובריטניה, הדוח אומר כי מחצית מ-10 הדיוויזיות המתוכננות מורכבות מחיילים שישרתו רק באזורים שנשלטים על ידי הקהילה שלהם. ולגבי הצבא בכללותו, לא בטוח "הם יבצעו משימות למען מטרות לאומיות במקום אג'נדה עדתית".
בהתחשב בריאליזם זה עצוב שמחבריו, בראשם ג'יימס בייקר ולי המילטון, חולקים תפיסה שגויה גדולה אחת עם מר בוש ומר בלייר. מדובר בקבילות של כל חיילים זרים בעיראק. כביכול כוחות קרב אמריקאים יוסרו וייפרסו מחדש כהקשחה או תגבור ליחידות הצבא העיראקי. הם יהוו כוחות לתגובה מהירה המסוגלים להתערב ברגעי משבר.
"זה פשוט לא יעבוד", אמר לי פקיד לשעבר במשרד הפנים העיראקי. "עיראקים שעובדים עם אמריקאים נחשבים נגועים על ידי משפחותיהם. לעתים קרובות החיילים שלנו צריכים להכחיש את המגע שלהם עם אמריקאים לנשותיהם. לפעמים הם מאזנים את הקשרים האמריקאים שלהם על ידי יצירת קשר עם המורדים בו זמנית".
מר בוש ומר בלייר תמיד סירבו לקחת על עצמם את חוסר הפופולריות הפשוטה של הכיבוש בקרב עיראקים, אם כי מפקדי צבא ארה"ב ובריטניה הסבירו שזהו הדלק העיקרי להתקוממות. הדו"ח של בייקר-המילטון מציין ביובש כי סקרי דעת קהל מראים ש-61% מהעיראקים בעד התקפות מזוינות על כוחות ארה"ב. בהינתן שהכורדים תומכים באופן גורף בנוכחות ארה"ב, המשמעות היא ששלושה רבעים מכלל הערבים רוצים פעולה צבאית נגד חיילים אמריקאים.
הפגם הגדול השני בדו"ח הוא לרמוז שניתן להחזיר את העיראקים יחדיו שוב. המציאות היא שהמדינה כבר התפרקה. בבגדד, הסונים כבר לא מעזים לבקר בבית המתים הראשי כדי לחפש קרובי משפחה שנרצחו, כי זה בשליטה שיעית והם עלולים להיהרג בעצמם. עתידה של עיראק עשוי בהחלט להיות קונפדרציה ולא פדרציה, כאשר השיעים, הסונים והכורדים נהנים כל אחד מאוטונומיה קרוב לעצמאות.
ישנן נקודות מסוימות שבהן הבית הלבן ומחברי הדו"ח מתאחדים באופן מסוכן. זהו שניתן להציק לממשלת עיראק של נורי אל-מאליכי לנסות לרסק את המיליציות (זה אומר בדרך כלל רק מיליציה אנטי-אמריקאית אחת, צבא המהדי), או שהיא תברח מהברית השיעית. בעיני עיראקים רבים זה פשוט יאשר את מעמדה כמשכון אמריקאי. באשר לשיחה עם איראן וסוריה או לפעולה במשבר ישראל-פלסטיני, אין ספק שמר בוש יוכל לסגת בגלוי כל כך ממדיניותו בשלוש השנים האחרונות, ככל שתוצאתה הרת אסון.
© 2006 Independent News and Media Limited
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו