וושינגטון - הנשיא ג'ורג' בוש ושרת החוץ שלו, קונדוליסה רייס, אולי מאמינים שהם הפרו את 60 שנות המדיניות של ארה"ב כדי "לשנות" את המזרח התיכון, אבל למשקיפים אזוריים ותיקים, את היוזמות האחרונות שלהם. להיראות מוכר עד כאב.
לא רק שהחיזור הנוכחי של וושינגטון אחר מדינות אוטוריטריות בהנהגת סונים - ובעיקר, סעודיה, ירדן ומצרים - מעלה שאלות חדשות ומטרידות מאוד לגבי מחויבותה המוצהרת לדמוקרטיזציה של האזור.
אבל המאמץ החדש שלה לכרות ברית דה פקטו בין מדינות אלה וישראל נגד איום חיצוני משותף כביכול - כיום איראן - מזכיר בצורה מוזרה את תקופת המלחמה הקרה בכלל, ואת השנה וחצי הראשונות, בפרט, של הממשל. של הנשיא רונלד רייגן לפני רבע מאה.
אז - כמו בתקופת "הסכם בגדאד" של שנות ה-1950 - המטרה הייתה להשיג "קונצנזוס אסטרטגי" בין ישראל לשכנותיה הערביות "המתונות", כולל מצרים, ירדן, סעודיה ושאר מדינות המפרץ, באופוזיציה. ל"יצירת צרות" סובייטית, במיוחד באמצעות בעלת בריתה האזורית העיקרית, סוריה.
מטרה משנית של קונצנזוס כזה הייתה להכיל איראן מהפכנית ומלחמה איראן-עיראק, שלדבריו של הדוגל הבולט ביותר של "הסכמה האסטרטגית", מזכיר המדינה דאז אלכסנדר הייג, חשפו "יריבות שורשיות ושורשיות" עוינות היסטוריות".
הוא התייחס, במיוחד, למה שהניו יורק טיימס כינה אז "הסכנות של התרחבות מלחמת איראן-עיראק להתנגשות בין מוסלמים שיעים באיראן, סוריה וחלקים מעיראק לבין מוסלמים סונים השולטים בעיראק, ירדן, סעודיה. ומדינות המפרץ הפרסי".
ההנחה שמאחורי "הסכמה האסטרטגית" הייתה שמדינות ערב, כולל אפילו עיראק, יהיו מודאגות יותר מהאיומים כביכול ממוסקווה או טהראן מאשר מסירובה של ישראל להכיר בזכויות הפלסטיניות ולחזור לגבולותיה של 1967.
במילים שנשמעות מוכרות בצורה מוזרה היום, כתב הטור של ה"ניו יורק טיימס וויליאם סאפיר" ציין במאי 1982, כשנראה היה שאיראן הפכה את הגאות במלחמה, כי "(המדינות הערביות מאוד שצחקו הכי חזק על הדחיפה שלנו להפריש את הערבים בצד). "שנאת ישראל מול איום סובייטי מוכתת כעת בהלה מהאיום האיראני, במיוחד מכיוון שהם יודעים שהאייתוללות קרובים בצורה מסוכנת לברית עם הסובייטים".
"הם חוששים שציר סובייטי-איראני-סורי יכול לתפוס את כווית, להפיל את מלך ירדן ולעודד חתרנות בשדות הנפט הסעודים", כתב.
כמו צאצאיו הניאו-שמרנים כיום, סאפיר טען שיש להשתמש בפחדים הערבים מפני איראן כמנוף כדי לגרום להם להניח בצד או להתפשר על דרישותיהם מארה"ב להפעיל לחץ רציני על ישראל לסגת מהשטחים הכבושים.
הטיעון הזה התגלה כבלתי מבוסס, במיוחד לאחר שישראל פתחה בפלישה בקנה מידה מלא ללבנון בחודש שלאחר מכן, ובגיבוי ממשל רייגן, דחתה על הסף את מה שמכונה תוכנית פאהד. יוזמה סעודית שאושרה על ידי הליגה הערבית בספטמבר 1982, התוכנית הציעה לישראל שלום עם שכנותיה הערביות בתמורה לפירוקה של ההתנחלויות היהודיות, החזרתה לגבולות 1967 והכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות.
"הגביע הקדוש של מדיניות ארה"ב באזור תמיד היה לגרום לערבים לשכוח מהסכסוך הערבי-ישראלי ולהתמקד במקום באיום אחר", ציין גארי סיק, מומחה לאיראן ומדינות המפרץ באוניברסיטת קולומביה. . "אם אתה חושב שאתה לא יכול או לא מוכן להתמודד עם הסכסוך הערבי-ישראלי, אז לנסות לשכנע את הערבים שהם צריכים להכפיף אותו לדאגות אסטרטגיות אחרות זו באמת מחשבה מאוד מושכת".
אף על פי כן, נראה שזו בדיוק המחשבה של הממשל הנוכחי כיום, כאשר רייס מסיירת בבירות של מדינות ערב ה"מתונות" כדי לגייס תמיכה לדרישותיה שאיראן תקפיא ללא תנאי את תוכנית הגרעין שלה, אשר, על פי וושינגטון, מהווה איום רציני לא רק על ישראל, אלא למדינות ערב עצמן.
בעודם מדברים במעורפל על מאמץ אמריקאי מחודש להתחיל מחדש את שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, רייס והממשל מאמינים כנראה שהערבים מפוחדים מספיק מאיראן ומהופעתו של מה שמכונה "סהר שיעי" כדי שלא ילחצו על שלהם. דורש - לאחרונה ארוזה ביוזמה סעודית אחרת שאומצה על ידי הליגה הערבית בפסגת ביירות ב-2002 - מוושינגטון להפעיל לחץ רציני על ישראל בחזית הפלסטינית.
גורמים אמריקאים מצביעים על הוקעה מצד ערב הסעודית, ירדן ומצרים של חיזבאללה בלבנון בימים הראשונים של מלחמת הקיץ בין ישראל לארגון השיעים הנתמך על ידי איראן, וכן על דיווחים על פגישות חסרות תקדים בין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ובשעה לפחות פקיד בכיר סעודי אחד, כאינדיקציה לכך ש"קונצנזוס אסטרטגי" אנטי-איראני המחבק את ישראל וה"מתונים" הערבים נמצא בפתח.
למרות שנראה ברור שהערבים אכן מודאגים מהשפעתה המוגברת של איראן באזור, רוב המומחים כאן מאמינים שוושינגטון מגזימה בנכונותם להתעמת עם איראן, במיוחד בשיתוף עם ארה"ב וישראל.
"הם יודעים שהם צריכים לחיות עם איראן; זה לא הולך להיעלם", אמר רוברט האנטר, מומחה למזרח התיכון בתאגיד RAND. "זה לא כמו תחילת שנות השמונים כשהמולות ניסו ולא הצליחו להפיץ את המהפכה שלהם; החשש הוא יותר גיאופוליטי מאשר אידיאולוגי. מלבד (הגיבוי שלהם) בחיזבאללה וכמה שריטות קטנות פה ושם, איראן לא הייתה אסרטיבית במיוחד כלפי המדינות הללו".
בעוד שאיפותיה המהפכניות של איראן אולי התמתנו מאז תחילת שנות ה-1980, דבר אחד שלא השתנה הוא חוסר הערכתה של וושינגטון בחשיבות שמייחסים המנהיגים הערבים להתקדמות אמיתית בחזית הישראלית-פלסטינית, במיוחד בעקבות הסכסוך בקיץ האחרון בלבנון. לפי אנליסטים אחרים.
"אין ספק שיש אנשים במפרץ, במיוחד, שמודאגים מאוד מאיראן, אבל הרעיון שהם יתגייסו לברית עם ארה"ב וישראל הוא פשוט לא סיכוי מזמין פוליטית", אמר מייקל הדסון. מומחה למזרח התיכון באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שהוסיף כי המדיניות הנוכחית של הממשל, כמו "קונצנזוס אסטרטגי" לפני 25 שנה, הייתה "הוולדה לא נכונה" והוכחה ל"ניתוק רציני עם המציאות הפוליטית של האזור עצמו".
"עד שארה"ב תתחיל להיות מעורבת באופן פעיל ושווה בהבאת הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לסיום", ציין, "זה באמת בלתי אפשרי מבחינה פוליטית עבור מה שנקרא מנהיגים ערבים מתונים לחתום על (אנטי איראן) פרויקט", אמר הדסון.
אכן, נראה שזה המסר שקיבלה רייס ממנהיגים ערבים בביקורה האחרון, על פי דיווחים שפורסמו שהדגישו כי מארחיה הדגישו שוב ושוב את מרכזיותו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ובדברי וושינגטון. המומחה המקושר היטב של פוסט למזרח התיכון, רובין רייט, "הביע תסכול מכך שארצות הברית נראית הרבה יותר ממוקדת בסוגיית התוכנית של איראן".
"פלסטין הייתה שוברת העסקה ביצירת 'קונצנזוס אסטרטגי' מתקופת ברית בגדאד של שנות ה-1950 ועד שנות ה-70, ה-80, ה-90 ועכשיו לתוך המאה ה-21", ציין ג'ו סטורק, מומחה למדיניות חוץ במזרח התיכון שעובד ב-Human Rights Watch.
"אלא אם וושינגטון תחליט להתייחס לזה ברצינות, המדינות הערביות שהן רוצות לגייס למאמצים האלה - בין אם נגד ברית המועצות בתחילת שנות השמונים ובין אם נגד האיראנים היום - לא יכולות ולא ירצו. עד כמה שהם סמכותיים, עדיין יש להם אזורי בחירה מקומיים, והם נשרפו על זה יותר מדי שנים".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו