מה המחיר האנושי של מלחמה? תשאל את תומס יאנג. בשנת 2004 כדור של מורד עיראקי קרע את עמוד השדרה שלו, ושיתק אותו מהחזה ומטה. המאבק הפיזי והרגשי שלו כפעיל ותיק ואנטי-מלחמתי כאחד הוא הנושא של הסרט התיעודי החדש של פיל דונהיו/אלן ספירו. גוף המלחמה. הסרט הזה משמעותי, בהתחשב בכך שהתקשורת המרכזית מתעלמת באופן שגרתי מהקולות והחוויות של חיילים, חלק שגדל במהירות בקרב האנטי-מלחמתיים - כפי שמעידה ההאפלה בשימועים האחרונים של חייל החורף.
מסיבות דומות, הפסקול של הסרט זכה לתשומת לב רבה בעיתונות המוזיקה. יאנג עצמו בחר את השירים שיספרו את סיפורו. התוצאה היא סט של שני דיסקים שזכאי גוף המלחמה: שירים שעוררו השראה וותיק מלחמת עיראק. יאנג כתב לאחרונה מדוע הוא לקח את הזמן כדי לחבר את השירים האלה בבלוג של העיתונאי ביל מויירס: "[M]usic כמו השירים שבחרתי עבור גוף המלחמה אוסף התקליטורים עורר בי רגש מסוים שגרם לי לרצות לפעול למען המטרות של סיום המלחמה והבאת אור לצורך בשירותי בריאות טובים יותר של חיילים משוחררים. הדברים האלה גדולים מכולנו וצריך לשים אליהם לב, אז אני רק יכול לקוות שמוזיקה מכל סוג עוזרת ומעוררת בך השראה כמו שהיא עזרה לי".
הייתה לו הרבה עזרה לאורך הדרך, מדונהיו וספירו דרך תהליך יצירת סרטים מפרך לעתים קרובות, אבל גם מאלה בקהילת המוזיקה עצמה. בזמן צילומי הפרויקט, השמועה הגיעה ללא אחר מאשר אדי וודר של פרל ג'אם, מוזיקאי שמעולם לא התבייש בהתנגדות שלו למלחמה. ודר ביקש לפגוש את יאנג, ולאחר מכן קיבל השראה לכתוב את מה שבסופו של דבר היה אבן המפתח של הפסקול.
השיר, "No More", מודגש בצורה ניכרת. הקול המוכר של Vedder מלווה במעט יותר מאשר גיטרה אקוסטית וקולות הרקע של בן הארפר, שביצע את השיר הזה בלייב עם Vedder בפסטיבל Lollapalooza בקיץ האחרון. למרות שזה כמובן שיר שנכתב בניגוד למלחמה הנוכחית בעיראק, התשוקה והפשטות שלו מזכירים את שנות השישים המאוחרות, אותן שנים איקוניות שהיו שייכות לגיבורי פולק שרים מחאה כמו דילן, פיל אוקס, ג'וני מיטשל.
במקור, "No More" נועד לעמוד בפני עצמו בסרט, ולמפיקים לא הייתה שום כוונה לשחרר פסקול מלא. אבל יאנג הוא חובב מוזיקה גדול. "אדי שאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילי", סיפר רולינג סטון "התחוור לי שיש אפשרות לעשות אלבום עם שירים שנתנו לי השראה להמשיך לעבור את התנועה האנטי-מלחמתית". תוך זמן קצר, יאנג יצר קשר עם כל מיני אמנים, שחלקם היו גיבורים שלו, כדי לתרום לפסקול. כמעט מיד הייתה התלהבות רבה בקרב אמנים לתרום. רבים הציעו את עבודתם ללא תשלום. "Rage Against the Machine רצה לתרום, וכך גם רוג'ר ווטרס. אם אתה פעיל אנטי-מלחמתי - או חובב מוזיקה - איך אתה דוחה את זה?" שואל יאנג.
הקשר הנקשר בין ישן לחדש ב"לא עוד" של Vedder הוא קשר חשוב. אמנם יש קצה קצה של כובע ישיר למוזיקת המחאה של פעם ("Gimme Some Truth" של ג'ון לנון נוכח, כמו גם ניל יאנג, אם כי אחד מהרצועות האחרונות שלו), עיקר שני הדיסקים הוא מורכב מאוד מאמנים המוכרים לנוער של היום. בהתחשב בעובדה שתומס יאנג הוא עצמו רק בן עשרים ושבע, זה לא מפתיע. עיתונאים ופעילי מוזיקה רבים תהו במהלך חמש השנים האחרונות היכן מוסיקת המחאה היא עבור הדור של היום. עם האלבום הזה נראה שלאנשים האלה יש את התשובה שלהם.
ליאנג לא היה חסר לאמנים שיכולים לבטא את הזעם הצודק שלו נגד מכונת המלחמה. ואכן, הזעם הזה מתפלפל בכל הדיסקים. יש את הכעס המטורף של "B.Y.O.B" של System of a Down. כשהם שואלים מדוע נשיאים "תמיד שולחים את העניים" למות, הפריחה העימותית של "הבן של בוש" של Public Enemy, הסרקזם העממי של Bright Eyes של "When the President Talks to God". אלה שעלו ב-Mosh-pit ישמחו לשמוע את ההשתוללות האנטי-אימפרית של "Let Them Eat War" של Bad Religion, כמו גם "Letter From Iraq" של The Bouncing Souls (שיר בולט במילותיו, אשר נכתבו על ידי הווטרינר האנטי-מלחמתי גארט רפנהגן). ראשי היפ הופ יכולים לשמוע תרומות של לופה פיאסקו ו-Dilated Peoples, כמו גם את שיתוף הפעולה של טאליב קוואלי עם החוקר הרדיקלי קורנל ווסט: "בושונומיקה". וכמובן, שום שיא מחאה לא יהיה שלם בלי "רדיו גרילה" של Rage Against the Machine.
העומק הרגשי של האלבום הזה עובר הרבה מעבר לכעס. תרומתו של ברוס ספרינגסטין, "שדים ואבק" המופנם, מסופר מנקודת מבטו של חייל שמנסה להחזיק באנושיותו בעולם של חוסר אנושיות מוחלט:
"יש לי את האצבע על ההדק
והלילה אמונה פשוט לא מספיקה
כשאני מסתכל לתוך הלב שלי
יש רק שדים ואבק"
יחד עם זאת, יהיה זה שקר בעליל לקרוא לזה אוסף של שירי "דאון". בהתחשב בכך שאלו שירים ש השראה an
יאנג כינה את השירים הללו "פס הקול האישי של הישרדות". "הם מחזיקים אותי כל יום כדי להמשיך במאבק הזה... הם מזכירים לי שיש דברים גדולים ממני." אם זה נכון, אז הפסקול הזה יכול לשרת את אותה מטרה עבור כולנו. תומס יאנג ראה וחווה את המחיר הבלתי מוזכר של מלחמה כפי שרק מעטים במדינה זו ראו. הסרט הזה, והפסקול שלו הם עדות לכמה עוצמה קולות של חיילים יכולים להיות כשהם מדברים נגד מלחמה. כדי להדגיש את זה, ההכנסות מ שירים שעוררו השראה הולכים ליוצאי עיראק נגד המלחמה. כאשר אנו חוצים את הסף המזעזע של 4,000 חיילים הרוגים, וככל שההתנגדות למלחמה מגיעה לשיא של כל הזמנים, הקולות של הגברים והנשים האלה נהיים חשובים יותר מיום ליום.
אלכסנדר בילט הוא עיתונאי מוזיקה, סופר ופעיל המתגורר בוושינגטון הבירה. הוא תורם קבוע ל-Dissident Voice, Znet ו-SleptOn.com. ניתן לצפות בבלוג שלו, Rebel Frequency, בכתובת http://rebelfrequencies.blogspot.com. ניתן להגיע אליו ב [מוגן בדוא"ל].
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו