מקור: חלומות נפוצים
איך זה אפשרי שלכלכלה הגדולה בעולם יש תשתית מתפוררת ("עלוב מעבר לאמונה" כך תיאר אותה מנכ"ל Legal & General, חברה רב לאומית לשירותים פיננסיים וניהול נכסים, כבר ב-2016), והיא מדורגת במחצית התחתונה של מדינות המדרג השני. , מאחורי מעצמות כלכליות קפריסין ויוון, על מדד ההתקדמות החברתית לשנת 2020?
זו הפוליטיקה, טיפש!
ארצות הברית היא המדינה הליברלית-דמוקרטית היחידה בעולם עם מערכת פוליטית שהוקמה עבור שתי מפלגות מיינסטרים, היסטוריה ארוכה ומתמשכת של דיכוי האיחוד, וללא מפלגה סוציאליסטית גדולה ברמה הלאומית. ואכן, למדינות המצליחות ביותר במדד הקידמה החברתית יש מערכות רב-מפלגתיות, איגודי עובדים חזקים, שפע של מפלגות שמאל, והן דבקות במודל הסוציאל-דמוקרטי.
במילים אחרות, הפוליטיקה מסבירה מדוע ארצות הברית לא פיתחה מדינת רווחה בסגנון אירופאי. גורמים פוליטיים מסבירים גם מדוע אי השוויון הכלכלי כה עצום בארה"ב ומעמד הביניים הולך ומצטמצם; מדוע איכות מערכת הבריאות של אמריקה מתה אחרונה בהשוואה למדינות מערביות ומתועשות אחרות; מדוע יש מיליוני חסרי בית; ומדוע התשתית דומה לזו של מדינת עולם שלישי.
מדינת הרווחה האמריקאית מאורגנת סביב עקרונות שונים (היא מתפקדת בעיקר סביב הוצאות מס ושותפויות ציבוריות-פרטיות) מאשר מדינת הרווחה במדינות מתקדמות אחרות, הודות לדומיננטיות של אופני חשיבה שמרניים ביחס ליחסים בין הפרט לחברה.
עם זאת, לראשונה מזה עשורים רבים, המדינה עומדת בפני סיכוי לעיצוב מחדש של סדרי העדיפויות של הממשל הפדרלי, הודות לחבילת הוצאות חברתיות גדולה הכוללת הצעת חוק תשתית עם הוצאות חדשות של 550 מיליארד דולר ומתווה תקציבי של 3.5 טריליון דולר המיועדת להשקעות. בתוכניות חברתיות ובמלחמה בהתחממות הגלובלית. הסנאטור ברני סנדרס תיאר את תוכנית התקציב של 3.5 טריליון דולר כ"חתיכת החקיקה המשמעותית ביותר עבור אנשים עובדים, קשישים, ילדים, חולים ועניים מאז ה-FDR והניו דיל של שנות ה-1930", אם כי היא מוטלת בספק רב. אם רמת המימון של הצעת חוק הפיוס מספיקה כדי לתת מענה לצרכים הדוחקים של המדינה. יש בעיה עם חוק התשתיות והתקציב-הם קטנים מדי (truthout.org) חשוב מכך, סקר אחר סקר מראה שרוב העם האמריקני תומך בחבילת ההוצאות החברתיות של ביידן, הכי תומכים בהצעת חוק התשתית ותוכנית התקציב של ביידן: סקר (usatoday.com), למרות שדירוג האישור של הנשיא יורד במהירות סקרים מראים שדירוג האישור של ביידן יורד לשפל חדש- פוליטיקו והרפובליקנים עשויים בהחלט להעיף את הבית ב-2022.
אבל סתירות ענק הפכו, אחרי הכל, למרכז הפוליטיקה האמריקאית, כפי שנראה להלן.
כעת, במקרה שהדמוקרטים יצליחו להעביר את הצעת חוק הפיוס (דבר שהם יכולים לעשות עם שלטון רוב רגיל), רשת הביטחון החברתית של אמריקה תורחב ללא ספק, אך היא עדיין לא תצליח לסגור את הפער מול הליברל-דמוקרטי שלה. עמיתים ביחס למדיניות הגנה סוציאלית. הסיבה היא שמדינת הרווחה האמריקאית מאורגנת סביב עקרונות שונים (היא מתפקדת בעיקר סביב הוצאות מס ושותפויות ציבוריות-פרטיות) מאשר מדינת הרווחה במדינות מתקדמות אחרות, הודות לדומיננטיות של אופני חשיבה שמרניים ביחס ליחסים בין הפרט והחברה (חלקית בשל השפעת מוסר העבודה הפרוטסטנטי שנראתה בחשדנות כלפי כל מי שהוא עני, ובחלקה בשל כלכלת השוק החופשי שדחתה על הסף את תפקידה של הממשלה בקידום הרווחה החברתית הכוללת), אך גם בשל ייחודו של הפדרליזם האמריקאי.
לממשלות אירופה, למען הסר ספק, ובלי קשר אם הן משתמשות במודל החברתי-כלכלי הנורדי או הנוצרי-דמוקרטי, יש תוכניות חברתיות נדיבות בהרבה מאלה שמספקות ממשלת ארה"ב (סה"כ ההוצאה על הטבות הגנה סוציאלית באיחוד האירופי שווה ל- כ-27% מהתמ"ג, בעוד שבארה"ב זה קצת יותר מ-18% מהתמ"ג) והם מגיעים לנתח גדול יותר משמעותית של האזרחים. האירופים מוציאים פי כמה על ביטוח אבטלה, והממשלות שלהם עוסקות ברגולציה ישירה יותר על מנת להגן על העובדים מפני אינטרסים עסקיים.
לכן באופן לא מפתיע, אפילו בעידן הניאו-ליברליזם העולמי, שבו תוכניות חברתיות נמצאות במצור מתמיד, מדינת הרווחה שְׂרִידִים אידיאל שרוב האירופים מעריכים אותו ללא קשר למפלגתיות. לדוגמה, שירות הבריאות הלאומי מדורג בעקביות כמוסד שמביא יותר גאווה לאנשים הבריטים, הרבה יותר מההיסטוריה הבריטית, הכוחות המזוינים ומשפחת המלוכה.
ואכן, מדוע שמישהו, מלבד העשירים מאוד, יתנגד לרעיון של שירותי בריאות אוניברסליים, שלא לדבר על חופשה כזכות המובטחת בחוק?
אבל בואו נחזור לתוכנית התקציב של ביידן בסך 3.5 טריליון דולר, המבשרת עידן חדש של ממשלה "גדולה" בפוליטיקה האמריקאית. אנחנו כבר יודעים שאף רפובליקני לא יתמוך בזה. מחוקקים רפובליקנים מתנגדים להרחבת ההוצאות הפדרליות על תוכניות חברתיות, אך כן תומכים בהוצאות נוספות על אכיפת הגירה והגנה. והם מאוחדים במאמץ להגן על קיצוץ המס של טראמפ, מה שאומר שהם מתנגדים לתוכנית של הדמוקרטים להגדיל את המסים על תאגידים ועל העשירים מאוד.
כשהם לא מדקלמים טיעונים מזויפים על גירעונות וחובות בקשר להגדלת ההוצאות הפדרליות, הרפובליקנים תמיד התנגדו לכל תוכנית חברתית חדשה המכוונת לעניים ולאנשים הממוצעים על רקע אידיאולוגי. מבחינתם, מדינת הרווחה מובילה באופן בלתי נמנע לסוציאליזם (ועבור סבו של הניאו-ליברליזם, FA האייק, לטוטליטריות), אבל מטבע הדברים הם שותקים לגבי התמיכה הממשלתית המסיבית שמקבלים התעשיות הארגוניות והפיננסיות כאשר הונם מחמיץ. בעיית החילוץ של הניאו-ליברליזם | ביקורת בוסטון אז זה בסדר להציע סוציאליזם לעשירים. אבל עבור כל השאר, קפיטליזם אכזרי צריך להיות צו היום.
ואכן, כדאי לזכור מדוע רונלד רייגן התנגד לחקיקת מדיקייר בתחילת שנות ה-1960. הוא מוזהר שאם זה ייחקק, "מאחוריו יבואו תוכניות פדרליות אחרות שיפלשו לכל אזור של חופש כפי שהכרנו אותו במדינה הזו. עד שיום אחד, כפי שאמר נורמן תומאס, נתעורר ונגלה שיש לנו סוציאליזם".
עם זאת, לא רק מחוקקים רפובליקנים מתנגדים לתוכניות רווחה חברתית. לדמוקרטים המכונים "מתונים" יש גם היסטוריה מכוערת של הטלת מחסומים. אחרי הכל, היה זה הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון שעשה את השינוי הריאקציוני הגדול ביותר במדיניות החברתית מאז השפל הגדול, כאשר חתם על חוק הפיוס לאחריות אישית והזדמנויות עבודה, שבעצם שם קץ לרווחה כתוכנית זכאים.
כפי שהדברים נראים, דמוקרטים "מתונים" בסנאט כמו מנצ'ין יסכימו ככל הנראה רק לתג מחיר קטן בהרבה של הצעת החוק לפיוס וכל עוד אין מסים על עשירי העל או על תאגידים.
מדוע מנצ'ין, שהתנגד לחוק למען העם, נקט עמדה נחרצת נגד סיום או אפילו החלשת הפיליבסטר, ותמיד צידד באינטרסים עסקיים, נחשבת על ידי התקשורת והפרשנים הפוליטיים במדינה זו כמרכזית או מה שנקרא. דמוקרט "מתון" בוודאי יבלבל מישהו מחוץ לארצות הברית. בתרבות הפוליטית של מדינות אירופה, עמדתו של מנצ'ין בנושאים כלכליים, חברתיים, פוליטיים וסביבתיים קריטיים ממקמת אותו במחנה הריאקציוני. יראו אותו ויתייחסו אליו כאיש ימין גמור.
ברוח דומה, רוב המחוקקים המכונים "מתקדמים" בארה"ב ייחשבו כ"מתונים" במקרה הטוב בספקטרום הפוליטי האירופי. ייתכן שעורכת הפייננשל טיימס, רנה פורהאר, עסקה בהגזמה קלה כשהיא העירה בראיון וידאו לאחרונה שמדיניותו של ברני סנדרס ממקמת אותו "די קרוב לנוצרים-דמוקרטים הגרמניים הממוצעים שלך". עידן הכלכלה אבל לא בהרבה כשאנחנו לוקחים בחשבון את העובדה שברני סנדרס נלחם למען זכויות כלכליות וחברתיות שכבר קיימות ברוב מדינות אירופה.
נקודה דומה אפשר להעלות גם לגבי מצב החירום האקלימי. בעוד שרוב האירופאים תאמינו משבר האקלים הוא אמיתי ונגרם על ידי פעילות אנושית, בארה"ב יש עדיין ויכוח על מה קורה לכדור הארץ ולמה, מה שבוודאי מסביר הסיבה לכך שארה"ב מפגרת הרבה אחרי אירופה במטרות שינוי האקלים. אפילו חברות הנפט והגז באירופה מקדימות בהרבה את יריבותיהן בארה"ב הפחתה ההסתמכות שלהם על מכירת דלק מאובנים, והם משקיעים הרבה יותר באנרגיה מתחדשת, לכידת פחמן, והתחייבויות אחרות לשחרור פחמן.
כל האמור לעיל קשור לאופי הקשת הפוליטית הקיימת באירופה וליתר דיוק למודל החברתי האירופי עם דגש על הגנה סוציאלית, פנסיה, שירותים ציבוריים, זכויות עובדים, איכות משרות, תנאי עבודה, ודאגות סביבתיות, למרות, יש לציין, המודל החברתי מותקף מאז שנות השמונים המוקדמות ובוודאי נחלש כתוצאה ממדיניות האיחוד האירופי לקידום יעילות שוק, ליברליזציה ודיני תחרות, הפרטה ופיננסיזציה.
יתרה מכך, אף אחד מהאמור לעיל לא נועד להעביר את הרעיון שארה"ב צריכה בהכרח לנסות לחקות את המודל החברתי האירופי. בנקודת זמן היסטורית זו, ארה"ב צריכה לרכון קדימה אל נתיב של פיתוח כלכלי, צדק חברתי וקיימות סביבתית המבוססת על הסכם חדש ירוק. זוהי תוכנית נועזת באמת לעצב מחדש את כלכלת ארה"ב ולחסל את גזי החממה האחראים להתחממות הגלובלית. המעבר ל-100 אחוז מקורות אנרגיה נקיים ומתחדשים ישנה בוודאי את פניו של "הקפיטליזם הקיים באמת".
בינתיים, חשוב מאוד שנזכור את הסיבות לכך שלארצות הברית יש תשתית של עולם שלישי והיא נמצאת הרחק מאחורי כל שאר המדינות המתקדמות במדד ההתקדמות החברתית. ובואו נפסיק להשתמש במונחים חסרי משמעות כדי לתאר את המדיניות והעמדה האידיאולוגית של אנשים כמו ג'ו מנצ'ין. מה שמכונה "מתונים" דמוקרטיים הם כוחות פוליטיים אפלים השייכים ללא שמץ של ספק לימין הריאקציוני של הקשת הפוליטית.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו