תרבות הביטול פגעה בדיונים דיפלומטיים ברמה גבוהה. המשא ומתן הרוסי בארה"ב נמצא בהקפאה עמוקה. אפילו ראש הוועד הבינלאומי ההומניטרי של הצלב האדום ספג ביקורת קשה על כך שדיבר עם שר החוץ הרוסי ולחצתו יד. דיאלוג או קשר עם רוסים זה nyet, nyet. יש לנו מעט ידע על מה הרוסים חושבים.
זה לא תמיד היה כך. המלחמה הקרה הקודמת (1.0) לא הייתה קרה כפי שהיא מוצגת. היה קצת דיאלוג. גאורגי ארבאטוב, יועץ של חמישה מזכירים כלליים של המפלגה הקומוניסטית ומייסד המכון ללימודי ארה"ב וקנדה במוסקבה, אמר לי פעם שניהל מגעים קבועים עם פקידים אמריקאים במהלך המלחמה הקרה. "אוורל הרימן [פוליטיקאי, איש עסקים ודיפלומט אמריקאי] ואני דיברנו לעתים קרובות על מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע סכסוך חד וחלק", הוא הודה. "זה לא היה באינטרס של אף אחד לערוך עימות גרעיני".
אז, בלי ארבאטוב או הרימן בסביבה במלחמה הקרה 2.0, הראיון של סרג' שממן עם סרגיי קרגנוב ב- ניו יורק טיימס מחייב קריאה מדוקדקת כתובנה על מה שהקרמלין חושב. על רקע גינויים חד-צדדיים מערביים של הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר, היה לנו מידע מועט מרוסים אינטלקטואלים וקוסמופוליטיים שניהלו עשרות שנים של מגעים עם האליטות המערביות. פרופסורים במכון הממלכתי של מוסקבה ליחסים בינלאומיים או בבית הספר הגבוה לכלכלה של מוסקבה או חברים בצוותי חשיבה כמו המכון ללימודי ארה"ב וקנדה, שרבים מהם גם מילאו תפקידים ממשלתיים, לא נשמעו מהזרם המרכזי של העיתונות המערבית.
האם לא שמענו מהם כי הם מפחדים לדבר נגד פוטין? או שלא שמענו מהם כי הם תומכים בפוטין ואנחנו לא רוצים לשמוע מה הם אומרים? בעוד שהתשובות לשתי השאלות קשות, הריאיון של שממן/קרגנוב נותן תובנה לגבי חשיבת אליטה רוסית כלשהי של אלה בקטגוריה השנייה. וזה שווה פירוש קצר של הראיון.
מי הם שממן וקרגנוב? שממן היה ה פי ראש הלשכה במוסקבה והוא חבר במערכת הנוכחית שלה. הוא כותב שהוא מכיר את קרגנוב למעלה מעשרים שנה וראיין אותו לעתים קרובות.
לקרגנוב יש רקורד מרשים כמדען פוליטי, מועמד להיות שר הביטחון תחת ראש הממשלה לשעבר יבגני פרימקוב (1998-1999), יועץ לכמה נשיאים רוסים ומקורב לוולדימיר פוטין. לפני הפלישה ב-24 בפברואר, הוא היה פרשן קבוע של CNN על מדיניות החוץ וההגנה הרוסית עם שליטה מצוינת באנגלית. הוא ייסד את המכון לאירופה עם אלכסיי גרומיקו, נכדו של שר החוץ לשעבר של ברית המועצות, אנדריי גרומיקו. הוא בהחלט יכול להיחשב כחבר באליטה האינטלקטואלית, המדיניות הרוסית. פגשתי לראשונה את קרגנוב לפני יותר מ-30 שנה בכנס אקדמי בדוברובניק עם חוקרים מערביים וסובייטים. מאז היו לנו מגעים מדי פעם.
בראיון, התזה הכללית של קרגנוב לגבי משבר אוקראינה היא ש"המערב קרס במונחים כלכליים, מוסריים, פוליטיים" ולכן המלחמה הייתה בלתי נמנעת עבור האליטות המערביות "כדי להסיט את תשומת הלב הם זקוקים לאויב". עבור מדען המדינה הרוסי הבולט והיועץ הקרוב לפוטין, המלחמה באוקראינה היא "לשמר את העליונות הכושלת של האליטות המערביות". ליתר דיוק, הוא תיאר את העימות הנוכחי בין מזרח למערב כ"משבר טילים קובה ממושך" ללא "האנשים בסדר הגודל של קנדי ופמלייתו בצד השני".
ההתקפות שלו על האליטות המערביות אינן התקפות נגד כל המערב. "אבל רוב מדינות המערב, לא האליטות השולטות בהן כיום, ישרדו וישגשגו בצורה מושלמת גם כאשר האימפריאליזם הגלובליסטי הליברלי שנכפה מאז סוף שנות ה-1980 ייעלם". ובאופטימיות, בעתיד "האליטות ישתנו חלקית, ואנחנו ננרמל את היחסים".
מעבר לשינוי האליטות המערביות, נורמליזציה זו של יחסי מזרח-מערב תתבסס על סדר עולמי חדש. לדברי קרגנוב: "מדיניות מערבית לוחמנית... מנקה את החברה שלנו, האליטות שלנו, משאריות של גורמים פרו-מערביים, קומפרדורים ו'אידיוטים שימושיים'." "אוקראינה היא חלק חשוב אך קטן מתהליך הבולע של קריסתה של הסדר העולמי הקודם של האימפריאליזם הליברלי הגלובלי שנכפה על ידי ארצות הברית והתנועה לעבר עולם הוגן וחופשי הרבה יותר של ריבוי קוטביות וריבוי של ציוויליזציות ותרבויות", שאחת מהן תהיה מרוכזת באירואסיה.
חזון העתיד של קרגנוב הוא שהוא יהיה אליטיסטי לא מערבי ולא מערבי. שאר העולם "מתפתח במידה רבה בכיוון הנכון והופך גדול וחופשי יותר, בעוד המערב מתכווץ במהירות".
קל להבין את הגינוי שלו לאליטות המערביות ולכוח המערבי המתכלה. הוא בוודאי מכיר את הסטטיסטיקה על אי השוויון הגובר בארצות הברית; אני בטוח שהוא צפה בשידורים חוזרים של הרצח של ג'ורג' פלויד וההסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר. דחייתו של קרגנוב את האימפריאליזם הליברלי המערבי מגיע ממישהו בעל ידע אינטימי של נאט"ו והאוניברסיטאות הגדולות בארה"ב וצוותי חשיבה. הוא ראה את הבטן הפנימית של החיה, ומבחינתו זה לא עובד.
קרגנוב מאמין שפיזור גדל והולך של כוח עולמי לאחר מלחמת העולם השנייה ההגמוניה האמריקאית היא בלתי נמנעת. וכאן הטיעון שלו מאבד כוח. מה עם רוסיה? היכן תהיה רוסיה בקונסטלציה החדשה הזו?
קרגנוב רואה ברוסיה מרכז עתידי. לדבריו, "רוסיה תמלא את תפקידה הטבעי של ציוויליזציה של ציוויליזציות". "אנחנו יורשים גאים של תרבות גדולה... אנחנו יורשים של לוחמים ללא תחרות..." בהזכרת סופרים גדולים ומרשלים גדולים, הוא נופל לאותה מלכודת אליטיסטית שהוא האשים את האליטות המערביות. היכן מתאחדים פועלי העולם?
בסיום בשבחים לסופרים גדולים וללוחמים גדולים, שולל קרגנוב את הביקורות שלו על האליטות המערביות. הוא אמנם מגנה את האליטות המערביות על "כישלונות ואיבוד האמון של האוכלוסיות שלהן", אבל נראה שהוא פחות מודאג מהאוכלוסייה הרוסית. "עבור רוסיה הסכסוך הזה עוסק בשימור לא רק של האליטות שלה, אלא של המדינה עצמה". אז צריך לשנות את האליטות המערביות, לא את הרוסיות. האליטות הרוסיות היחידות שצריך לשנות הן אלו שהיו להן נטיות פרו-מערביות.
הראיון של סרגיי קרגנוב משקף את התפיסה הרוסית לגבי הריקבון המערבי. אבל מה עם ביקורת עצמית על רוסיה? מה לגבי הבעיות הפנימיות של מדינה עם כלכלה מבוססת מיצוי עם הרבה אנשי IT צעירים עוזבים? איך לשבח "לוחמים" רוסים מפורסמים תוך כדי צפייה בהפצצת מטרות אזרחיות ברחבי אוקראינה? האם הפער בין האליטות לאוכלוסייה הכללית תקף רק במערב?
סרג' שממן וה NYTimes עשו לנו שירות בכך שהראו בפומבי את מחשבותיו של מדען פוליטי רוסי בולט/יועץ מדיניות. לרוע המזל, ולמרבה הצער, ההזדמנויות לקיים דיון או דיון פתוח אינן אפשריות. ולמרבה הצער, ולמרבה הצער, אנשים כמו ארבאטוב והרימן כבר לא איתנו כדי לנהל שיחות כדי למנוע מעימותים כמו אוקראינה לצאת מכלל שליטה. לפחות על זה, סרגיי היקר, אנחנו יכולים להסכים.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו