האם הצרפתים יבחרו נשיא אחר, אך ישאירו ללא פתרון את כל הסוגיות שהועלו בבחירות של 2007? הצרפתים יקדמו בברכה את חילופי השלטון: כי מלבד החסרונות החריפים של הנשיא סרקוזי - נוכחותו בכל מקום, האקסהיביציוניזם שלו, היכולת האינסופית שלו לסתור את עצמו, הקסם שלו מהעשירים, ונטייתו להאשים את כל החסרונות על המובטלים, המהגרים, מוסלמים ועובדי מדינה - חלה ירידה בדמוקרטיה ובכוח הריבוני של העם בתקופת נשיאותו.
לאחר משאל העם במאי 2005, שני המועמדים המובילים לנשיאות התעלמו מהעובדה שרוב המצביעים הצרפתים היו נגד יצירת מבנה אירופי שמאז התבררו פגמיו הבסיסיים. אולם ההצבעה ב-2005 נערכה לאחר דיון לאומי מרומם, בניגוד למערכת הבחירות הנוכחית. ותקופת הנשיאות של סרקוזי, שהייתה אמורה לבשר על שובה של מדיניות התנדבותית, מסתיימת בכמה הצהרות תמוהות. כל מועמדי השמאל מאשימים את הבנקים, אבל שר האוצר הצרפתי, פרנסואה בארון, טוען ש"להאשים את האוצר זה טיפשי כמו לומר 'אני נגד גשם', 'אני נגד מזג אוויר קר' או 'אני נגד ערפל '." וראש הממשלה, פרנסואה פילון, אמר למועמד הסוציאליסטי, פרנסואה הולנד, שעליו "לגרום לסטנדרד אנד פורס לדרג את מנשר הבחירות שלו" (1).
כוחו הריבוני של העם התערער בגלל ההסכמה הענווה בקרב הממסד הפוליטי הצרפתי למנטרת הדמוקרטיה בשוק של הימין המתנשא יותר ויותר בגרמניה. נושא זה הוא מרכזי בקמפיין הנוכחי, והוא קשור ישירות לדיון האירופי. לצעדי הצנע שננקטו בלהט כל כך בשנתיים האחרונות לא הייתה - ולא תהיה - כל השפעה על החוב שהם אמורים לפתור. כל אסטרטגיית שמאל שאינה מפקפקת באורתודוקסיה הפיננסית הזו, נידונה. אבל האקלים הפוליטי הנוכחי באירופה מונע כל אפשרות להשיג מטרה זו ללא מאבק.
נכון לעכשיו, ההתמוטטות הכללית מוכלת בהצפות של כסף שהבנק המרכזי האירופי (ECB) מלווה לבנקים הפרטיים בריבים נמוכים, ולאחר מכן הבנקים מלווים בחזרה למדינה בריבים גבוהים יותר. אבל הפוגה קצרה זו תלויה בגחמה של ה-ECB, המעוגנת ב"עצמאות" המפורטת בפזיזות באמנות. בטווח הארוך, רוב המדינות החברות התחייבו, בתגובה לדרישות הגרמניות שהעבירה פריז בצניעות, לנקוט בצעדים מחמירים עוד יותר ולהטיל סנקציות על כל חבר שלא יעמוד, בהתאם לאמנה בדבר יציבות, תיאום וממשל (TSCG) נמצאים כעת בתהליך אישור.
העונש שכבר הוטל על יוון עומד להיות מורחב גם לספרד, שקיבלה הוראה לצמצם את הגירעון התקציבי שלה בשליש, אם כי האבטלה כבר עומדת על 22.8%. פורטוגל אינה הרחק מאחור, נדרשת לקצץ בהוצאות הציבור, למרות ששיעור הריבית על ההלוואות שלה מזנק (14% במרץ) והיא במיתון עמוק (צמיחה של 3% ב-2011). הידוק הברגים הפיננסיים במדינות עם אבטלה המונית הייתה התרופת הכלכלית והחברתית הגדולה של הימין הצרפתי בשנות ה-1930. כפי שהסוציאליסטים הסבירו בזמנו: "דפלציה מחמירה את המשבר, היא חונקת את הייצור ומקטינה את ההכנסות ממסים" (2).
הטמטום של המדיניות הנוכחית רק מרגיז את מי שעדיין מדמיין שהם נועדו לשרת את האינטרס הכללי ולא את האוליגרכים המושכים בחוטי המדינה. אם למימון יש פנים, זהו זה (3).
העדיפות הראשונה
אם יהיו חילופי ממשלה, העדיפות הראשונה של הנשיא החדש חייבת להיות להטיל ספק ב-TSCG (וצעדי צנע דומים אחרים). הצלחה או כישלון בכך יקבעו את כל השאר: חינוך, שירותים ציבוריים, מיסוי הוגן, תעסוקה. פרנסואה הולנד היה רוצה להפריד בין הסולידריות האירופית, שבה הוא תומך, לבין טיפול בהלם פיננסי, שהוא מתנגד לו. הוא הבטיח "לנהל משא ומתן מחדש" על ה-TSCG, בתקווה להוסיף "סעיף על צמיחה ותעסוקה" עם פרויקטים תעשייתיים ברמה יבשתית.
עם זאת, ז'אן-לוק מלנשון, מועמד חזית השמאל, סבור כי "שום מדיניות שמאל אינה אפשרית במסגרת האמנות הללו". באופן לא מפתיע, הוא נגד ה-TSCG ומנגנון היציבות האירופי (ESM), המעניק סיוע כספי למדינות בסיכון שהסכימו לצעדים דרקוניים לאיזון התקציבים שלהן. המועמדת של הירוקים, אווה ג'ולי, והמועמדות הטרוצקיסטיות, נטלי ארתו ופיליפ פוטו, פועלות גם הן למען "ביקורת אירופית של חובות ציבוריים", או אפילו לביטולם בטענה שהרמה הנוכחית של חובות כאלה היא בשל. למיסים הנמוכים שנגבו ב-20 השנים האחרונות ולריבית ששולמה לנושים.
רוב מדינות אירופה, עם גרמניה בראש, מתנגדות למשא ומתן מחודש על האמנות ולא ישמעו על כך, או על הלוואות סכומים נכבדים למדינות בקשיים כלכליים, אלא אם כן נתנו הבטחות לניהול "טוב" (הפרטה נוספת וסקירה של חשובות הפרשות לביטוח לאומי - פנסיה, דמי אבטלה, שכר מינימום). נשיא הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי, סיכם זאת בראיון עם וול סטריט הז'ורנל ב-24 בפברואר: "היתה תקופה שבה [נאמר] שהאירופים [היו] כל כך עשירים שהם [יכלו] להרשות לעצמם לשלם לכולם על כך שהם לא עובדים. זה נעלם." דראגי, שהיה בעבר סגן נשיא גולדמן זאקס, הוסיף כי צנע "טוב" פירושו מסים נמוכים יותר (צעד שאף מועמד צרפתי, אפילו לא סרקוזי, לא מציע) והורדת ההוצאה הציבורית.
נשיא שמאל יתמודד מיד עם התנגדות מרוב ממשלות האיחוד האירופי, שכמעט כולן שמרניות, ו מה-ECB, הנציבות האירופית ונשיאה, חוסה מנואל בארסו. ראשי ממשלת בריטניה, פולין ואיטליה, כמו קנצלרית גרמניה, סירבו בכוונה לפגוש את המועמד הצרפתי, כשהם מובילים בסקרי דעת קהל, אך נחשבו כפחות גמישים מהנשיא הנוכחי.
שר האוצר של הולנד, יאן קיז דה יאגר, כבר אמר: "אנחנו בהחלט לא בעד מו"מ מחדש. אבל אם מר הולנד רוצה רפורמות נוספות, אנחנו נהיה איתו בכל הקשור לליברליזציה של שירותים או לרפורמה בשוק העבודה". הולנד תתמוך בכל נשיא צרפתי שמאלני שמדיניותו ניאו-ליברלית אפילו יותר מזו של סרקוזי.
הנוף מגרמניה
בעוד אנגלה מרקל סימנה את נכונותה להשתתף במפגשים של הימין הצרפתי, הסוציאליסטים הגרמנים פחות מתלהבים מחבריהם בגדה השנייה של הריין. מנהיג ה-SDP, זיגמר גבריאל, דגל במטרתם, אך חבר מוביל אחר, פאר שטיינברוק, שמקווה לרשת את הקנצלר בשנה הבאה, סבור כי המחויבות של הולנד "לנהל שוב את כל ההסכמים [האירופיים] הללו" הייתה "נאיבית". הוא צופה שינוי בלב: "אם הוא ייבחר, המדיניות שלו עשויה להתברר כשונה מאוד" (4).
אכן, לא ניתן לשלול זאת. לפני הבחירות לפרלמנט ב-1997, בהן ניצח ליונל ג'וספין, הבטיחו הסוציאליסטים הצרפתים לנהל משא ומתן מחדש על הסכם היציבות האירופי של אמסטרדם - "ויתור אבסורדי לממשלת גרמניה", לפי יוספין. לאחר שהגיע לשלטון, כל מה שהשמאל הצרפתי הצליח להשיג הוא להוסיף את המילים "וצמיחה" לכותרת האמנה.
מנהל הקמפיין של הולנד, פייר מוסקוביץ', חזר לסמנטיקה ב-2003: "הסכם אמסטרדם נוהל - רע מאוד - לפני שהשתלטנו עליו. היו לו פגמים רבים - התוכן החברתי הותיר הרבה לרצוי. ... הממשלה החדשה יכלה בקלות לסרב לאשר זאת ... או לכל הפחות לבקש את חידוש המשא ומתן. בחרנו שלא לעשות זאת [מוסקוביץ' היה שר לענייני אירופה באותה תקופה]. עם ז'אק שיראק באליזה, עמדנו בפני משבר של שלושה. משבר צרפתי-גרמני, כי כל נסיגה מצידנו הייתה מסבכת את היחסים הכוללים שלנו עם אותו שותף חיוני... משבר עם השווקים הפיננסיים, שבו המפעילים רצו שהאמנה תאומץ. ... ולבסוף, משבר מגורים משותפים. ... ליונל ג'וספין בחר בצדק לשנות כיוון, במטרה לשמור על אפשרויותיו פתוחות ובסופו של דבר לצאת על העליונה. כלומר, קבלת ההחלטה הראשונה של המועצה האירופית בנושא צמיחה ותעסוקה בתמורה להסכמה לאמנת אמסטרדם" (5). קרא את זה, ואתה צריך לתהות מה יקרה אם הולנד ינצח במאי.
אם השמאל ינצח בבחירות לנשיאות ולפרלמנט, התמונה תהיה שונה מהמתווה הקודם. ההנהלה הצרפתית לא תתחלק כפי שהיה לפני 15 שנה; אבל האיזון הפוליטי באירופה, שהייתה מרכז-שמאל ב-1997, הוא כיום בעיקר ימני. עם זאת, אפילו ממשלתו השמרנית העמוקת של ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי מסתייגת מהצנע שהטילה עליה גרמניה. במרץ, היא הודיעה על "החלטתה הריבונית" שלא לקבל את כתף הקיצוץ התקציבי האירופי.
במקביל, תריסר מדינות נוספות, בהן איטליה, בריטניה ופולין, קראו לבחון את המדיניות הכלכלית הצרפתית-גרמנית. להולנד יש סיבה להיות עליז. הוא מקווה שבחירתו תערער את מאזן הכוחות באירופה ושהוא יוכל להימנע מניסוי כוח מול מספר ממשלות אירופיות, ה-ECB והנציבות בבריסל.
אבל לכיוון החדש שהמדינות הניאו-ליברליות רוצות אין שום קשר לשינויים שהוא ממליץ. לחלקם, "צמיחה" פירושה חבילת התאצ'רית (מיסים נמוכים, דה-רגולציה חברתית וסביבתית); לאחרים, מגוון קטן של השקעות ציבוריות (חינוך, מחקר, תשתיות). אי הבהירות לא יכולה להישמר ללא הגבלת זמן. בקרוב נאלץ לשקול "אי ציות אירופאי", כפי שהומלץ על ידי מלנשון וכוחות שמאל אחרים. או להמשיך במסלול הנוכחי, ללא כל תקווה להקלה.
מלבד ההבדלים ביניהם - על מיסוי הוגן, למשל - סרקוזי והולנד תמכו שניהם באותן אמנות אירופיות, ממאסטריכט ועד ליסבון. שניהם אישרו את היעדים שנקבעו לצמצום הגירעון הלאומי (3% מהתמ"ג ב-2013, 0% ב-2016 או 2017). שניהם נגד פרוטקציוניזם. שניהם חושבים שצמיחה תרפא את כל התחלואים. הם תומכים באותה מדיניות חוץ והגנה (הסוציאליסטים הצרפתים אינם מערערים עוד על החלטתו של סרקוזי להחזיר את צרפת למבנה הפיקוד הצבאי של נאטו).
הגיע הזמן לשבור את כל הנחות היסוד הללו. החלפת נשיא היא תנאי הכרחי לכך. אבל הרקורד של ממשלות שמאל קודמות והקמפיין הנוכחי מעידים שזה לא יספיק.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו