אי פעם שאני מחפש את הצד החיובי של זמנים קשים, אני מתפתה למחוק את "אי השוויון המעמדי" מרשימת הדאגות שלי. לפני פחות משנה, זה היה אחד האיומים הכלכליים הגדולים באופק, כשאפילו מבקרים שמרניים קשוחים טענה שהעושר זורם במעלה הגבעה בקצב מדאיג, ומותיר את מעמד הביניים תקוע עם הכנסות עומדות בעוד העשירים העל החדשים עלו לשמים במטוסיהם האישיים. ואז כל המבנה הכבד ביותר של הקפיטליזם האמריקני החל להתערער, ו-פוף!- אי השוויון כמעט ונעלם מהשיח הציבורי. בעל טור פיננסי ב"שיקגו סאן טיימס" הודיע זה עתה כי המיתון הוא "הרמה גדולה", המשרתת "לדמוקרטיזציה של הייסורים", כשכולנו נופלים אל "העניים הנובו..."
התקשורת מטילה בנו סיפורים קורעי לב על הסבל הניאו של העניים נובו, או לפחות העשירים הסופר-עבר מביניהם: עיקולים ב
אבל תקופות קשות לא צפויות לבטל את אי השוויון המעמדי מאשר השבעתו של אובמה עשויה למגר את הגזענות. אף אחד לא באמת יודע עדיין אם אי השוויון גדל או ירד במהלך השנה האחרונה של המיתון, אבל התקדימים ההיסטוריים אינם מבטיחים. הכלכלנים שדיברתי איתם - כמו היועץ הכלכלי הבכיר של ביידן, ג'ארד ברנשטיין - מתעקשים שהמיתון אינו נחמד במיוחד לעניים ולמעמד הביניים. הכלכלן הקנדי ארמין ילניזיאן אומר, "קיטוב ההכנסות תמיד מחמיר במהלך מיתון". זה הגיוני. אם שוק המניות כיווץ את הנכסים שלך ב-500 מיליון דולר ל-250 מיליון דולר בלבד, ייתכן שתצטרך להעביר בית נופש שלישי או רביעי. אבל אם זה עתה איבדת עבודה של 8 דולר לשעה, אתה לא מסתכל על בית בכלל.
בסדר, אני עיתונאי ואני מבין איך התקשורת עובדת. כשמיליונר מקצץ בצריכת הקרם פרש וקוויאר שלו, יש לך סיפור עניין אנושי נוגע ללב. אבל פרסם סיפור על גגן מפוטר שמאבד את בית הקרוואן שלו וסביר להניח שתקבל פיהוק עריכה גדול. "מסכן הופך לעני יותר" הוא פשוט לא כותרת מושכת עיניים, גם כשהראיות מכריעות. בקשות תלושי מזון, למשל, עולות לקראת שיא היסטורי; השיחות למוקד רעב אחד באזור DC זינקו ב-248 אחוזים בששת החודשים האחרונים, רובם מאנשים שמעולם לא נזקקו לסיוע מזון לפני כן. ולראשונה מאז 1996, חלה עלייה ניכרת במספר האנשים המבקשים סיוע במזומן מ-TANF (סיוע זמני למשפחות נזקקות), הגרסה המודחת של הרווחה שהותירה "רפורמת הרווחה". חבל עבורם ש-TANF היא בעצם תוכנית תוספת שכר המבוססת על ההנחה שהעניים תמיד יוכלו למצוא עבודה, ושהיא משלמת, לכל היותר, פחות ממחצית מרמת העוני הפדרלית.
מדוע סבלם של העניים והמעמד הנייד כלפי מטה חשוב יותר מהחסכים הזעירים של העשירים? אם נניח בצד את כל הטיעונים הסוציאליסטיים, הנוצרים, רך הלב, זה בגלל שהעוני והלחץ על מעמד הביניים הם חלק גדול ממה שהכניס אותנו לבלגן הזה מלכתחילה. רק דבר אחד שמר על ההוצאות של עשירי המשנה בשנות ה-00, ומכאן שמר על הכלכלה, וזה היה החוב: חובות בכרטיסי אשראי, הלוואות להון דירה, הלוואות רכב, הלוואות לקולג' וכמובן משכנתאות הסאב-פריים המפורסמות כיום, אשר נקשרו וחתכו ל"ניירות ערך" ושווקו לעשירים כהשקעות בריבית גבוהה ברחבי העולם. אי השוויון הגס של החברה האמריקאית לא היה רק לא הוגן או לא נעים מבחינה אסתטית; זה יצר מצב לא יציב מסוכן.
זו הסיבה שכל ניסיון ממשלתי רציני להניע את הכלכלה שוב - ואני משאיר בצד את הניסיונות הלא רציניים כמו חילוץ בנקים ופרויקטים אחרים של רווחה תאגידים - צריך להתחיל מהתחתית. אובמה מבטיח לייצר שלושה מיליון מקומות עבודה חדשים בפרויקטים "מוכנים לאפירה", ובואו נקווה שלא כולם משרות לגברים צעירים עם גב חזק. עד שהעבודות הללו יתחילו, ובמקרה שהן ישאירו בחוץ את הקשישים, האמהות החד הוריות ועובדי השולחן המוקטנים, נצטרך מדיניות כלכלית המתמקדת בעניים: יותר כסף לתלושי מזון, ל-Medicaid, לביטוח אבטלה וכן, סיוע במזומן בנוסח מה שהיה פעם רווחה, כך שכאשר אנשים יורדים מטה, הם לא יגיעו בסופו של דבר לגובה מטר מתחת. למי שחושב ש"רווחה" נשמעת קיצונית מדי, אפשר פשוט לקרוא לה תוכנית "זכות לחיים", רק כזו שבה כבר נולדו מושאי הדאגה.
אם זה נשמע בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, קחו זאת בחשבון: כשקלינטון חתכה את תלושי הרווחה והמזון בשנות ה-90, העניים עדיין היו קבוצה שנדחקת בקלות לשוליים, נתונה לסוגים המגעילים ביותר של סטריאוטיפים גזעיים ומגדריים. הם היו עצלנים, מופקרים, מכורים, אטומים, כפי שהודיעו מקהלות שלמות של מומחים שמרנים. אולם בזכות המיתון – וידעתי שחייב להיות צד חיובי – שורות העניים מתנפחות מדי יום עם בעלי עסקים כושלים, עובדי משרד, אנשי מכירות ובעלי בתים ותיקים. סטריאוטיפ זה! כשהעניים והעניים לשעבר ממעמד הביניים הופכים לרוב האמריקאי, סוף סוף יהיה להם כוח לספק את צרכיהם.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו