ארבעים ושתיים שנה למותו של פבלו נרודה, בוחן מחדש את הפרשנות של פרק לא ברור שהמשורר תיאר בספר הזיכרונות שלו, "אני מודה שחייתי", שבו הוא עצמו מחבר אונס.
דמותו של המשורר פבלו נרודה מעולם לא הייתה נקייה ממחלוקת. זוכה פרס נובל לספרות ב-1971 ומיליטנט קומוניסטי, הוא חזר לדיון ציבורי בימים האחרונים כששמו הגיע לבחינה להטביל מחדש את מה שמכונה כיום נמל התעופה הבינלאומי ארתורו מרינו בניטז.
יום רביעי, 23 בספטמבר, מלאו תשיעי למותו של המשורר המוערך, שהפך למעין סמל של ייצוא תרבותי בצ'ילה. עם זאת, במשך עשרות שנים של פרחים והכרות, מעטים הגיבו על הצללים שסימנו את חייו של נרודה.
לאחרונה, סדרת מאמרים וטורים דנה באחת האפיזודות האפלות והסתומות יותר, שזיהה המשורר עצמו, אותה סיפר בסגנונו בספר "אני מודה שחייתי" (1974), פרסום המקבץ בהרחבה את שלו. זיכרונות.
תמצית הספר מסמלת את המשורר בקיץ 1929, כאשר נרודה מונה לקונסול של ציילון בגיל 25 והתגורר בבונגלו בוולוואטה שבקולומבו. במקלט שלו הוא מתאר כיצד עשה את צרכיו בקופסת עץ נסתרת למחצה שנראתה נקייה מדי בוקר, ומחייבת אותו להתעורר עם עלות השחר כדי לגלות את התעלומה ולקבוע מה היה ממש מעשה לא ברור.
האונס: הקטע השלם
"בוקר אחד, התעוררתי מוקדם מכפי שמנהגי. התחבאתי בצל כדי לראות מי עבר במקום. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה שהלך, נכנסה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון, הגזע הטמילי, קאסטת פאריה. היא לבשה סארי אדום וזהב מהבד הזול ביותר. על רגליה ללא נעליים היו קרסוליים כבדים. בכל צד של אפה נצצו שתי נקודות אדומות זעירות. הם כנראה היו מזכוכית, אבל עליה הם נראו כמו אבני אודם.
"היא ניגשה חגיגית לשירותים מבלי להעיף בי ולו המבט, מבלי להכיר בקיומי, ונעלמה עם כלי הקיבול המלוכלך על ראשה, נסוגה בצעדי האלה. היא הייתה כל כך יפה שלמרות עבודתה הצנועה, היא השאירה אותי מוטרד. כאילו יצאה חיית בר מהג'ונגל, שייכת לקיום אחר, עולם נפרד. התקשרתי אליה ללא תוצאה.
"אז הייתי משאיר איזו מתנה בדרכה, קצת משי או פרי. היא הייתה עוברת בלי לשמוע או להסתכל. יופיה האפל הפך את הטיול האומלל ההוא לטקס חובה של מלכה אדישה.
"בוקר אחד החלטתי ללכת על הכל, ותפסתי אותה בפרק כף היד והסתכלתי בפניה. לא הייתה שפה שיכולתי לדבר איתה. היא הרשתה לעצמה להוביל אותי ללא חיוך ועד מהרה הייתה עירומה על מיטתי. מותניה הדקים ביותר, ירכיה המלאות, כוסות שדיה הגדושות, גרמו לה להיות בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים בדרום הודו. המפגש היה כמו של אדם ופסל. היא פקחה את עיניה לאורך כל הדרך, בלי להתרגש. היא צדקה לראות אותי בבוז. החוויה לא חזרה על עצמה". (תרגום של DJ)
NERUDA ממשיך ללא חטא
מנקודת מבטה של העיתונאית קרלה מורנו סלדיאס, בטור שלה "אני מודה שאנסתי", הפרק הזה בחייו של נרודה נשאר מחוץ לדיון הציבורי מכיוון שבמציאות, נראה שזה לא נושא שיכול להשפיע התמונה שלו.
"לא כשהאירוע התרחש, לא כשהספר יצא לאור, וגם לא עכשיו. החברה מתיימרת לגנות דברים כמו אונס ורצח נשים, אבל במציאות היא לא. גברים מלמדים לחוות את המיניות שלהם באובייקטיביזציה של נשים, וכנשים מלמדים אותנו להיות אובייקטים טובים. אונס ורצח נשים הם לא יותר מה"קיצוני" של ההיגיון הזה. אדם שאונס הוא פשוט בחור מאצ'ו ש'הלך רחוק מדי' במילוי חובותיו כגבר. אותו דבר לגבי גבר שהורג את אשתו", היא טוענת.
הומר בהתייחסות תרבותית לצ'ילה לשאר העולם, דמותו של המשורר לא השאירה מקום לסוג זה של חקירת פרקים בחייו, בניגוד מוחלט למה שקרה עם אמנים צ'יליאנים גדולים אחרים כמו ויולטה פארה או גבריאלה מיסטרל, שזוכה לביקורת מתמדת ביחס ליחסיהן עם אמהות ומיניות.
עבור מורנו, ניתן להסביר את התרחיש הזה כי "נרודה היה כל מה שציפו מאדם להיות. היה לו הכל: כוח, כסף, נשים, תהילה, פרסים. להיפך פארה או מיסטרל עשו הכל הפוך ממה שמצופה מאישה. גבריאלה הייתה שור דייק, מה יכול להיות יותר גרוע מזה. גם היום זה הכי גרוע". מה שבטוח הוא שנדמה שהמעשה נעלם מזיכרונותיו של נרודה ומבקרי הספרות והמומחים העצומים של האופוס שלו התעלמו ממנו, שאולי ראו בו רק עוד ביטוי לעטו האינטנסיבי של המשורר. עם זאת, עבור אחרים, עובדות מסוג זה, שעדיין נעדרו מהביוגרפיה הרשמית שלו, חושפות את מחסורו של פרס נובל לספרות.
תירגמה דניקה ג'ורדן. דניקה ג'ורדן היא סופרת ומתרגמת לספרדית, צרפתית, פורטוגזית ואיטלקית. [מוגן בדוא"ל]
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו