פרק עשר
מ משמעות החופש ודיאלוגים קשים אחרים מאת אנג'לה דייוויס, בהוצאת City Lights.
הכרה בגזענות בעידן הניאו-ליברליזם
נאום סגן הקנצלר על ביטול אפליה גזעית
אוניברסיטת מרדוק, פרת', מערב אוסטרליה
במרץ 18, 2008
ב-21 במרץ 1960, משטרת דרום אפריקה הרגה שישים ותשעה מפגינים שלווים בעיירה שרפוויל. לכבוד הוא לי שהוזמנתי לשאת את דברי סגן-הקנצלר לרגל היום הבינלאומי לביטול האפליה הגזעית, המכבד את חללי שארפוויל. אני מתכבד במיוחד להיות כאן באוסטרליה לאחר ההתנצלות הראשונה של ראש מדינה בפני הילידים של המדינה הזו, ואני רוצה להודות לבעלים המסורתיים של הארץ הזו.
ב-1 בפברואר 1960, פחות מחודשיים לפני טבח שארפוויל בדרום אפריקה, בעיר גרינסבורו שבצפון קרוליינה, התיישבו סטודנטים שחורים ליד דלפק הצהריים של וולוורת'. באופן מסורתי, אנשים שחורים קיבלו שירות רק אם הם נשארו עומדים. הישיבה הזו הפכה לזרז לרגע חשוב בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. אני זוכר היטב את היום ההוא, שכן כאדם שחור בארצות הברית, גדלתי בברמינגהם, אלבמה, שבשנות החמישים נודעה כעיר המופרדת ביותר מבחינה גזעית בארצנו. קמתי פעמים רבות ליד דלפק הצהריים של וולוורת' בעיר שלי, וחוויתי את ההשפלה בכך שמתייחסים אליו כלא אנושי מספיק כדי להיות מסוגל לשבת ולאכול כריך.
כילד גיליתי לראשונה את האפרטהייד הדרום אפריקאי כשנודע לי שברמינגהאם, אלבמה, עיר הולדתי, ידועה בתור יוהנסבורג של הדרום. ואכן, משטר העליונות הלבנה שהשפיע על כל היבט בחיינו הסתמך, כמו האפרטהייד הדרום אפריקאי, על התפיסה שסדר חברתי דורש הפרדה גזעית מוחלטת ומבנה היררכי של מפגשים גזעיים בכל פעם שהם התרחשו.
דרישה מרכזית בחינוך ילדותי הייתה ללמוד את שפת הגזענות, המפורשת באמצעות השלטים המוצבים מעל מזרקות המים, בשירותים, באוטובוסים, בחדרי ההלבשה. לימוד הקריאה והכתיבה היה כרוך אפוא ברכישת היכרות נרחבת עם הפרוטוקולים של גזענות בתקופת טרום זכויות האזרח. זה התאפשר בחלקו מהעובדה שבתי הספר היסודיים והתיכוניים שלי היו חלק ממה שנקרא מערכת בתי הספר הכושים. הבית שהורי רכשו היה ממוקם על גבול שכונה המיועדת לשחורים. החוקים המקומיים אסרו עלינו לחצות את הרחוב מול הבית שלנו, מכיוון שאנו עלולים להיות מואשמים על פי חוק בהסגת גבול לאזור הלבן.
אני מזכיר את הפרטים הללו מכיוון שתנועת זכויות האזרח של ארה"ב, שהתגבשה באמצע שנות ה-1950, התנגדה להיבטים אלה ואחרים של הפרדה גזעית חוקית. כשדרשנו שוויון משפטי בכל הנוגע לתחבורה ציבורית, דיור, חינוך והצבעה, תבענו את זכויות האזרחות, כפי שניתן לספקן בחוק. השגת זכויות האזרחות הללו הייתה כרוכה גם במאבק מתמשך בלינץ', אשר, מאז תום מלחמת האזרחים, שימש אישור סמלי אכזרי לעליונות הלבנה.
כאשר הרעיונות של שוויון גזעי שנוצרו בתנועת זכויות האזרח ובאמצעותה רכשו בהדרגה הגמוניה במדינה, הם התגבשו לכדי מושגים נחרצים לגבי מה שנחשב לניצחונות על הכניעה הגזעית, ותוך כדי כך יצרו משמעויות משלהם של גזענות. עד כמה שהניצחונות הללו הוכחו כחשובים, חוסר הגמישות של הגדרות הגזענות שנוצרו יצרה, הן בשיח המשפטי והן בשיח העממי, הטעיות מתמשכות בנוגע לאופי הגזענות. הגדרות של גזענות המבוססות על תנאים היסטוריים מסוימים הפכו לדרכים טרנס- או א-היסטוריות להמשגה של אפליה והכנעה גזעית. התמשכותן של משמעויות אלו מעבר לתנאים ההיסטוריים המסוימים שיצרו אותן, עצרה את התפתחותו של אוצר מילים חדש ושיח חדש שעשוי לאפשר לנו לזהות אופנים חדשים של גזענות במה שמכונה העידן שלאחר זכויות האזרח.
העובדה שקהילת זכויות האדם הבינלאומית הכירה בחלק משיטות הגזענות החדשות הללו צוינה בכותרת של 2001 דרבן, דרום אפריקה, הוועידה העולמית נגד גזענות, אפליה גזענית, שנאת זרים ואי סובלנות קשורות. למרבה הצער, סיקור תקשורתי של פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון, שהתרחשו בסוף הוועידה, הביא לתשומת לב תקשורתית דלילה לתוצאות הוועידה העולמית. שיחות פומביות נוספות על הוועידה עשויות היו לסייע לפופולריות של משמעויות רחבות יותר של גזענות.
בתוך ארצות הברית, חוקרים ופעילים הצביעו על הסכנות הטמונות בביסוס תיאוריות של גזענות, כמו גם פרקטיקות אנטי-גזעניות, על הפרדיגמה השחור-לבן שהודיעה על החיפוש אחר זכויות האזרח, ובנוסף, בהנחה שזכויות האזרח. הפרדיגמה היא הבסיס לעצם המשמעות של אנטי גזענות. אף פרדיגמה לא יכולה להסביר, למשל, את התפקיד שמילאו קולוניזציה ורצח עם נגד ילידים בעיצוב הגזענות בארה"ב. רצח העם ההיסטורי נגד אנשים ילידים מסתמך בדיוק על אי-נראות - על סירוב עיקש להכיר בעצם קיומם של ילידי צפון אמריקה, או הכרה או הכרה שגויה שרק מכירים בהם כמכשולים לשינוי הנוף - מכשולים להרס או הטמעה.
אוכלוסיות בעלות גזע שונה בארצות הברית - מדינות ראשונות, מקסיקו, אסיה ולאחרונה אנשים ממוצא מזרח תיכוני ודרום אסיה - היו יעדים לדרכים שונות של הכנעה גזעית. האיסלאמופוביה שואבת ומסבכת את מה שאנו מכירים כגזענות. יתרה מכך, הגזענות, כפי שהיא משפיעה על אנשים ממוצא אפריקאי, נגועה כיום יותר ממעמד, מגדר ומיניות מכפי שאולי זיהינו אותה באמצע המאה העשרים.
השאלה שאני רוצה לחקור בהרצאה זו היא אם כן: כיצד התמשכותן של המשמעויות ההיסטוריות של הגזענות והתרופות שלה מונעת מאיתנו להכיר בדרכים המורכבות שבהן הגזענות מבנים בחשאי מוסדות, פרקטיקות ואידיאולוגיות רווחות בעידן זה של ניאו-ליברליזם?
אליזבת מרטינס, פעילה אגדית לזכויות אזרח ותנועת צ'יקאנו, ציינה, יחד עם משתף הפעולה שלה ארנולדו גרסיה מהרשת הלאומית לזכויות מהגרים ופליטים, כי התנאים החדשים המהווים ניאו-ליברליזם ומאפיינים את ההתפתחות הכלכלית מאז שנות השמונים כוללים כמעט מוחלט חופש התנועה של הון, סחורות ושירותים - במילים אחרות, השלטון המוחלט של השוק. ההוצאות הציבוריות לשירותים חברתיים קוצצו באופן דרסטי. היה לחץ מתמיד לביטול התערבות ממשלתית ורגולציה על השוק. כך הפרטת הגז והחשמל, של שירותי בריאות, חינוך ושירותים אנושיים רבים אחרים התגלתה כדרך להגדלת הרווחים של תאגידים גלובליים. לבסוף, מציינים מרטינז וגרסיה, המושג של טובת הציבור ועצם המושג "קהילה" מתבטלים כדי לפנות מקום למושג "אחריות אינדיבידואלית". זה מביא ל"לחץ על האנשים העניים ביותר בחברה למצוא פתרונות לחוסר שירותי הבריאות, החינוך והביטחון הסוציאלי שלהם לבד - ואז להאשים אותם אם הם נכשלים, בתור 'עצלנים'".
אוסיף עוד נקודה להגדרה זו של ניאו-ליברליזם: ההנחה הפגומה שההיסטוריה אינה חשובה. רעיון זה, שנוסח על ידי פרנסיס פוקויאמה כ"סוף ההיסטוריה", כרוך גם, כפי שניסח זאת דינש ד'סוזה, "קץ הגזענות". גם גזע וגם גזענות הם היסטוריים עמוקים. לפיכך, אם נזרוק את המושגים הביולוגיים והמהותניים של "גזע" כמטעים, יהיה זה שגוי להניח שאנו יכולים גם להיחלץ בכוונה מההיסטוריה של גזע וגזענות. בין אם נכיר בכך ובין אם לא, אנו ממשיכים לאכלס את ההיסטוריות הללו, שעוזרות להוות את העולמות החברתיים והנפשיים שלנו.
הניאו-ליברליזם רואה בשוק את עצם הפרדיגמה של החירות, והדמוקרטיה מתגלה כמילה נרדפת לקפיטליזם, שצמח מחדש כטלוס של ההיסטוריה. בנרטיבים הרשמיים של ההיסטוריה של ארה"ב, הניצחונות ההיסטוריים של זכויות האזרח מטופלים כגיבוש סופי של הדמוקרטיה בארצות הברית, לאחר שהדחיקו את הגזענות לפח האשפה של ההיסטוריה. הדרך לחיסול מוחלט של הגזענות מיוצגת בשיח הניאו-ליברליסטי של "עיוורון צבעים" ובקביעה כי ניתן להשיג שוויון רק כאשר החוק, כמו גם נושאים בודדים, הופכים לעיוורים לגזע. אולם גישה זו אינה מצליחה לתפוס את העבודה החומרית והאידיאולוגית שהגזע ממשיך לעשות.
כאשר דוגמאות ברורות של גזענות מופיעות לציבור, הן נחשבות לסטיות בודדות, שיש להתייחס אליהן כתכונות אנכרוניסטיות של התנהגות אינדיבידואלית. היו מספר מקרים כאלה בחודשים האחרונים בארצות הברית. אני מזכיר את החבל שנתלה על ענף עץ על ידי תלמידים לבנים בבית ספר בג'נה, לואיזיאנה, כסימן שנאסר על תלמידים שחורים להתאסף מתחת לעץ הזה. אני יכול לרמוז גם על השימוש הציבורי במילים גזעניות על ידי קומיקאי לבן ידוע, השפה הגזענית והמיזוגנית שמשתמשת מנחה רדיו ידוע בהתייחסות לנשים שחורות בקבוצת כדורסל מכללות, ולבסוף, הערות אחרונות בנוגע ל- שחקן הגולף טייגר וודס.
אולי כדאי לי להרחיב על הדוגמה האחרונה הזו: שני עיתונאי ספורט היו מעורבים לאחרונה בשיחה בנוגע לטייגר וודס לכאורה חסר מעצורים ביחס לדור החדש של שחקני הגולף, שמתקשים מאוד להדביק אותו. עיתונאי אחד ציין ששחקני הגולף הצעירים יותר כנראה יצטרכו להיפגש ולהתכנס בוודס. השני הגיב באומרו שהם יצטרכו לתפוס אותו ו"לינץ' אותו בסמטה אחורית", ובכך העלה, בביטוי סתמי יחיד, היסטוריה עצומה מודחקת של אלימות גזענית חסרת רחמים.
ההערות הללו זוהו, כמובן, בקלות כמוכרות - מוכרות במיוחד - ביטויים של גזענות גישה שכיום מתייחסים אליהן כביטויים אנכרוניסטיים שפעם באו לידי ביטוי עם גזענות בחסות המדינה. התרחשויות כאלה נדחקות כעת לספירה הפרטית והופכות לציבור רק כאשר הן מתפרסמות ממש. בעוד שבמהלך תקופה מוקדמת יותר בהיסטוריה שלנו, הערות כאלה היו מובנות בבירור כמקושרות למדיניות המדינה ולפרקטיקות החומריות של מוסדות חברתיים, כיום מתייחסים אליהן כאי סדרים אינדיבידואליים ופרטיים, שיש לפתור על ידי ענישה וחינוך מחדש של הפרט. על ידי ללמד אותם צבע-
עיוורון, בכך שלימד אותם לא לשים לב לתופעת הגזע.
אבל אם אנו רואים את ההתפרצויות האינדיבידואליות הללו של גזענות כקשורות להתמדה ולהתבססות נוספת של גזענות מוסדית ומבנית המסתתרת מאחורי מסך הניאו-ליברליזם, לא ניתן להבין את משמעויותיהן כסטיות אינדיבידואליות. במקרים בהם דנו, הגזענות היא מפורשת ובוטה. אי אפשר להכחיש שמדובר בהתבטאויות גזעניות. מה קורה, לעומת זאת, כאשר הגזענות באה לידי ביטוי לא באמצעות מילים של יחידים, אלא באמצעות פרקטיקות מוסדיות שהן "אילמת", כדי לשאול את המונח שדנה-עין דייוויס משתמשת בה, ביחס לגזענות?
חוסר היכולת להכיר בהתמדה העכשווית של גזענות בתוך מוסדות ומבנים חברתיים אחרים מביא לייחס אחריות להשפעות הגזענות ליחידים שהם קורבנותיה, ובכך מחמיר עוד יותר את הבעיה של אי זיהוי הכלכלי, החברתי והאידיאולוגי. עבודה של גזענות. יש היגיון דומה שעומד בבסיס הפליליזציה של אותן קהילות, שהן מיוצגות יתר על המידה בבתי הכלא ובבתי הסוהר. על ידי אי הכרה בכוחות החומריים של הגזענות שאחראים להצעת מספר כה גדול של צעירים שחורים ולטיניים למדינה הקרסראלית, תהליך ההפללה מטיל אחריות על הפרטים שהם קורבנותיה, ובכך משחזר את עצם התנאים המייצרים גזענות דפוסי הכליאה והיכולת האינסופית לכאורה שלה להתרחב. הקריאה השגויה של הדפוסים הגזעניים הללו משכפלת ומחזקת את ההפרטה שנמצאת בליבת הניאו-ליברליזם, לפיה הפעילות החברתית מותאמת לאינדיבידואלים ומקבלת לגיטימציה לרווחים העצומים שהניבה תעשיית הענישה.
ב-28 בפברואר 2008, מרכז Pew פרסם דו"ח על כליאה בארצות הברית שכותרתו "אחד למאה: מאחורי סורג ובריח באמריקה 2008". על פי הדיווח, אחד מכל מאה מבוגרים נמצא כעת מאחורי סורג ובריח בכל יום נתון. בעוד המספרים עצמם מזעזעים, המספר הבלתי פרופורציונלי של אנשים צבעוניים בבתי כלא ובכלא אחראי לרוב לנתון "אחד למאה". לפי הדו"ח: "עבור קבוצות מסוימות, מספרי הכליאה מפתיעים במיוחד. בעוד שאחד מכל 30 גברים בין הגילאים 20-34 נמצא מאחורי סורג ובריח, עבור גברים שחורים בקבוצת גיל זו הנתון הוא אחד מכל תשע. מגדר מוסיף עוד אחד ממד לתמונה. עדיין יש סיכוי גבוה פי 10 לגברים להיות בכלא או בכלא, אבל אוכלוסיית הנשים צומחת בקצב מהיר בהרבה. עבור נשים שחורות באמצע שנות ה-30 לחייהן, שיעור הכליאה הגיע גם ל-1 -ב-100 סימן."
בסוגריים, כאשר הזכרתי לאחרונה את הדמויות החדשות הללו בפני קבוצה בלונדון, כולל חברי פרלמנט, כמעט כולם חשבו שאו שדיברתי לא נכון או ששמעו אותי לא נכון. כפי שמתברר, הם הכירו את הנתונים בנוגע לכליאתם של צעירים שחורים ולא כל כך הופתעו מכך שמספר עצום של אנשים צבעוניים ישבו בכלא. אבל היה להם קשה לתפוס את הרעיון שבהינתן רוב האוכלוסייה הלבנה, אחד מכל מאה מבוגרים בארצות הברית נמצא מאחורי סורג ובריח.
ב-1985 היו פחות מ-800,000 אנשים מאחורי סורג ובריח. כיום יש כמעט פי שלושה אנשים כלואים, והגידול העצום נבעה כמעט לחלוטין מהנוהג של כליאת צעירים צבעוניים. למרות שהנתונים אינם ברי השוואה, אפשר לטעון שדינמיקה דומה מניעה את המאסר כאן באוסטרליה, כאשר אבוריג'ינים כלואים מהווים פי עשרה משיעורם באוכלוסייה הכללית.
מדוע, אם כן, כל כך קשה להגדיר את המנהגים הללו כגזענים? מדוע יש למילה "גזעני" צלצול כה ארכאי, כאילו נקלענו לעיוות זמן? מדוע כל כך קשה לכנות את המשבר בכלא כמשבר של גזענות?
לפי דו"ח Pew: "ארה"ב כולאת יותר אנשים מכל מדינה בעולם, כולל האומה המאוכלסת הרבה יותר של סין. בתחילת השנה החדשה, מערכת העונשין האמריקאית החזיקה יותר מ-2.3 מיליון מבוגרים. סין הייתה שנית, עם 1.5 מיליון איש מאחורי סורג ובריח, ורוסיה הייתה במקום השלישי הרחוק עם 890,000 אסירים, על פי הנתונים העדכניים ביותר הזמינים. מעבר למספר העצום של אסירים, אמריקה היא גם המובילה העולמית בקצב שבו היא כליאה את אזרחיה, ומתגברת על כך. מדינות כמו דרום אפריקה ואיראן. בגרמניה, 93 אנשים יושבים בכלא על כל 100,000 מבוגרים וילדים. בארה"ב, השיעור הוא בערך פי שמונה מזה, או 750 לכל 100,000".
הדמויות הללו נוצרו על ידי המספר הבלתי פרופורציונלי של צעירים צבעוניים, במיוחד גברים שחורים צעירים, שנמצאים כעת מאחורי סורג ובריח. לדוגמה, אם אחד מכל שישים גברים לבנים בין הגילאים 20 ל-24 נמצא מאחורי סורג ובריח, אז אחד מכל תשעה גברים שחורים באותו גיל נכלא. לפי הסברים ניאו-ליברליסטיים, העובדה שהגברים השחורים הצעירים הללו נמצאים מאחורי סורג ובריח לא קשורה לגזע או לגזענות וכל מה שקשור לגידול המשפחה הפרטי שלהם וחוסר היכולת שלהם לקחת אחריות מוסרית על מעשיהם. הסברים כאלה נשארים "אילמים" - אם להשתמש שוב במונח של דנה-אין דייויס - לגבי כוחה החברתי, הכלכלי וההיסטורי של הגזענות. הם נשארים "אילמים" לגבי העבודה העכשווית המסוכנת שהגזע ממשיך לעשות.
הכליאה של צעירים צבעוניים - ושל מספר גדל והולך של צעירות צבעוניות - אינה נתפסת כקשורה לשינויים המבניים העצומים שנוצרו על ידי דה-רגולציה, הפרטה, על ידי פיחות של טובת הציבור ועל ידי הידרדרות הקהילה. מכיוון שאין אוצר מילים ציבורי המאפשר לנו למקם את ההתפתחויות הללו בהקשר היסטורי, סטייה אינדיבידואלית היא ההסבר הכולל לעלייה הגרוטסקית במספר האנשים שנדחקים לבתי הכלא של המדינה והעולם. לדברי הנרי ז'ירו, "הגזענות שורדת במסווה של ניאו-ליברליזם, מעין צד חוזר המדמיין את הסוכנות האנושית כעניין של בחירות אינדיבידואליות בלבד, המכשול היחיד לאזרחות וסוכנות יעילה הוא היעדר עזרה עצמית עקרונית ואחריות מוסרית. "
מכיוון שהגזענות נתפסת כשריד אנכרוניסטי של העבר, איננו מצליחים לתפוס את המידה שבה הזיכרון הארוך של המוסדות - במיוחד אלה המהווים את המעגל המחובר באופן אינטימי של חינוך וכליאה - ממשיך לאפשר לגזע לקבוע למי יש גישה לחינוך ולמי יש גישה לכליאה. בעוד שלחוקים הייתה השפעה של הפרטת גישות גזעניות וביטול פרקטיקות גזעניות מפורשות של מוסדות, חוקים אלה אינם מסוגלים לתפוס את החיים המבניים העמוקים של הגזענות ולכן מאפשרים לה להמשיך לשגשג.
עבודה בלתי נראית זו של גזענות משפיעה לא רק על סיכויי חייהם של מיליוני אנשים, היא עוזרת להזין מאגר נפשי של גזענות שמתפרץ לעתים קרובות דרך אמירות ופעולות של יחידים, כמו במקרים שהוזכרו קודם לכן. את התגובה התכופה של אנשים כאלה שנתפסים בשעת מעשה - "אני לא גזען. אני אפילו לא יודע מאיפה זה בא" - אפשר לענות רק אם נוכל לזהות את החיים המבניים העמוקים של הגזענות. .
הגזענות המבנית העמוקה של מערכת המשפט הפלילי משפיעה על חיינו בדרכים מסובכות. מה שהכרנו לפני יותר מעשור בתור תסביך הכלא-תעשייתי בארה"ב שבאמצעותו גזענות מייצרת רווחים עצומים עבור תאגידים פרטיים, ניתן כעת לזהות כמתחם תעשייתי-כלא עולמי שמרוויח את העולם מצורות פוסט-קולוניאליות של גזענות ושנאת זרים. עם פירוק מדינת הרווחה וההתאמה המבנית באזור הדרום הנדרשת על ידי המוסדות הפיננסיים העולמיים, מוסד הכלא - שהוא בעצמו מוצר חשוב המשווק באמצעות הקפיטליזם העולמי - הופך לאתר המיוחס שאליו מופקדים עודפי אוכלוסיות עניות. כך צורות חדשות של גזענות מבנית גלובלית צצות. החיים המבניים העמוקים של הגזענות מדממים ממערכת המשפט הפלילי בארה"ב ויש להם השפעה הרסנית על החיים הפוליטיים של האומה והעולם.
מאז עידן העבדות, גזענות קשורה למוות. הגיאוגרפית רות גילמור הגדירה גזענות כ"ייצור וניצול של נקודות תורפה מובחנות קבוצתיות למוות בטרם עת, על פי סנקציות על ידי המדינה ו/או חוקיות, בגיאוגרפיות פוליטיות מובחנות אך קשורות הדדיות בצפיפות". המוות שאליו מתייחס גילמור הוא רב ממדי, חובק מוות גופני, מוות חברתי ומוות אזרחי. מאז הופעתו, מוסד הכלא אהב באופן אורגני את הסדר הפוליטי של הדמוקרטיה בכך שהוא מדגים לרעה את מרכזיותן של זכויות וחירויות הפרט. החיים האזרחיים נשללים והאסיר נדחק למעמד של מוות אזרחי. בעקבות קלוד מיילסו ואורלנדו פטרסון, קולין (ג'ואן) דיין וחוקרים אחרים השוו את המוות החברתי של העבדות למוות האזרחי של המאסר, במיוחד לאור התיק המשפטי המפורסם Ruffin v. Commonwealth, אשר בשנת 1871 הכריז על האסיר כ"האסיר. עבד המדינה".
למרות שמצב המוות האזרחי של האסירים השתנה כעת כך שהם אינם עוד המתים החיים, כפי שאפיין אותם דיין - כלומר, זכויותיהם הנותרות הוגדלו מעט - נותרה שורה של חסכים שממקמים את האסיר, ו אכן גם האסיר לשעבר, מעבר לגבולות הדמוקרטיה הליברלית.
בזמן שנותר, אני רוצה להסתכל על קיפוח אחד כזה - אובדן זכות ההצבעה - והייתי רוצה לחשוב על ההשפעה של שלילת זכויות עבריינים כתוצר לוואי של גזענות על פעולתה של הדמוקרטיה העכשווית בארה"ב.
בארצות הברית, אוכלוסיות כלואות, למעט מדינות ורמונט ומיין, מאבדות את הזיכיון באופן זמני או קבוע. המשמעות היא ש-5.3 מיליון אנשים איבדו את זכותם להצביע, לצמיתות או זמנית. בקרב גברים שחורים, הנתונים דרמטיים אף יותר: כמעט שני מיליון גברים שחורים, או 13 אחוזים מכלל אוכלוסיית הגברים הבוגרים השחורים. במדינות מסוימות, אחד מכל ארבעה גברים שחורים מנוע מלהצביע.
התקופה ההיסטורית שהייתה עדה להתרחבות משמעותית של חוקי מניעת זכויות העבריינים הייתה העידן שלאחר מלחמת האזרחים, במילים אחרות לאחר העברת התיקון הארבעה עשר והחמישה עשר. למעשה, בדיוק כפי שהתיקון השלושה עשר, שסיים מבחינה חוקית (ורק חוקית) את העבדות, קבע מורשעים כחריגים; התיקון הארבעה עשר, שהבטיח לכל בני האדם הגנה שווה על החוק, הכיל גם חריג - סעיף 2 התיר למדינות למשוך את זכויות הבחירה מאלה שעסקו ב"מרד או פשעים אחרים".
לפי אליזבת האל, כנסים חוקתיים בדרום בתקופה שלאחר הפלת השחזור הרדיקלי - אם להשתמש בפרודיזציה של WEB DuBois - פיתחו אסטרטגיות של הפללה בדיוק כדי לשחרר את זכות ההצבעה מהעבדים לשעבר וצאצאיהם. מדינות דרום רבות העבירו חוקים שקישרו את אותם פשעים שהיו קשורים במיוחד לאנשים שחורים לשלילת זכויות, בעוד שאלו הקשורים לאנשים לבנים לא הביאו לביטול זכות ההצבעה. במדינות כמו מיסיסיפי, היה המצב האירוני שאם הורשעת ברצח שמרת על זכויות ההצבעה שלך, אבל אם הורשעת בהתערבות, איבדת את זכותך להצביע.
עבודתם של ג'ף מנזה וכריסטופר אוגן מוצאת שבין השנים 1850 ל-2002, מדינות עם שיעור גדול יותר של אנשים צבעוניים באוכלוסיית הכלא שלהן היו נוטים יותר להעביר חוקים המגבילים את זכות ההצבעה שלהם, מה שמוביל אותם למסקנה שקיים "קשר ישיר בין פוליטיקה גזעית ושלילת זכויות עבריינים... כשאנחנו שואלים את השאלה איך הגענו לנקודה שבה הפרקטיקה האמריקאית יכולה להיות כל כך לא בקנה אחד עם שאר העולם", הם כותבים, "התשובה הכי סבירה שאנחנו יכולים לספק היא זה של גזע".
ניתן לטעון בביטחון שנשיאות בוש התאפשרה דווקא על ידי הדחתה של אוכלוסייה שחורה גדולה, רובה של אנשים "חופשיים" למעמד של מוות אזרחי. ג'ורג' וו. בוש "ניצח" בבחירות בפלורידה בשנת 2000 בהפרש זעיר של 537 קולות. כפי שציין חבר הקונגרס ג'ון קוניירס, העובדה ש-600,000 עבריינים לשעבר נמנעה השתתפות בבחירות במדינת פלורידה בלבד "ייתכן שינתה ממש את ההיסטוריה של האומה הזו". אפשר אם כן לטעון שהחיים המבניים העמוקים של הגזענות במערכת הכלא האמריקאית נתנו לנו את הנשיא שניסח את הפחדים הקולקטיביים הקשורים למאגר היסטורי נפשי של גזענות כדי לנהל מלחמות על עמי אפגניסטן ועיראק במסווה של לחימה טֵרוֹר.
קטע מתוך "משמעות החופש מאת אנג'לה י. דיוויס". זכויות יוצרים © 2012 מאת Angela Y. Davis. כל הזכויות שמורות. אין לשכפל או להדפיס שום חלק מקטע זה ללא אישור בכתב מהמוציא לאור, ספרי אורות העיר.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו