שכן מאשר כי נורתה ירייה, אך זו הייתה חלק ממחלוקת בין בני הזוג ע'אני למשפחה אחרת. "בעיראק זה נורמלי. כמעט לכל משק בית בבגדד יש נשק. אדם אחד היה שיכור. האמריקאים בוודאי שמעו את הירייה כשחלפו. זה לא היה מכוון אליהם”, אומר השכן, שמעדיף שלא להזכיר את שמו.
החיילים האמריקאים ערכו חיפוש בביתם של בני הזוג, אך לא מצאו דבר. במשך שלוש שעות הוחזק סופיאן על הקרקע עם שני המבוגרים. ואז האמריקנים שמו ברדסים על ראשם, קשרו את ידיהם בצמידי פלסטיק הדוקים, וגירשו אותם. "למה אתה לוקח את הבן שלי?" התחנן עבדאללה גאני הנואש. "אל תדאג. מכיוון שהוא ילד, נשלח אותו בחזרה בעוד יומיים", הבטיח לו סמל סטארק.
השלושה גורשו לנמל התעופה בבגדד, שם הקימו כוחות ארה"ב בית סוהר מאולתר באוהלים גדולים. כ-500 עיראקים מוחזקים בתנאים אומללים, ישנים על הקרקע, עם מנות מים לא מספקות ולא מספיק שמיכות להסתובב, לפי עצורים לשעבר.
סופיאן בילה שמונה ימים באוהל עם כ-20 מבוגרים. הם קיבלו חבילות צהובות של ארוחות מוכנות לאכילה, התעריף הסטנדרטי של צבא ארה"ב, אבל ללא בגדים להחלפה. אחר כך חזר מכסה המנוע וסופיאן נלקח לבית המעצר לנשים וצעירים בסלחיה - מתקן מעצר בתחנת משטרה ממש מחוץ לארמון הרפובליקני של סדאם חוסיין, שהפך למטה הרשות הקואליציונית.
אסירה הבחינה בסופיאן והבינה שהוא צעיר בהרבה משאר האסירים. עם שחרורה היא הלכה לראות את בני הזוג, שחיפשו בטירוף אחר בנם. זה היה עכשיו ב-17 ביוני, כמעט שלושה שבועות לאחר מעצרו ב-28 במאי.
הם הביאו לילד אוכל ובגדים נקיים, וארבעה ימים לאחר מכן קיבלו הוראה ממוחמד לטיף אל-דולימי, שופט חוקר מאושר בארה"ב, לשחרורו המיידי של סופיאן. אביו של סופיאן לקח אותו למשטרה הצבאית האמריקאית שמנהלת את מרכז המעצר. אבל הם אמרו לו שלפקודות של שופטים עיראקים אין סמכות חוקית.
גאני פנה לעזרה לאקדמיית המשטרה החדשה שנוסדה על ידי ארה"ב. הוא פגש קפטן קרוזו, שלקח את התיק וצלצל לעורך דין של צבא ארה"ב בנמל התעופה. עורך הדין הורה לשחרר את הילד ב-21 ביוני - אך עדיין המשטרה הצבאית סירבה לפעול.
גאני חזר לקרוזו, שביצע יותר שיחות טלפון, ללא הועיל. לבסוף קרוזו הלך לבית המעצר עם גאני, והוציא את סופיאן בעצמו. "קח את הבן שלך," הוא אמר.
לאחר 24 ימים הסתיימה החוויה הקשה של הילד, אבל יש לו באופן קבוע סיוטים. עם זאת, המקרה שלו אינו הגרוע ביותר בארבעת החודשים מאז כבשו האמריקנים את עיראק. מספר ילדים נורו למוות, חלקם כנוסעים במכוניות שנפלו במחסומים אמריקאים, חלקם בטעות בלילה למבוגרים. אבל אם מקרי המוות האלה היו תוצאה של תאונות, איך זה שילד בן 11 יכול להיעצר במשך יותר משלושה שבועות בלי שאיש בסמכות ישאל שאלות?
התשובה היא: בקלות. מעצרו של סופיאן מדגיש את הבעיות עמן מתמודדים מאות עיראקים: מעצרים ואחריהם חקירה לא כשירה, או אף לא אחת; היעדר מערכת ניסוי או שחרור יעילה; תנאי מאסר מזעזעים; העברת כספים מתמדת; וניירת מרושלת של רשויות הקואליציה. התוצאה היא שכמעט בכל מקרה לוקח למשפחות שבועות או חודשים לגלות היכן אהובים עליהם עצורים.
אחמד סוהיל, תלמיד תיכון שנה אחרונה, היה עם אביו, וטרינר בגדאד ידוע, כאשר הם נעצרו במחסום ב-15 במאי. לאביו היה אקדח (הקואליציה אסרה על נשיאת נשק מחוץ לעיר. הביתה מה-14 ביוני, אבל באותה תקופה זו לא הייתה עבירה). שניהם היו מכוסים ברדס ונלקחו לשדה התעופה בבגדד. "היינו באוהל של 150 איש. קיבלנו רק 25 ליטר מים ביום לכולם, כלומר בערך כוס לאדם, בטמפרטורות של מעל 40 מעלות צלזיוס", משחזר אחמד. "הייתה תעלה קטנה בשטח פתוח לשירותים, מה שאומר שאתה עירום מול כולם. לא הייתה מקלחת. ישנו על החול. אבא שלי ידע לדבר קצת אנגלית ושני חיילים נתנו לנו סרבל להחלפה".
לאחר שלושה שבועות, ללא סיבה נראית לעין, נלקח ד"ר סוהיל לאבו גרייב, הכלא הידוע לשמצה של סדאם בבגדאד, שנדחף בחזרה לשירות על ידי האמריקנים. שבוע לאחר מכן הוא שוחרר, אך אחמד נשאר בשדה התעופה. "ואז אמרו לי שלוקחים אותי למחנה שבויים באום קאסר. לא ניתנה סיבה."
אום קאסר קרובה לגבול כווית, כ-400 מייל מבגדד, ואחמד אמר שהוא נלקח עם 21 גברים נוספים, שוכבים על רצפת משאית של צבא אמריקאי במשך 11 שעות, עם עצירה ללילה בנסיריה. התנאים במחנה באום קאסר היו הרבה יותר טובים מאשר בנמל התעופה של בגדאד, ולאסירים הייתה גישה קבועה למקלחות.
לאחר 33 ימים שם, ו-66 של מעצר בסך הכל, הוחזר אחמד לבגדד ושוחרר. "בשום זמן לא נחקרתי או נחקרתי, או הואשם. זה היה רק עונש ללא משפט. כשהאמריקאים הגיעו לראשונה לבגדד שמחתי, אבל אני לא רוצה לדבר על הרגשות שלי כלפיהם עכשיו", הוא אומר.
אחת הסיבות לשהייה הממושכת של חשודים עיראקים במחנות האוהלים בשדה התעופה בבגדד ובאבו גרייב היא החלטת הרשות הקואליציונית להעניק לעצמה 90 יום לפני שעצור צריך להיות מובא בפני שופט או שופט. אמנסטי אינטרנשיונל, שהפיקה מזכר דאגה מפורט בנוגע לטיפול הקואליציה בחוק וסדר, מצביע על מוסר כפול מוזר: חשודים המוחזקים על ידי המשטרה העיראקית צריכים לעבור את התיק שלהם לבדיקת שופט בתוך 24 שעות.
אמנסטי גם דיווחה כי כללי הקואליציה מחייבים לאפשר לחשודים להתייעץ עם עורך דין בתוך 72 שעות מרגע ה"כניסה" למחנה מעצר. בפועל, אין מועד אחרון לגיוס ו"נראה כי עצורים נמנעים תמיד מגישה לעורכי דין, לפעמים במשך שבועות", נכתב.
סיבה נוספת לכאוס היא כישלונה של הקואליציה לנהל רשימה מרכזית מדויקת של עצורים, עם שמות בערבית, שאליהן יכולות להתייחס משפחות מחפשות.
בביתה באל-מנצור, פרבר של בגדד, מספרת אפטחר מדחת על מעצרו של בעלה, זכריה זכר סעד. הוא גנן ושומר לילה בביתו של הקונסול הרוסי. הקונסול עזב במהלך ההפצצה האמריקאית והבית נותר יעד ברור לבוזזים ופורצים הרבה אחרי הימים הסוערים הראשונים של הכיבוש.
סעד, שהוזעק לילה אחד על ידי שכן, יצא עם קלצ'ניקוב. הוא נתקל בסיירת אמריקאית והושלך לקרקע ונעצר. השכן ניסה לשווא לומר לחיילים שהוא לא גנב. "בהתחלה נסענו לאבו גרייב", מספרת מדהאטס, בתה בת ה-19, הודא, יושבת בעצבנות לידה. "האמריקנים אמרו לנו לנסוע לשדה התעופה. בשדה התעופה אמרו לנו ללכת לוועד הבינלאומי של הצלב האדום. הלכנו ל-ICRC אבל לא קיבלנו עזרה".
לאחר מכן הם פנו למרכז המבצעים הצבאי האזרחי של המטוס 101, שנמצא בסופרמרקט שיצא משימוש. כאן הם מצאו שני קצינים סימפטיים בצורה יוצאת דופן, מייג'ור הקטור פלורס והסמל שלו, פול הולדינג. עבודתם הייתה בניגוד חריף להתנהגותם של רוב החיילים האמריקנים, המפטרלים בכלי רכב בתנאים של מתיחות גוברת, שכן התקפות על שיירות לא מראות שום הרפיה.
פלורס והולדינג מציגים פנים אחרות: "אני האיש המאושר ביותר בצבא ארה"ב. אנחנו בקשר עם עיראקים רגילים ואנחנו באמת יכולים לעזור להם. אנחנו קוראים להם לקוחות", אומר הולדינג. תפקידם כולל טיפול בתביעות של עיראקים על נזק כאשר חיילים אמריקאים יורים על כלי רכב או בתים, או כאשר עיראקים נפצעים מפצצות שלא התפוצצו.
פלורס מצא לבסוף התייחסות ל"אחמד מחג'וב זכריה, יליד 1948, בחיפוש אחר רשימות של אלפי שמות ערביים שתורגמו בצורה גרועה". "אני חושב שזה בעלך," הוא אמר למדאט. "אני הולך לשלוח בפקס תמונה שלו למחנה בוקה, ואני מקווה שישחררו אותו".
מערכת הדורשת מעשה חסד אינדיבידואלי מצד קצין אמריקאי כדי לאתר עצור, או במקרה של סופיאן להתעקש על יישום צו שחרור של שופט עיראקי, אינה מספקת בעליל.
ברשויות הקואליציה מודעות לבעיות. בנוסף לאמנסטי, הקואליציה נכנסה גם ללחץ של האו"ם וה-ICRC. סרג'יו ויירה דה מלו, הנציג המיוחד של המזכ"ל בעיראק, דיווח לאחרונה כי הוא סיפר למנהל האמריקני, פול ברמר, ולמקבילו הבריטי, ג'ון סוורס, על החרדה שלו מ"חיפושים, מעצרים, הטיפול בעצורים, משך הזמן של מעצר מונע, גישה של בני משפחה ועורכי דין, והקמת מאגר מידע מרכזי לכלא". הוא אמר שהוא מצא אותם "קולטים", והם הסבירו מה נעשה כדי לטפל בבעיות.
ה-ICRC גם מודאג מהיעדר מסד נתונים מתאים. "הרשימות שסיפקה הקואליציה אינן מקיפות ורחוקות מלהיות שלמות. צריך לשפר את התהליך. הם מוכנים לשפר את זה ובאמת מנסים לעזור", אומרת דוברת ה-ICRC, נאדה דומני.
להגנתם מצביעים דוברי הקואליציה על מורשתו המזעזעת של משטר סדאם. "בתקופתו אנשים היו צריכים לשרבט את שמם על קירות התא כדי להיזכר. לא הייתה רשימה כלשהי", אומר צ'רלס היטי, דובר ממשרד החוץ.
העבודה כמעט הושלמה על תיקון בלוקים של תאים באבו גרייב, כך שאסירים ברמת אבטחה בינונית יוכלו לעבור מאוהלים לבניינים ראויים "בהשוואה לבתי כלא בבריטניה", הוא מוסיף. בניין טרומי גדול לכמה מאות עצורים אחרים אמור להיות מוכן באבו גרייב בעוד שבוע. האוהלים בנמל התעופה של בגדאד יפונו לאחר מכן ו-500 האסירים שלו יועברו.
צוותים ניידים של שופטים הוכשרו לטפל בתיקים מהר יותר. הוא מכיר בכך שעורכי דין צבא ארה"ב פסלו לפעמים את צווי השחרור של שופטים עיראקים. "זה כנראה נכון. זה מראה את הקשיים בהתאמת מערכות", הוא אומר.
המסר הוא שהמצב משתפר. אבל הטיפול המזעזע של כוחות הכיבוש באסירים אזרחיים לא ישכח מהר על ידי הקורבנות. הם עוד דוגמה לכמה קשים אלה שתכננו את המלחמה בעיראק לא הצליחו לתכנן את השלום.
Guardian Unlimited (ג) Guardian Newspapers Limited 2003
http://www.guardian.co.uk/g2/story/0,3604,1019096,00.html
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו