Pנאומי retty יכולים לקחת אותך רק עד כה. חודש לאחר ועידת האקלים בקופנהגן, ברור שמנהיגי העולם לא הצליחו לתרגם רטוריקה על ההתחממות הגלובלית לפעולה.
זה היה, כמובן, נחמד שמנהיגי העולם יכלו להסכים שזה יהיה רע להסתכן בהרס שעלול להיגרם על ידי עלייה בטמפרטורות גלובליות של יותר משתי מעלות צלזיוס. לפחות הם הקדישו קצת תשומת לב לראיות המדעיות המתגברות. ועקרונות מסוימים שנקבעו באמנת המסגרת של ריו משנת 1992, כולל "אחריות משותפת אך מובחנת ויכולות בהתאמה", אושרו. כך גם הייתה הסכמת המדינות המפותחות "לספק משאבים פיננסיים נאותים, צפויים וברי קיימא, טכנולוגיה ובניית יכולת" למדינות מתפתחות.
הכישלון של קופנהגן לא היה היעדר הסכם משפטי מחייב. הכישלון האמיתי היה שלא הייתה הסכמה לגבי איך להשיג את המטרה הנעלה של הצלת כדור הארץ, שום הסכמה לגבי הפחתת פליטת פחמן, שום הסכמה לגבי אופן חלוקת הנטל, ולא הסכמה לגבי עזרה למדינות מתפתחות. אפילו ההתחייבות של ההסכם לספק סכומים המתקרבים ל-30 מיליארד דולר לתקופה 2010-12 להתאמה והפחתה נראית זעומה לצד מאות מיליארדי הדולרים שחולקו לבנקים במסגרת החילוץ של 2008-09. אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כל כך הרבה כדי להציל בנקים, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו משהו יותר כדי להציל את כדור הארץ.
ההשלכות של הכישלון כבר ברורות: מחיר זכויות הפליטה במערכת המסחר בפליטות של האיחוד האירופי ירד, מה שאומר שלחברות יהיה פחות תמריץ להפחית את הפליטות כעת ופחות תמריץ להשקיע בחידושים שיפחיתו את הפליטות בעתיד . חברות שרצו לעשות את הדבר הנכון, להוציא את הכסף כדי להפחית את הפליטות שלהן, חוששות כעת שכך יעמיד אותן בנחיתות תחרותית מאחר שאחרות ממשיכות לפלוט ללא מעצורים. חברות אירופיות ימשיכו להיות בנחיתות תחרותית ביחס לחברות אמריקאיות, שאינן נושאות בעלות על הפליטות שלהן.
בבסיס הכישלון בקופנהגן יש כמה בעיות עמוקות. גישת קיוטו הקצתה זכויות פליטה, שהן נכס יקר ערך. אם הפליטות היו מוגבלות כראוי, הערך של זכויות הפליטה היה טריליוני דולרים בשנה - לא פלא שיש ויכוח מי צריך לקבל אותן.
ברור שהרעיון שמי שפלט יותר בעבר צריך לקבל יותר זכויות פליטה לעתיד אינו מתקבל על הדעת. ההקצאה ההוגנת "מינימלית" למדינות המתפתחות מחייבת זכויות פליטה שוות לנפש. רוב העקרונות האתיים מרמזים שאם אדם מחלק מה שמסתכם ב"כסף" ברחבי העולם, צריך לתת יותר (לנפש) לעניים.
לכן, גם רוב העקרונות האתיים יצביעו על כך שלאלה שזיהמו יותר בעבר - במיוחד לאחר שהבעיה הוכרה ב-1992 - תהיה פחות זכות לזהם בעתיד. אבל הקצאה כזו תעביר באופן מרומז מאות מיליארדי דולרים מעשירים לעניים. בהתחשב בקושי להגיע אפילו ל-10 מיליארד דולר בשנה - שלא לדבר על 200 מיליארד הדולרים בשנה הדרושים לצמצום והתאמה - זו משאלת לב לצפות להסכם בכיוון הזה.
אולי הגיע הזמן לנסות גישה אחרת: התחייבות של כל מדינה להעלות את מחיר הפליטות (בין אם באמצעות מס פחמן או מכסי פליטות) לרמה מוסכמת, למשל, 80 דולר לטון. מדינות יכולות להשתמש בהכנסות כחלופה למיסים אחרים - הרבה יותר הגיוני להטיל מס על דברים רעים מאשר על דברים טובים. מדינות מפותחות יכולות להשתמש בחלק מההכנסות שנוצרו כדי למלא את התחייבויותיהן לעזור למדינות המתפתחות במונחים של הסתגלות וכדי לפצות אותן על תחזוקת יערות, המספקים טובת ציבורית עולמית באמצעות קיבוע פחמן.
ראינו שרצון טוב לבדו יכול להביא אותנו רק עד כה. כעת עלינו לשלב אינטרס אישי עם כוונות טובות, במיוחד משום שמנהיגים במדינות מסוימות (במיוחד בארצות הברית) נראים חוששים מתחרות מצד השווקים המתעוררים גם ללא כל יתרון שהם עשויים לקבל מכך שהם לא צריכים לשלם עבור פליטת פחמן. מערכת של מיסי גבול - המוטלת על יבוא ממדינות שבהן חברות לא צריכות לשלם כראוי עבור פליטת פחמן - תסדר את מגרש המשחקים ותספק תמריצים כלכליים ופוליטיים למדינות לאמץ מס פחמן או מכסי פליטות. זה, בתורו, יספק תמריצים כלכליים לחברות להפחית את הפליטות שלהן.
הזמן הוא המהות. בעוד העולם משתולל, גזי חממה מצטברים באטמוספירה, והסבירות שהעולם יעמוד אפילו ביעד המוסכם של הגבלת ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות צלזיוס הולכת ופוחתת. נתנו לגישת קיוטו, המבוססת על זכויות פליטה, יותר מאשר סיכוי הוגן. בהתחשב בבעיות היסודיות שבבסיסה, הכישלון של קופנהגן לא אמור להפתיע. לכל הפחות, כדאי לתת צ'אנס לאלטרנטיבה.
יוסף אי שטיגליץ הוא פרופסור באוניברסיטה באוניברסיטת קולומביה. בין ספרים רבים, הוא מחברם הגלובליזציה ואי שביעות הרצון שלה. הוא קיבל את פרס נובל לכלכלה בשנת 2001 על מחקר על כלכלת המידע. לאחרונה, הוא המחבר, עם לינדה בילמס, של מלחמת שלושת טריליון הדולר: העלויות האמיתיות של הסכסוך בעיראק.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו