כאשר באן קי-מון קרא "להפסיק את האלימות" בעזה בחודש שעבר, קריאתו נפלה על אוזניים ערלות. כשהוא דחק "להפסיק את הטירוף", ישראל פיהק. רק לאחר שמועצת הביטחון של האו"ם פרסמה הצהרה נשיאותית מתונה הקוראת להפסקת אש הומניטארית מיידית, ניתקה ממשלת ישראל.
למרות שההצהרה לא עמדה בדרישות הפלסטיניות והערביות, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התקשר לראש האו"ם באן קי-מון כדי למחות על חלקיות ההצהרה כלפי חמאס. הוא הרצה לו על הזכויות והעוולות של הניסוחים שלה, למרות שההצהרה מעולם לא הזכירה את ישראל או חמאס בשמה, וחוץ מזה, באן קי-מון אינו אחראי להצהרות מועצת הביטחון של האו"ם.
הנשיא אבו מאזן לא התקשר למזכ"ל, אבל קבוצה של חוקרים וארגונים לא ממשלתיים נכבדים אמרו לו במכתב פתוח שעליו לעמוד למען החוק והצדק או להתפטר.
הם נזכרו כיצד בשורה של הצהרות, התרשל באן קי-מון לציין את ישראל כמבצעת האלימות, מבלי להבחין בין נכבש לכובש.
שר חוץ קוריאני לשעבר, שנבחר פעמיים לתפקיד האו"ם, הוא הראה לציבור פנים שונות: הדיפלומט הזועם שדרש מהצדדים "להפסיק, להפסיק, להפסיק להילחם" וש"הטירוף הזה חייב להיפסק"; או הדיפלומט הפרגמטי שהולך בעקבות מחלקת המדינה האמריקאית; או המזכיר הכללי חסר השיניים החלש שעומד בראש האומות הבלתי מאוחדות.
כמו רוב קודמיו, המזכ"ל יכול להיות יעיל רק כאשר האו"ם מאוחד. למרבה הצער, הארגון, שהתגלה כחיוני במיוחד במקומות שונים בעולם, הוא מאוד לא מתפקד כשמדובר בפלסטין.
הז'רגון של האו"ם
במהלך העשורים האחרונים, ישראל התעלמה ממאות החלטות, "הצניעה", "מחסה", "דוחקת נגד", "ממליצה נגד" או "מגנה" את התקפותיה, ההתנחלויות, הגירושים, הכיבוש וכו'.
בז'רגון הדיפלומטיה של האו"ם, נראה שהחלטה ש"דוחקת" פירושה "אנחנו לא שמחים אבל לא נזיז אצבע"; "מצטער", פירושו "אנחנו לא מאשרים, אבל אתה חופשי להמשיך בשובבותך"; "מגנה" פירושו "אנחנו מאוד אומללים אבל לא נעשה שום דבר בקשר לזה, נאדה"; ו, "להפסיק" פירושו "אם לא תפסיק, נזכיר לך אם מישהו יזכיר לנו בפעם הבאה."
אבוי, מועצת הביטחון האחרונה של האו"ם הצהרה אפילו לא מסתכם בביקורת: "מועצת הביטחון הביעה את דאגה הכבדה מההידרדרות במצב במזרח התיכון כתוצאה מהמשבר הקשור לעזה ואובדן חיי אזרחים ונפגעים".
יתרה מכך, ההצהרה כמעט ולא מגרדת את פני השטח שלא לדבר על מתחילה את תהליך סיום הכיבוש של עזה ופלסטין, שזכתה למעמד משקיף באו"ם ב-2012.
פלסטין ככדורגל דיפלומטי
שום סיבה לא צרכה עבודת נייר של האו"ם כמו מצוקת העקורים והפלסטינים הכבושים. אבל אחרי שישה עשורים, מאות מהחלטותיה על פלסטין עדיין לא כובדו או מיושמות.
בשום מקום האידיאלים של האו"ם לא היו שקועים יותר בפוליטיקה של כוח מאשר בפלסטין. יריבויות במלחמה הקרה תרמו גם לשיתוק האו"ם בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, מה שמסביר מדוע יותר ממחצית מ-690 ההחלטות שאומצה על ידי העצרת הכללית מ-1947 עד 1990 זכו להתעלמות. אבל מה מצדיק את השבתת האו"ם מאז?
ארה"ב דגלה במאמצים לנטרל התערבות של האו"ם לסיום הכיבוש בפלסטין; וושינגטון הטילה וטו על יותר מ-40 החלטות מועצת הביטחון של האו"ם הביקורתיות על מדיניותה של ישראל, שחלקן נוסחו על ידי בעלות בריתה האירופיות.
חסימה כזו הצליחה להנמיך ואף להקטין את כל הציפיות לכך שהאו"ם יכול למלא תפקיד מרכזי בסיום הכיבוש ובפתרון הסכסוך. למרבה הצער, התוצאה הסופית לא שירתה אף אחד מהצדדים, וגם לא סייעה לשלום ולביטחון באזור.
זה מאלף שרוב הסכסוכים הגדולים שלאחר המלחמה הקרה ראו מעורבות ישירה של האו"ם כולל: בוסניה, קוסובו, סומליה, כווית, עיראק, אפגניסטן, סוריה/לבנון, ונכון לעכשיו, דרום סודן. אבל לא הוותיקה מביניהם, פלסטין.
כמו כן, כל הפצרות והדרישות להתערבות הומניטארית ופוליטית נפלו על אוזניים ערלות. הפעם היחידה שהאו"ם הורשה לפעול הייתה ב-1997 כששלח מעט משקיפים בינלאומיים לא חמושים לעיר הכבושה חברון. למרבה הצער, הם אפילו לא קיבלו מנדט לדבר בפומבי על ההפרות המתמשכות.
רק לאחר הכישלון הנורא של תהליך השלום הממומן של וושינגטון, "הותר" לאו"ם למלא תפקיד פוליטי; הוא הפך לשותפה זוטר של ארה"ב ברביעייה הבינלאומית יחד עם האיחוד האירופי ורוסיה.
אימפוטנציה חסרת בושה
במשך ארבעת העשורים האחרונים, הפרה ישראל את כל החלטות מועצת האו"ם הרלוונטיות, כגון החלטה 465 משנת 1980, המצרה בחריפות את כל האמצעים שנקטה ישראל כדי לשנות את האופי הפיזי, ההרכב הדמוגרפי, המבנה המוסדי של מעמדם של השטחים הפלסטינים והערבים הכבושים האחרים. מאז 1967, כולל ירושלים.
היא גם דחתה את החלטה 476, שאישרה מחדש את ההכרח לסיים את הכיבוש הישראלי של שטחים ערביים מאז מלחמת 1967. ההחלטה היחידה של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה על ידי ארה"ב וישראל כבסיס לתהליך הדיפלומטי, כלומר 242 משנת 1967, הופרה גם היא באופן שיטתי. ישראל הרחיבה את פעילות ההתנחלויות שלה כאשר ההחלטה מציינת את "אי קבילה של רכישת שטח בכוח".
אבל מה שנקרא "הקהילה הבינלאומית" שנכנסה לז'רגון הדיפלומטי בערך באותו זמן שישראל הפכה למציאות ופלסטין הפכה לטרגדיה, לא הייתה "בינלאומית" ולא התנהגה כ"קהילה" כשמדובר בישראל ופלסטין. גרוע מכך, מי שנוטים לדבר בשם "הקהילה הבינלאומית", כלומר במערב, הן המעצמות שהפריעו ליישום החלטת האו"ם בפלסטין.
בהקשר זה, ישראל נוצרה בהמלצת האו"ם, והתקבלה כחברה על בסיס מחויבותה לכבד את החלטות האו"ם, ובמיוחד את 194 של האו"ם בדבר החזרת הפליטים הפלסטינים. יותר ממיליון מאותם פליטים ממשיכים להתעכב ולסבול תחת המצור הישראלי על רצועת עזה.
צריך הרבה עצבים למועצת הביטחון של האו"ם לטפל במלחמה ישראלית נוספת בפלסטינים בעזה כאילו הייתה בין שני שותפים שווים ומבלי להיזכר בעובדה המרה שהיא אכזבה פליטים פלסטינים במשך עשרות שנים.
כפי שטען המזכ"ל לשעבר קופי אנאן, כישלונה לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ולסיים עשרות שנות כיבוש "ימשיך לפגוע במוניטין של האו"ם ולהעלות שאלות לגבי חוסר משוא פנים.
חשוב מכך, כישלונו ממשיך להוביל ליותר סבל וחוסר יציבות בפלסטין ומחוצה לה.
מרואן בשארה הוא האנליסט הפוליטי הבכיר באל ג'זירה.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו
1 תגובה
למרות העובדה שאף סיבה לא צרכה עבודת נייר של האו"ם כמו מצוקת העקורים והפלסטינים הכבושים, זה כל כך טראגי שאחרי שישה עשורים, מאות מהחלטותיה לגבי פלסטין עדיין לא כובדו או יישמו. זו בושה בוכה. הוא חושף את חוסר היכולת את חוסר היכולת והאופי הלקוי של האו"ם כארגון בינלאומי שצפוי לשמר ולשפר את השלום, הצדק והפיתוח בעולם.
זה מאכזב מאוד שהאידיאלים של האו"ם היו שקועים כל כך בפוליטיקה הכוחנית בפלסטין. הדבר מומחש בבירור על ידי העובדה שיריבויות במלחמה הקרה תרמו לשיתוק האו"ם בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, מה שממחיש מדוע יותר ממחצית מ-690 ההחלטות שהתקבלו על ידי העצרת הכללית מ-1947 עד 1990 זכו להתעלמות. לעולם לא היה צריך לתת לזה לקרות.
מאמצי החסימה של ארה"ב לנטרל את התערבות האו"ם לסיום הכיבוש בפלסטין, שבהן הטילה וושינגטון יותר מ-40 החלטות מועצת הביטחון הקריטיות כלפי מדיניותה של ישראל, שחלקן נוסחו על ידי בעלות בריתה האירופיות, הורידו באופן טרגי ואף הפחיתו את כל הציפיות לכך האו"ם יכול למלא תפקיד מרכזי בסיום הכיבוש ובפתרון הסכסוך. לרוע המזל, בגלל החסימה הזו של ארה"ב שהיא חלק מרכזי באסטרטגיית החד-צדדיות והדחייה שלה, בגיבוי ישראל, התוצאה הסופית לא שירתה אף אחד מהצדדים, וגם לא סייעה לשלום ולביטחון באזור.
למרבה הצער, מה שנקרא "הקהילה הבינלאומית" שנכנסה לז'רגון הדיפלומטי בערך באותו זמן שישראל הפכה למציאות ופלסטין הפכה לטרגדיה, נכשלה כישלון חרוץ בכך שלא הייתה "בינלאומית" ולא התנהגה כ"קהילה" בכל הנוגע לעניין. לישראל ולפלסטין. אפילו גרוע מזה באופן טרגי, מי שנוטים לדבר בשם "הקהילה הבינלאומית", כלומר במערב, הן המעצמות שהפריעו ליישום החלטת האו"ם בפלסטין.
ברור לחלוטין וללא ספק שזה מהווה עצב חצוף למועצת הביטחון של האו"ם לטפל במלחמה ישראלית נוספת בפלסטינים בעזה כאילו הייתה בין שני שותפים שווים ומבלי להיזכר בעובדה המרה שהיא הכשילה את הפליטים הפלסטינים באופן חרוץ. למשך עשרות שנים.
לפיכך, בהחלט צודק מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן בכך שטען, כישלונו של האו"ם לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ולסיים עשרות שנות כיבוש "ימשיך לפגוע במוניטין של האו"ם ולהעלות שאלות לגבי חוסר משוא פנים.
אפילו באופן משמעותי הרבה יותר, כישלונו ממשיך לגרום לסבל וחוסר יציבות הרבה יותר בפלסטין ומחוצה לה.