ניו יורק, ניו יורק: כלי תקשורת אוהבים ימי נישואין. הם הופכים ליצרנים ולחדשות לסיפורים של יום אחד שהופכים לתירוצים לסיקור אפיזודי של סוגיות מפתח המחליפות דיווח ביקורתי מתמשך,
זו צורה של "איך אנחנו עושים סיקור" נוסטלגי שמטרתה דה-פוליטיזציה של העבר או לתת לנו ציון, אבל לא להסתכל מקרוב על הסיבות למשבר.
אז, לא מפתיע, הנשיא יציין את המאורע השבוע, עם, מה עוד - נאום, לא פחות מנאום, באמת "הערות", שמטרתן לספק ספין חיובי לשורה של אסונות כלכליים שטרם הספקנו לטפס החוצה.
סוכנות הידיעות רויטרס מדווחת: "פקיד בבית הלבן אמר כי אובמה ימסור דברים בגן הוורדים של הבית הלבן ביום שני לציון יום השנה החמישי למשבר הפיננסי, שהואץ ב-15 בספטמבר 2008 כאשר חברת ליהמן ברדרס הגישה בקשה להגנת פשיטת רגל.
"הנשיא הדמוקרטי יתמקד בחיובי, דן בהתקדמות שהושגה והדגיש את המרשמים שלו להגברת יצירת מקומות עבודה בתוך מאבקי תקציב שצפויים עם הרפובליקנים בקונגרס בשבועות הקרובים".
האם זה באמת יום נישואין? זכור כי אותו בנק מכובד, בר סטרנס, ירד שנה קודם לכן, ב-2007, וכי צרכנים היו ממוקדים על ידי טורפים פיננסיים המדוושים בהלוואות סאב-פריים והונאות פיננסיות אחרות במשך שנים רבות קודם לכן.
כדי למשוח יום נישואין, צריך תאריך, גם אם הוא לא מדויק, ולכן, אנשי התקשורת שלנו החליטו כי קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ב-2008 - אירוע שעדיין עכור ברובו - עם רבים האמירה שהממשלה פעלה בחוסר אחריות כשהיא נתנה למוסד הפיננסי "הגדול מכדי להיכשל" הזה להיכשל, זוהתה כנקודת המפנה.
ה"גרדיאן" הלונדוני, בניגוד לרוב העיתונות האמריקנית, בחן מחדש את מה שהפיל את ליהמן. (זה היה בנק אגב שהיה בבעלות שליש על ידי עובדיו.) הם ראיינו את מישל ניקולטה, אז ראש "מסחר באשראי תזרים תזרימי באמריקה הלטינית" בליהמן, ואת האחראית על המסחר של המשרד באג"ח ונגזרות אשראי במתעוררים. שווקים.
היידי מור מדווחת, "ההאשמות הציבוריות נגד החברה היו קשות לשאת, היא אומרת, מתוך ידיעה שלהמן שילם את המחיר על תרבות נטילת הסיכונים שרוב הוותיקים נחשבו לנורמלית בכל החברות בוול סטריט. "אני חושבת שלימן היה קצת שעיר לעזאזל. זה הודגש. היו הרבה ספקולציות מדוע ליהמן היה הנבחר בניגוד לכל אחד אחר. אני לא חושב שלימן היה בית החמדנות; אני חושב שלליהמן עשו דוגמה, וזה היה מצער".
קריסתו של ליהמן, על פי מחקרים מאותה תקופה הפכפכה, הואשמה על שר האוצר דאז האנק פולסון, שכשעמד בראש גולדמן זאקס, היה מתחרה עיקרי. העוינות שלו כלפי ליהמן הייתה מרירה ואישית מאוד.
בראש ליהמן עמד דיק פולד, לוחם נוסף בוול סטריט, שסיפר את עצמו כ"האיש השנוא ביותר באמריקה". כמו מתחריו, הוא רכב על שוק משכנתאות הסאב-פריים עתיר ההונאה לתפארת עד שהתפרץ על אחד הבנקים היוקרתיים ביותר באמריקה והפך אותו למקבילה הפיננסית של התופת של דנטה.
פולד הפך לשעיר לעזאזל #1 בין השאר בגלל היוהרה וכישורי יחסי הציבור העלובים שלו, אבל הוא כמעט לא היה לבד בהונאת לקוחות ובשינוי קצר בכלכלה שלנו.
מאמר נוסף בגרדיאן מעמיד בספק גם את תאריך "יום השנה" הזה, לאחר ששוחח עם לורד טרנר שנכנס לתפקיד יו"ר ה-SEC של בריטניה, רשות השירותים הפיננסיים, שבוע לאחר שהרשויות האמריקאיות לא הצליחו למצוא קונה לליהמן. מציין, (הוא) מאמין למשבר מתוארך מראש קריסת ליהמן, ואפילו הריצה על Northern Rock בספטמבר 2007.
"מבחינתי", הוא אמר, "הלקח שנלמד הוא ששורשי המשבר הזה הולכים אחורה מאוד. במשך מספר עשורים אפשרנו למינוף גדול מדי לצמוח בכלכלה הריאלית, ואפשרנו למערכת הבנקאית להיגמר אני חושב שניהלנו מערכת עם מאגרים כל כך קטנים של הון ונזילות עד שבשנים 2006-07 היה חייב להתרחש משבר.
"יצרנו מערכת פיננסית ממונפת יתר וכלכלה ריאלית ממונפת מדי".
עד כאן הרעיון של "יום השנה החמישי" שהתקשורת הופכת לאירוע חדשותי! המערכת היא שיצרה את המשבר, לא אף בנקאי אחד.
עיתון בריטי אחר, ה"אינדיפנדנט", כותב: "בתוך שעות של טלוויזיה ודונמים של נייר עיתון שהוקדשו ליום השנה הלא משמח לרגע המכונן של משבר הבנקים, באמת נותרה רק שאלה אחת: האם השתנינו מספיק כדי למנוע את זה לקרות שוב?
במילים אחרות, האם וושינגטון יצרה מערכת בנקאית בטוחה, שאילצה את וול סטריט לקחת פחות סיכונים, או שהבנקאים ניצחו שוב, תוך שדולה לפוליטיקאים לשמור על הסטטוס קוו? לצערם של משלמי המיסים, התשובה היא: בעיקר האחרונים".
אנחנו יודעים שהאנשים שנפגעו הכי הרבה לא היו בבנקאים בוול סטריט, כפי שמדווח דרק תומפסון באוקיינוס האטלנטי במאמר שנקרא "התעסוקה יורדת והרווחים עולים".
"שש שנים לאחר תחילת המיתון, חמש שנים לאחר ההתרסקות וארבע שנים לאחר תחילת ההתאוששות, חלקה של המדינה עם עבודה ירד ביותר מ-7 אחוזים", הוא כותב.
"ועם זאת... הרווחים של החברות מוחצים, שוב. שוק המניות קובע שוב שיאים נומינליים שבועיים. מחירי הדירות עולים, שוב. הפיננסים שוב זורמים. המשבר הפיננסי כביכול "שינה הכל." זה ממש לא. "
ארגון ההסברה, Public Citizen, מסכם את הנזק המתמשך:
"הסכום שעלה ההתרסקות לכלכלת ארה"ב: 22 טריליון דולר
"כמה כולם היו מקבלים אם 22 טריליון הדולרים האלה היו מחולקים שווה בשווה בין האוכלוסייה בארה"ב: נכסים של ארבעת הבנקים הגדולים באמריקה - JPMorgan Chase, Bank of America, Citigroup ו-Wachobia/Wells Fargo - כשהם היו "גדולים מכדי להיכשל" ב-2008: 6.4 טריליון דולר
"הנכסים של ארבעת הבנקים האלה היום: 7.8 טריליון דולר
"מתוך 63 עובדי ליהמן ברדרס לשעבר שזוהו על ידי בוחן פשיטת רגל כמודעים לתכנית חשבונאית שבה השתמש ליהמן כדי להסוות את הכספים האמיתיים שלה, מספר המועסקים כיום בתפקידים בכירים בשירותים פיננסיים: 47".
בינתיים, 1% בפסגה הצליחו מאוד. אלטרנט מראיין את מומחי האי-שוויון תומס פיקטי ועמנואל סאז, שאומרים כי אנו נמצאים כעת בעקבות משבר שנדון, כאילו הסתיים, עומד בפני הפער הגדול ביותר בין עשירים לעניים שנרשמו אי פעם על ידי כלכלנים.
הם אומרים, "בעקבות המיתון הגדול, 1 האחוז העליון גזל כמעט את כל רווחי ההכנסה בשלוש השנים הראשונות של "ההתאוששות" - 95 אחוזים מדכאים. אי השוויון הכלכלי אפילו יותר גרוע ממה שהיה קודם לכן. למעשה, בשנה שעברה העשירים לקחו הביתה את החלק הגדול ביותר בהכנסה מאז 1917 למעט שנה אחת בלבד: 1928".
הנשיא אובמה היה כל כך אובססיבי לגבי קורבנות המלחמה בסוריה, עד שנראה שהוא שכח את קורבנות האסון הכלכלי באמריקה. ספר לי למה הוא מסמן את הנטייה של וול סטריט לקפיטליזם אסונות כשהוא צריך להזדהות עם האנשים שעומדים מול וול סטריט.
כמו שזה קורה, יום אחרי הנשיא אובמה, tsk-tsks על אירוע שנבחר באופן שרירותי לפני חמש שנים, יהיה יום נישואין אמיתי ב-17 בספטמבר כאן בניו יורק לציון יום השנה השני ל-Ocupy Wall Street. כך מדווח צ'ארלס בלאו מהניו יורק טיימס שאפילו כשהתנועה סימנה, סיסמת המפתח שלה על %99% לעומת 1% זכתה להסכמה רחבה.
הוא כותב, "יש סימנים שייתכן שהנרטיב תפס אחיזה בחלקים מסוימים של ציבור הבוחרים מעבר למפגינים בפארקים ומעבר לקמפיין נשיאותי בין בעל תפקיד כריזמטי למעלה מלמטה למתחרה האריסטוקרטית המביכה שלו".
הוא מצביע על ניצחונו של פוליטיקאי פופוליסטי כמועמד לראשות עיריית ניו יורק - אנטי בלומברג בעיר שצפתה בבלומברג משתמש במשטרה כדי לתקוף פיזית את ה-OWS.
הוא גם טוען," ישנם גם סימנים לאומיים של אי נחת. לפי סקר של מרכז המחקר Pew שפורסם ביום חמישי, פחות מ-8% מהנשאלים סברו שלאחר המיתון האחרון, מדיניות הממשלה סייעה לעניים, למעמד הביניים או לעסקים קטנים. בערך פי חמישה יותר מאמינים שהם עזרו לעשירים, בנקים גדולים ומוסדות פיננסיים אחרים ותאגידים גדולים.
וכאשר שוק המניות מזנק כדי שאנשים שיש להם מספיק כסף יהיו בו, סקר של גאלופ שפורסם ביום חמישי מצא שאחד מכל חמישה אמריקאים אמר שהם נאבקו להרשות לעצמם מזון בשנה האחרונה ושהגישה לצרכים בסיסיים קרובה לשפל. "
אנחנו לא צריכים שהניו יורק טיימס יספר לנו את כל זה, אבל לפחות הם לא יכולים לקבור את הבלוז הכלכלי האמיתי כמו שהם עשו יותר.
מנהל ההשקעות הראשי של בנק אוף אמריקה אומר לביזנס אינסיידר שהוא חושש שהכלכלה היא עדיין מה שהוא מכנה "מתרסק," ומזהיר "אם כלכלת ארה"ב לא תאיץ משמעותית ברבעונים הקרובים, היא לעולם לא תהא".
המסר שלו למאיצי השוק: "רסן את ההתלהבות שלך"
מה שאומרים זה ומאמרים רבים דומים הוא התאוששות כלכלית אמיתית ועוד יצירת מקומות עבודה לא סביר מאוד. למעשה, כל הדיבורים על המלחמה בשבוע האחרון ודיון החוב החדש רק הופכים את הדברים לאי-ודאים יותר.
מה שרע הוא העובדה שרוב הרפורמות שהוצעו כדי להבטיח יותר יציבות נמחקו על ידי המחוקקים תחת לחץ לובינג כבד מצד הבנקאים, פיל אנג'לידס שניהל את ועדת המשבר הפיננסי מזהיר שאנחנו לא מחוץ ליער.
לא מקשיבים לו היום יותר משהיה כשהוציא את דו"ח הסכר שלו. (כתבתי את ההקדמה למהדורת Cosimo Press של המחקר המאיר.) לדיון הרבה יותר נאור, לִרְאוֹת הסרטון הזה של מה שקרה עם ליהמן ועדיין קורה ואיך המשבר הפיננסי הפך למשבר כלכלי עולמי עמוק יותר.
אז בבקשה אל תפרוץ את הבועה כדי לחגוג את יום השנה המזויף הזה. במקום זאת עשה מה שאתה יכול כדי להחיות ולהמריץ מחדש את Occupy Wall Street כדי להילחם במאבק לצדק כלכלי שרחוק מלהיות ניצח.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו