המאמר הבא הוא גרסה מעודכנת של הרצאה שניתנה בטורונטו ב-4 באוקטובר, בהשקת הספר "Between the Lines: Readings on Israel, the Palestinians, and the U.S. War on Terror" (Haymarket Books, 2007) בעריכתו של תקווה הוניג-פרנס וטופיק חדד.
השקת ספר זה היא תרומה עכשווית וחשובה ביותר להבנת המצב הנוכחי בפלסטין. כולנו יודעים מהדיווחים היומיים שהמצב הזה הוא אחד הקשים שבהם התמודד העם הפלסטיני אי פעם. ברצועת עזה מתרחשת תקיפה חסרת תקדים באמת על האוכלוסייה. למעלה מ-1.4 מיליון עזתים לכודים ב'כלא הפתוח' הזה, נתון להפצצה יומיומית על ידי רקטות ישראליות וארטילריה כבדה. ישראל הודיעה על תוכניות לנתק את אספקת החשמל והדלק לרצועה. אספקה זו נחוצה לחלוטין לשמירה על שירותים בסיסיים כגון בתי חולים ומפעלי טיהור שפכים. כיום אנו שומעים באופן קבוע סיפורים על נהרגו תושבי עזה בשיטפונות של ביוב, מכיוון שישראל מונעת אספקה נחוצה ובדיקות של אגמי ביוב באזור.
אולם הנקודה כאן היא לא להתמקד במצב הנוכחי בגדה המערבית וברצועת עזה. הערך העצום של הספר טמון בפרספקטיבה הפוליטית שהוא מתווה. עלינו להתבסס על נקודות מבט אלו ולהציג הערכה של השלב הנוכחי של מאמצי הסולידריות שלנו במקומות כמו קנדה וארה"ב. חשוב מאוד שתמיד נמקם את המאמצים שלנו בצורה היסטורית, ניקח צעד אחורה כדי להסתכל היכן אנחנו נמצאים. ולאן אנחנו רוצים להגיע.
לחזור לאוסלו?
חלק גדול מהתקשורת המרכזית ניסתה להציג את המצב הנוכחי כשידור חוזר של תחילת שנות ה-1990. נאמר לנו שארה"ב והאיחוד האירופי מפשילים שרוולים כדי להביא את הצד הפלסטיני והישראלי לשולחן המשא ומתן בסוף נובמבר. אומרים שגם מחמוד עבאס וגם אהוד אולמרט מנסים להניע את התהליך הזה קדימה, אך הם מתמודדים עם סרבנותם של "קיצוניים משני הצדדים". שני הצדדים יצטרכו להקריב "קורבנות כואבים". אבל - אם נעשה נכון - נוכל לחזור לימים הטובים של תהליך השלום של אוסלו ולראות בסופו של דבר הקמת מדינה פלסטינית החיה "לצד ישראל בטוחה".
באופן טבעי, כמו בסיקור התקשורתי המיינסטרים של כמעט כל דבר, התמונה הזו נועדה לבלבל ולערפל את המצב האמיתי בשטח. כל הדיבורים על משא ומתן, שלום ופשרות כואבות נועדו בראש ובראשונה לגבש את האפרטהייד בגדה המערבית וברצועת עזה. חשוב מאוד שנבין את המסר הזה. כאשר הסכם אוסלו נחתם ב-1993 הוא יצר בלבול עצום בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית וארגוני הסולידריות שבחוץ. זה היה הסכם שנמכר לעולם כתוכנית למדינה פלסטינית, אך למעשה הוא נועד ליצור את המצב שאנו רואים כיום בשטח. פלסטינים נכנסו לבנטוסטנים מבודדים מוקפים בהתנחלויות, חומות, מחסומים, כאשר תנועתם נשלטת על ידי אישורים.
הדיבורים על שלום ומשא ומתן נועדו להסתיר את המציאות של הסכם אפרטהייד. ישראל מנסה למצוא מישהו שיחתום על זכויות העם - בעיקרון זכות השיבה של פליטים פלסטינים. זה מה שקורה עכשיו. אין זו "מלחמת אזרחים" בין חמאס לפתח, או פנטזיות תקשורתיות על המדינה האסלאמית המתהווה כביכול בעזה.
הסכם אוסלו מ-1993 הרג את תנועת הסולידריות במשך שבע שנים. אנשים רבים כאן היום היו מעורבים בתנועות סולידריות מוקדמות יותר ברחבי צפון אמריקה ויכולים להעיד על הקריסה שהתרחשה בתחילת שנות ה-1990. המצב הזה לא התהפך עד שהעם קם פעם נוספת באינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. המרד הזה עורר מחדש את תנועת הסולידריות.
אבל המצב היום שונה משמעותית משנות ה-1990 המוקדמות. מבחינות רבות אנו נמצאים היום במצב הרבה יותר חזק מהתקופה המוקדמת ההיא. זו ללא ספק עדות לחוסן ולמאבק של העם הפלסטיני. אבל זה נובע גם מעבודתם של אנשי תנועת הסולידריות שאכן המשיכו להילחם לאורך כל שנות אוסלו, והבינו מלכתחילה את האופי האמיתי של הסכם אוסלו.
אנחנו צריכים לשמור על המסר הזה ברור בתקופה הקרובה. תוכניות 'שלום' בחסות ארה"ב, בגיבוי של כמה ממדינות ערביות באזור, לא ישיגו שחרור. העם הפלסטיני ידחה לחלוטין כל מנהיג שמונה לעצמו שינסה לוותר על זכויותיו, שבסיסו הוא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. זו אינה עמדה שולית או 'רדיקלית' אלא היא השקפת היסוד של העם הפלסטיני בכללותו. אישור חשוב מאוד לעובדה זו התרחש בקנדה בסוף אוקטובר, למעלה מ-54 נציגים המייצגים כמעט כל ארגון קהילה פלסטינית ברחבי קנדה אימצו פה אחד מכתב פתוח למחמוד עבאס המזהיר אותו מפני "האסון" של הסכמי אוסלו ודחייה מוחלטת של הפסגה הקרובה בתמיכת ארה"ב באנאפוליס, מרילנד (ראה תבליט 70 לטקסט המכתב).
לא רק הגדה המערבית ורצועת עזה
דבר אחד שנותן לנו כוח היום הוא ההבנה הרווחת שהמאבק לצדק אינו רק שאלה של מה שקורה בגדה המערבית וברצועת עזה. מטרת פרויקט אוסלו הייתה לצמצם את המאבק שלנו למשא ומתן על פיסות אדמה באזורים אלה. היום אנחנו רואים את המציאות של זה - פיסות האדמה האלה אינן אלא בתי כלא פתוחים שבהם אנחנו רואים סוהרים פלסטינים אבל ישראל ממשיכה להחזיק במפתחות התא.
אבל היום אנחנו רואים שהעם הפלסטיני דוחה את הפילוג הזה. והכי חשוב, אנו רואים את התנועה הגוברת של אזרחי ישראל הפלסטינים הדורשים שוויון זכויות במדינה שנבנתה על גזענות ומתנחלים-קולוניאליזם. במהלך השנה האחרונה, ארבע הצהרות נפרדות של פלסטינים מתוך ישראל הביעו דרישה זו. בתגובה להצהרות אלו, כינה ראש המודיעין הישראלי, יובל דיסקין, את הפלסטינים אזרחי ישראל "איום אסטרטגי" והוציא אזהרה מצועפת כי כל מי שינסה להתארגן סביב הדרישה של דמוקרטיה פשוטה יתמודד מול הזרוע המדכאת של המדינה. מדינה.
ישראל לא יכולה לעמוד בדרישה הפשוטה לשוויון זכויות לאזרחים פלסטינים כי היא מדינה הבנויה על גזענות. מנהיגי הקהילה הפלסטינית נעצרו והוחזקו בצווי מעצר מנהליים ללא אישום או משפט. ראש מפלגת האסיפה הלאומית הדמוקרטית (NDA) וחבר הפרלמנט הישראלי (הכנסת), עזמי בשארה, נאלץ לברוח מישראל בגלל איומים במעצר קרוב. ב-30 באוקטובר, בסצנות המזכירות את הגדה המערבית, תקפה משטרת ישראל כפר בכפר הגליל באמצעות אש חיה ופצעה 40 תושבים, שלושה מהם באורח קשה. והקריאות של אקדמאים ישראלים בולטים שמתארים את האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל כ"איום דמוגרפי" הולכות ומתגברות.
שלל חוקים חדשים מנסים לגבש את הגזענות הישראלית ולהשתיק את התנועה הגוברת של פלסטינים בתוך ישראל. אחד מהם הוא חוק שימנע מכל מי שנוסע למה שנחשב ל"מדינת אויב" להתמודד לפרלמנט הישראלי. החוק הזה מכוון במפורש למפלגות פלסטיניות כמו ה-NDA המקיימות קשרים חזקים עם מדינות ערב. יתרה מכך, באחד הצעדים האורווליאניים ביותר שאימצה מדינת ישראל אי פעם, חוק מאוקטובר 2007 מחייב את כל ילדי בית הספר לחתום על "הכרזת העצמאות" של ישראל: הצהרה המקיימת במפורש את אופייה של ישראל כ"מדינה יהודית". תארו לעצמכם כל מדינה אחרת שדרשה מכל ילד לחתום על מסמך התומך בזכויות המיוחסות של קבוצה אתנית או דתית אחת? כפי שציין עזמי בשארה, פלסטינים הלומדים בבתי ספר ישראליים נדרשים לחתום על מסמך השולל את עצם קיומם!
התנועה המתהווה של פלסטינים בתוך ישראל היא התפתחות חשובה מאוד וגורם לאופטימיות. הפלסטינים הללו הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני בכללותו. המאבק שלהם פוגע בטבעה של ישראל כמדינה גזענית וגזענית ומראה שהאפרטהייד הישראלי אינו רק שאלה של מה שקורה בגדה המערבית וברצועת עזה. עלינו לחזק ללא הרף את הסולידריות שלנו עם המאמצים והמאבק שלהם.
לא לנורמליזציה
כיום כוחה של התנועה שלנו נשען על ההסכמה הרווחת שאין נורמליזציה עם הציונות והאפרטהייד הישראלי. העיקרון הבסיסי של התנועה שלנו הוא שהדרך לזכייה בצדק אינה באמצעות 'דיאלוג' או 'פרויקטים משותפים' או קריאות ריקות ל'שלום'. במקום זאת, הצדק יזכה בבידוד מדינת ישראל וכל התומכים בה.
זהו שינוי גדול מלפני חמש עשרה שנה, כאשר אנשים רבים רכשו את מיתוס אוסלו והנורמליזציה עם ישראל הייתה כל הזעם. כסף רב הושלך על הפרויקטים הללו, מאות ארגונים לא ממשלתיים קמו המוקדשים לדיאלוג ול"תהליך השלום". אבל היום ישנה תמימות דעים בין תנועת הסולידריות. הדרך קדימה היא באמצעות מסע מתמשך של חרם, ביטול השקעות וסנקציות (BDS) נגד האפרטהייד הישראלי. זה נוגד כל ניסיון לנרמל את היחסים עם המדכא.
הקריאה לחרם, למכירה ולסנקציות שהגיעה מפלסטין ב-2005 ברורה מאוד. יש לבודד את מדינת ישראל כדרך האפרטהייד הדרום אפריקאי עד שיתקיימו שלושה תנאים: יסתיים הכיבוש הישראלי של כל ארצות ערב; יש שוויון מלא לפלסטינים אזרחי ישראל; והפליטים רשאים לחזור הביתה. שלוש הדרישות הללו עוטפות את החוויה הפלסטינית מאז 1948: עם שנעקר מאדמתו ונמנע מלשוב הביתה. המאבק שלנו הוא לא רק בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא גם לשים קץ לאופי הגזעני של מדינת ישראל ולאפשר לפליטים לחזור.
חשוב להדגיש שקריאת ה-BDS היא לא משהו שהופיע לפתע בשנת 2005. במשך עשרות שנים, ליבת המאבק הפלסטיני תמיד החזיקה בעמדה של 'אנטי נורמליזציה'. לעבוד ולנרמל את היחסים עם מדינת ישראל ותומכיה פירושו לתת הסכמה לדיכוי של עצמו. במקום זאת, עלינו לפעול כדי לבודד ולחשוף את המבנים המחזיקים את הכוח במקום. הצורך הוא לא ב'דיאלוג' כי הבעיה היא לא חוסר הבנה. טענה אחרת משמשת רק להצדקת מבני הכוח הקיימים. פשוט יותר: יש מדכא ומדוכא, והשלום יבוא רק באמצעות זכייה בצדק.
המאבק אינו בין יהודים לפלסטינים. יהודים וישראלים אנטי-ציוניים הם פעילים ומנהיגים בולטים של תנועת הסולידריות, כולל בתוך ישראל. תנועת הסולידריות ברורה לחלוטין בנקודה זו ולטעון אחרת זה רק לעסוק בהשמצות. ואכן, בין השורות נכתב במשותף על ידי ישראלי יהודי אנטי-ציוני שעבד עשורים רבים לצד פלסטינים בתמיכה בצדק. השאלה המרכזית היא של גזענות ומתנחלים-קולוניאליזם ולא קונפליקט דתי. קריאת ה-BDS מכוונת למוסדות המדינה הישראלית ולתומכיהם. המטרה שלנו היא מדינה שבה כל אחד יכול לחיות ללא קשר לאמונתו הדתית או האתנית שלו.
תמיכה קנדית בישראל
בקנדה, יש לנו תפקיד חשוב בקמפיין העולמי הזה לבידוד מדינת ישראל. ממשלת קנדה היא אחד התומכים הבינלאומיים החזקים ביותר של האפרטהייד הישראלי בעולם. קנדה הייתה המדינה הראשונה בעולם שקיצצה את הסיוע לרשות הפלסטינית בעקבות הבחירות בינואר 2006. קנדה עשתה זאת עוד לפני ממשלת ישראל.
ממשלת קנדה בכל הרמות סיפקה תמיכה דיפלומטית מלאה בפשעי המלחמה של ישראל. רבים מאיתנו זוכרים שבמהלך ההפצצה של ישראל על לבנון ב-2006, הארפר תיאר את פעולותיה של ישראל כ"מדודות ומוצדקות" והתנגד לקריאות להפסקת אש. אבל ההערות של הארפר אינן של אדם. בכל הקשת הפוליטית, המפלגות הפוליטיות המרכזיות בקנדה נתנו תמיכה חד משמעית למדיניות ישראל. בשנת 2005, היה זה מנהיג המפלגה הליברלית דאז, פול מרטין, שהכריז כי "הערכים של ישראל הם ערכי קנדה".
ברמה הכלכלית, קנדה חתמה על הסכמים רבים עם ישראל המשמשים לחיזוק ולתחזקת הכלכלה הישראלית. בשנת 1997 חתמה ממשלת קנדה על הסכם הסחר החופשי של ישראל בקנדה (CIFTA). זהו ה-FTA היחיד שקנדה חתמה מחוץ לחצי הכדור המערבי. זה היה ברכה עצומה לישראל. משנת 2000 עד 2005, ערך היצוא הישראלי לקנדה עלה על היצוא הקנדי לישראל, מה שהפך את המגמה משנות ה-1990. במהלך אותה תקופה, ההשקעה הישירה הזרה הממוצעת הישראלית בקנדה עלתה על זו של קנדה בישראל. מדובר בהסכם שהועיל לישראל, ועזר לתמוך בכלכלה הישראלית.
הסכם נוסף, הקרן למחקר ופיתוח תעשייתי של קנדה ישראל, מספק כסף ראשי למחקר ופיתוח ישראלי-קנדי. למעלה מ-200 חברות מומנו על ידי תוכנית זו וממשלת קנדה מתגאה כעת בכך שישראל היא השותפה הטכנולוגית הוותיקה ביותר שלה. הסכם דומה בין אונטריו לממשלת ישראל נחתם גם על ידי דלתון מקגווינטי ואהוד אולמרט ב-2005.
מנהיגים עסקיים בולטים בקנדה היו בין התומכים הנלהבים של ממשלת ישראל. הת'ר רייזמן וג'רי שוורץ הם בעלי הרוב של ספרי אינדיגו. הם הקימו קרן בשם קרן הסג לחיילים בודדים המעניקה מלגות ותמיכה אחרת לאנשים שבחרו לצאת לישראל ולשרת בצבא הישראלי. בשנת 2006 השתתפו רייזמן ושוורץ בטקס בבסיס צבאי ישראלי בו הוענק להם אקדח של חייל ישראלי שנהרג בלבנון.
צורות התמיכה השונות הללו אינן מפתיעות בהתחשב ברקורד של ממשלת קנדה במקומות כמו אפגניסטן והאיטי שבהם חיילים קנדיים ואנשי צוות אחרים משרתים לתמוך בכיבושים צבאיים. או הרקורד של חברות קנדיות גדולות במיצוי המשאבים והעושר של אנשים ברחבי העולם. או ההתקפות ארוכות מאות שנים נגד הילידים של הארץ הזו שנמשכות גם היום. זו הסיבה שגם תנועת הסולידריות הפלסטינית עומדת עם המאבקים האלה: כולנו מתחזקים כשאנחנו נלחמים ביחד.
קרב אידיאולוגי
אבל אנחנו צריכים להיות ברורים: מסע החרם, ההסרה והסנקציות אינו עוסק בבקשה בנימוס מממשלת קנדה או ממנהיגים עסקיים לנתק את קשריהם עם האפרטהייד הישראלי. עלינו לחייב אותם לעשות זאת. אנחנו יודעים מהמאבק הדרום אפריקאי שבעלי הכוח יתמכו באפרטהייד עד שנבנה תנועה גדולה מספיק כדי לכפות שינוי.
למעלה מעשר שנים לאחר סיומו הרשמי של האפרטהייד הדרום אפריקאי צמח מיתוס מסוים שאומר שהעולם תמיד היה נגד נוהגי המשטר הדרום אפריקאי. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. ממשלות קנדה, ארה"ב ובריטניה תמכו בלב שלם באפרטהייד הדרום אפריקאי במשך עשרות שנים. ההנהגות של האיגודים הקנדיים דגלו בגאווה את קשריהן עם משטר האפרטהייד ותאגידים גדולים הרוויחו מיליונים מהשקעותיהם באפרטהייד הדרום אפריקאי. נדרשו עשרות שנים של עבודה קשה של פעילים כדי להפוך את ההסכמה והתמיכה העממית באפרטהייד הדרום אפריקאי.
חשוב להדגיש כי אסטרטגיית ה-BDS עוסקת ביסודה בניצחון בקרב אידיאולוגי זה. אף אחד לא מחזיק באשליות שישראל תסבול כלכלית בשלב זה מהחלטות ומקמפיינים של חרם. במקום זאת, BDS מספק נקודת כניסה רבת עוצמה לשיחה עם אנשים על אופייה של המדינה הישראלית והמבנים התומכים בה במערב. מה שאנחנו עושים זה לשכנע אנשים שישראל - כמו התקדים הדרום אפריקאי - היא מדינת פרה שחייבת להיות מבודדת. להתמודד עם ישראל זה משהו שצריך להתבייש בו. אנחנו מערערים את התמיכה האידיאולוגית (רובה פסיבית) שמאפשרת לישראל להמשיך בשיטות הנוראיות שלה נגד העם הפלסטיני. מסיבה זו, לא ניתן להפריד את אסטרטגיית ה-BDS מעבודת המידע היומיומית שאנו עושים ברחבי פלסטין. מידע ועבודה חינוכית זו מניחה את הבסיס לעבודת BDS. אסטרטגיית BDS מספקת כיוון לפעילות ברגע שאנשים מבינים את המציאות של המצב.
השגנו כמה הישגים חשובים מאוד כאן בקנדה. ההחלטה ההיסטורית של CUPE Ontario במאי 2006 לתמיכה בחרם ובמכירה הייתה נקודת מפנה. החלטת CUPE Ontario הייתה דוגמה יוצאת דופן לאופן שבו BDS מאפשר לנו לחנך ולהפעיל אנשים ברחבי פלסטין. לראשונה מזה עשרות שנים, נושאי המפתח של המאבק הפלסטיני נדונו בעמודי השער של העיתונים הקנדיים ובתחנות הטלוויזיה והרדיו ברחבי המדינה. אלפי חברי CUPE רגילים קיבלו מידע על הקמפיין או עברו סדנאות ושיחות שהסבירו מדוע יש לבודד ולסיים את האפרטהייד הישראלי. ההישג הגדול ביותר של החלטה זו היה ההזדמנות לדבר עם חברי ה-CUPE ולבנות תמיכה בפלסטין בתוך האיחוד. אנחנו לא יכולים לזלזל עד כמה זה היה חשוב בסיוע בשינוי התודעה וההבנה העממית. זה פשוט לא היה קורה אם CUPE פשוט היה מעביר עוד החלטה של 'גנות את האלימות', 'קריאה לשלום'. מאות אלפי אנשים - זו לא הגזמה - נגעה להחלטה זו.
גם בקמפוסים חלה עלייה חזקה בהבנת טבעו של האפרטהייד הישראלי. שבוע האפרטהייד הישראלי השנתי, שהחל כאן בטורונטו, התרחב ברחבי העולם לערים כמו ניו יורק, אוקספורד וקיימברידג'. בשנת 2007, קרוב לאלף אנשים השתתפו בפעילויות השבוע בטורונטו. השנה הקרובה מבטיחה להיות גדולה עוד יותר ולהתרחש בערים רבות נוספות ברחבי העולם.
גם הקמפיין להחרמת פרקים-אינדיגו זכה להצלחה גדולה. כלונסאות קבועים מתרחשים בשש ערים ברחבי הארץ. למעלה מ-40,000 עלונים הופצו ארצית מאז תחילת הקמפיין בינואר. הופעותיה של הת'ר רייזמן בקריאה ברחבי הארץ הופרעו על ידי פעילים שהתנגדו לתמיכתה באפרטהייד הישראלי. תלמידים בבית ספר תיכון בטורונטו לחצו על בית הספר שלהם כדי להעביר החלטה להחרים את אינדיגו. חנויות ספרים קטנות יותר באונטריו חתמו על הקמפיין וכעת הן נושאות עלונים ומידע על האפרטהייד הישראלי.
הצעד הבא שלנו צריך להיות להרים את קולנו בדרישה שממשלות קנדיות הן ברמה הפדרלית והן ברמה המחוזית לנתק את קשריהן עם האפרטהייד הישראלי. אנחנו יכולים לקרוא לביטול הסכמים כמו CIFTA, או, כאן באונטריו, ההסכמים ברמה המחוזית עם ישראל. עלינו לקרוא להפסקת הכיסוי הדיפלומטי שניתן לפשעי מלחמה ישראלים. ממשלת ונצואלה של הוגו צ'אבס הראתה את הדרך בהקשר זה כאשר הפכה למדינה הראשונה בעולם שהוציאה את השגריר שלה מישראל בקיץ 2006.
סיכום
ריסוק האוכלוסייה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה והצלחתה לכאורה בטיפוח מנהיגות פלסטינית כדי לחזור לתהליך מסוג אוסלו הם ניצחונות פירוסים. האופי האמיתי של ישראל מובן באמת ליותר אנשים מכל נקודה אחרת בשישים השנים האחרונות והתמיכה בפרויקט הציוני מעבר לממשלות ולאליטות מערביות קרועה. הפלסטינים נשארים עם אחד: מאוחדים על פני מחנות פליטים, התפוצות, הגדה המערבית ורצועת עזה, ובתוך ישראל עצמה. כל המגזרים האלה של העם מתקדמים ודוחים את הנורמליזציה עם ישראל, למרות מה שמנהיגים שונים ממונים על עצמם עלולים לעשות או לומר.
זה הזמן להיות גאים מאוד בפעילות שלנו לתמיכה במאבק הפלסטיני. בשנים הבאות, נסתכל אחורה על המאבקים של היום ונבין שמה שעשינו כאן ועכשיו היה חלק בלתי נפרד מזכייה בצדק. זהו מאבק שמשפיע על כל אנשי המזרח התיכון ותוצאותיו יעצבו את מהלך ההיסטוריה. זה לא מאבק שיסתיים מחר, אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים לחלוטין שזהו מאבק שבסופו של דבר ננצח.
אדם הנייה הוא חבר מועצת המנהלים של Palestine House, Mississauga.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו