(28 באוגוסט 2009) "מיעוטים מוות", נעמי קלייןהסיפור העלילתי של ספטמבר הארפר'ס, עוסק בשני ועידות דרבן על גזענות בחסות האו"ם - ב-2001 בעיר הדרום אפריקאית ובז'נבה מוקדם יותר השנה - ומה קשר את הכשלים שלהם יחד: יחסי הגומלין בין שחורים ליהודים, המניפולציות של הציונות , והפוליטיקה הנשיאותית של ארה"ב. זוהי יצירה חריפה טיפוסית של קליין, המלהיבה בעיבודה של הבגידות על ידי הגדולים, כולל ברק אובמה שלנו, שעובד קשה ומרחיק בינו לבין אחיו השחורים.
אבל יש בעיה. בערך באמצע המאמר שלה, נעמי פונה לאסון שהתרחש בדרבן-2001 ומטילה את האשמה במה שהשתבש. היא מסכמת שחלק ניכר מהאשם נעוץ בהכנסת טענת "ציונות היא גזענות" מצד האיסלאמיסטים למה שנועד להיות אירוע המתמקד בגזענות נגד שחורים ובסיבת הפיצויים. זה אפשר את ישראל לובי פנימה אמריקה ואירופה להשתולל עם האשמות של עלילת דם וסוגים אחרים של אנטישמיות, ובכך לתת את US עילה לנסיגה ולצרור הזעקה העולה לפיצויים. גם העובדה שהכנס הסתיים קצת לפני 9/11/01 הייתה קשורה לכך מאוד, כפי שמודה נעמי. אבל הרעיון המרכזי שלה הוא שסיבת השילומים נדחקה על ידי העניין האנטי-ציוני, למרות שלראשונה הייתה כל הלגיטימציה, לשנייה, לא. עבור קליין, "המקורי דרבן הכנס בכלל לא היה על ישראל [כפי שהציונים טענו]. . . ; זה היה מכריע על אַפְרִיקָה, המורשת המתמשכת של העבדות, והחובות העצומים שלא שולמו שהעשירים חייבים לעניים".
אני מוצא את הטענה הזו רחוקה מהסימן, אמפירית, לוגית, מוסרית ופוליטית.
• מבחינה אמפירית, ראיתי תמונות של אנשים צועדים לעבר דרבן בתמיכה בעניין האנטי-ציוני. חלקם היו נטוראי קרתא, יהודים אנטי-ציוניים אורתודוקסים, שהגיעו כל הדרך מהעולם. ארצות הברית למטרת.
• מבחינה לוגית, זה שטויות לטעון על נושא כזה עצום, עדין וקשור זה לזה, שהכל כך או כך.
• מבחינה מוסרית, זה פסול לתעדף בקרב נפגעי אי צדק. תנועת השילומים אצילית וכדאית; אבל כך גם השאיפה הפלסטינית לצדק.
• מבחינה פוליטית, האו"ם, פגום ככל שיהיה, אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם או להציג חזית מכל טענה תקפה של גזענות קולקטיבית. אולי נעמי התכוונה לכך ששיקול הדעת שלה יהיה טקטי
אַפְרִיקָה, היבשת שנבזזה מבני אדם שחורים כמו גם משאבים, יכולה להיתפס כתפאורה טבעית לסוגיית השילומים. אבל אַפְרִיקָה הוא גם ביתם של מיליונים רבים של מוסלמים ומספר קטן יותר של יהודים (כולל יהודי אתיופיה) שנקלעו לקרע שהציבה הציונות. והעיר דרבן, דרום אפריקה, היא ביתה של הקהילה ההודית התוססת ביותר בכל מקום מחוץ להודו עצמה, והתפאורה, לפני מאה שנה, לפיתוח סאטיאגרה של גנדי. הקהילה ההודית הפורחת של דרבן היה גן עדן לנוכחות גדולה בכנס 2001 של נציגי קהילת הענק של דלית (המכונה "בלתי נוגעים"), בהיקף של רבע מיליארד, הקבוצה המדוכאת הגדולה בעולם. ל הודושל דאליט, ההשתתפות בדרבן 2001 הייתה חשובה לא פחות מההשתתפות הייתה עבור אפרו-אמריקאים המבקשים פיצויים. (הייתי ב הודו בינואר 2002, והדליות עדיין היו נמרצות מהתרגשות מהאירוע.) בהבנה נכונה, שום דבר לא יכול להיות טוב יותר עבור כל אחת מהתנועות הללו מאשר שכולן יתאחדו בהתפרצות מסיבית נגד השורשים המשותפים של הגזענות. קשה לחשוב על תוצאה גרועה יותר מאשר להעמיד אותם זה מול זה.
נעמי קליין מתחילה ומסיימת חזק. באמצע, לעומת זאת, המאמר שלה נתקל בבעיה, כפי שמגלה הקטע הבא:
היה תקלה אחת. שישה חודשים לפני הפגישה ב דרבן, בכנס הכנה אסיה ב טהרן, כמה מדינות אסלאמיות ביקשו לשון בטיוטת הצהרת דרבן שתיארה את מדיניות ישראל ב- תפוס שטחים כ"צורה חדשה של אפרטהייד" ו"צורה של רצח עם". ואז, חודש לפני הוועידה, הייתה דחיפה חדשה לשינויים שהיו בטוחים לתפוס כותרות בינלאומיות. כמה התייחסויות לשואה הוצבו באותיות קטנות, ברבים ("שואות") וזוווג עם "הטיהור האתני של האוכלוסייה הערבית בהיסטוריה פלסטין." ההתייחסויות ל"התגברות האנטישמיות ומעשי האיבה נגד יהודים" שולבו עם ביטויים על "התגברות המנהגים הגזעניים של הציונות", והציונות תוארה כתנועה "המבוססת על גזענות ורעיונות מפלים".
יש טענה חזקה שמערכת המשפט של ישראל שיש לה חוקים שונים ואפילו דרכים לישראלים ולפלסטינים החיים בגדה המערבית, ואשר מעניקה ושוללת זכויות אזרח המבוססות בעיקר על השתייכות דתית עומדת בהגדרה הבינלאומית של אפרטהייד (כמה שנים). מאוחר יותר, הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ישתמש באותו מונח כדי לתאר את ההפרדה בשטחים הכבושים). אבל במכלול, השפה המוצעת הזו על ידי ניסיון להמעיט בחשיבות השואה ודילול הסעיפים על אנטישמיות נשאה נימה בלתי ניתנת לטעות של הכחשה.
והכי חשוב, על ידי החייאת המשוואה המתלהטת של ציונות עם גזענות שקרעה את האו"ם במשך עשרות שנים, מדינות האיסלאם העלו מיד את דרישותיהם של אפריקאים. כפי שאמרה לי ניקול לי, המנהלת הנוכחית של פורום טרנסאפריקה, הייתה מודעות חריפה ב דרבן ש"אם אתה מעמיד את הציונות למשפט, זה כל מה שאתה יכול לעשות". מה שהיה מתסכל במיוחד את המדינות שנלחמות על קונצנזוס חדש על מורשת העבדות היה שגזרי הדין בציונות משכו את כל תשומת הלב התקשורתית למרות שלא היה להם סיכוי להיכנס לטיוטה הסופית. למדינות האסלאמיות לא היו ההצבעות, ומרי רובינסון, מזכ"ל הוועידה, הבהירה מאוד "שאיננו יכולים לחזור לשפת הציונות כגזענות". בקיצור, לסעיפים המוצעים לא הייתה תקווה קטנה לעזור לפלסטינים, אבל הם שימשו תפקיד נוסף, צפוי לחלוטין: הם נתנו את ארצות הברית הממשלה התירוץ המושלם לברוח מהמקום...
התגובה ההיסטרית הזו ל דרבן אפשר אולי להסביר בצורה הטובה ביותר על ידי תופעה שפסיכולוגים מכנים "מתאם אשלייתי": זה קורה כאשר אנשים חווים שני אירועים אינטנסיביים בסמיכות ומוחם יוצר קשר סיבתי שבו לא קיים קשר עובדתי. האירוע האינטנסיבי הראשון היה דרבן עצמו. עבור נציגים יהודים רבים החוויה הייתה טראומטית ללא ספק. לא רק אירועי האנטישמיות היו אמיתיים ומפחידים. הייתה זו הדומיננטיות של שיח פוליטי שתיאר ישראלחוקי האזרחות והביטחון של האזרחות והביטחון כגרסה של אפרטהייד, הראויים לאותו סוג של סנקציות כלכליות שבסופו של דבר שמו קץ לנוהג ב דרום אפריקה. לציונים ב דרבן, לראות קונצנזוס בינלאומי נבנה סביב הרעיון הזה שמאתגר את מדיניות הליבה הציונית היה צורם מספיק. אבל הטראומה האמיתית התרחשה כשהם חזרו הביתה והתמודדו מיד עם ההלם הגדול בהרבה של פיגועי 11 בספטמבר. הפעילים הפרו-פלסטינים ב דרבן נראה כאילו התמזג עם החוטפים המוסלמים, והפך למסה ערבית אחת ועוינת, בעוד האיום הפוליטי ישראל התמודדו בוועידה התמוססו לתוך ההתקפות האמיתיות מאוד על ניו יורק ו וושינגטון, עד שאיכשהו האירועים הבלתי קשורים האלה התמזגו לכדי נרטיב אחד וחלק.
הרשו לי לספור כמה דרכים שבהן הקטע הזה משתבש:
1. השפה מזעזעת, ומשמשת גם לדחוק לשוליים את תומכי האשמה בציונות=גזענות ["תקלה אחת"; "כמה מדינות אסלאמיות"] ותוקפים את מניעיהם בתמונות גנאי, למשל, "ריח שאין לטעות בו...". בהמשך המאמר, כאשר נדון באירועי 2009, דמותו המטורפת של נשיא מסוים של אירן מושלך החוצה ללעג של העולם המתורבת: "שש שעות לאחר תחילת הוועידה, הבלתי נמנע: רשרוש של גברים בחליפות דקיקים מלווים את נשיא אירן אל הפודיום. לאחר שהתרועע זמן מה על המבנה האימפריאליסטי של מועצת הביטחון של האו"ם, אחמדינג'אד המשיך לעשות בדיוק את מה שכולם ציפו ממנו לעשות: הוא כינה את ישראל 'המשטר הגזעני האכזרי והמדכא ביותר'". ובכן, אם המטורף הזה אומר את זה - ו שלו הוא הקול הממשי היחיד שהביא קליין לעשות זאת - אז למה שכולנו צריכים לקחת את האשמה ברצינות?
נעמי לא מצליחה לתת סוכנות לפלסטינים, שאותם אנו, ככל הנראה, צריכים להתייחס אליהם כאל פיונים בלבד בתחבולות של "כמה מדינות איסלאמיסטיות", ללא תפקיד במאבק השחרור שלהם. אין גם הכרה בכך שבמדינות אלו מתגוררים מיליארד בני אדם שרובם הגדול אינם מתקשים לקבל את התפיסה שציונות=גזענות, משום שלמעשה היא מתאימה להיסטוריה מוגדרת שהרסה את חייהם. נעמי מציעה שהמנהיגים האסלאמיסטים עושים מניפולציות על ההמונים האלה. הייתי אומר, אדרבא, שההנהגה, על פי רוב נקנתה ביסודיות על ידי המערב, נאלצת לתת ביטוי כלשהו לרגשות מלמטה פן יופלו.
2. האשמה על ציונות=גזענות מופרכת עוד יותר על ידי החלפת החלק של נעמי במכלול: הוא "ישראלמערכת המשפט של "שעונה להגדרה הבינלאומית של אפרטהייד", לא ישראל עצמו. אין כאן הכרה בכך שהחוק הישראלי הוא גם ביטוי וגם מנציח של דפוס מסיבי - והולך - של גזענות אנטי-ערבית שאוחזת ברובה הגדול של החברה הישראלית, בדיוק כפי שקרה בדרום ארצות הברית בתקופת ג'ים קרואו, כאשר מערכת המשפט גם שיתפה פעולה ושמרה על הגזענות החברתית.
חברה שלמה לובשת אופי גזעני אם הפרויקט הבסיסי שלה כרוך בהדרה רדיקלית של אחרים מהאמנה החברתית. במקרה של ישראל: מכיוון שלא יכלה לעשות שימוש במאבק שחרור לאומי ממשי, נאלצה התנועה הציונית להמציא את סיפורה הלאומי מתוך הפקעת עם ילידים. אי אפשר לשאת את ההשלכות הפליליות של זה ללא התאמות משניות, וכך מובאת גזענות כדי לבזות את הקורבנות ולגרום להם להיות ראויים לגורלם. זה מאפשר לחברה הישראלית להתלכד סביב גרעין בלתי פתיר וסרטני של גזענות. התפיסה, ציונות=גזענות אינה כשלעצמה אמירה אמפירית, אם כי ניתן להביא הררי ראיות למטרות הדגמה. זוהי בעצם זהות הגיונית, שתהיה מובנת מאליה כמו התפיסה שהאפיפיור הוא קתולי אלמלא התעמולה הציונית וכוח השרירים המדכא.
3. "ניף ההכחשה". בהיעדר מושג מבני של ציונות, נעמי נאלצת לבסס את מעמדה. את זה היא עושה בעיקר על ידי אבסולוט השואה ולוקח אחרי אנשים שאינם רואים את הדברים כך, באשמת "הכחשה". כפי שעולה מקטע זה, נעמי סבורה כי "הכחשה" כוללת שימוש באותיות קטנות בתיאור השואה כאשר היא משולבת עם "טיהור אתני של האוכלוסייה הערבית בפלסטין ההיסטורית." או כאשר ההתייחסויות ל"התגברות באנטישמיות ומעשי איבה נגד יהודים" משולבות עם "התגברות הפרקטיקות הגזעניות של הציונות".
זו נקודת מבט די קיצונית ומעמידה את נעמי בליגה עם אנשים כמו אלי ויזל ואייב פוקסמן בטענה שאין השוואה של השואה, ואפילו של אנטישמיות. אני מקווה שהיא תחשוב על זה בצורה בונה יותר. אם אדם מאמין שסבלם של יהודים אינו דומה, אז אתה כבר בדרך לאשר שיהודים הם בני אדם במישור אונטולוגי שונה מאחרים, כלומר, נכנסת לאזור הגזענות. היא גם צריכה לזכור שהציונות הראתה את נטיותיה הגזעניות הרבה לפני שהרייך השלישי עלה לעין; וכי אבסולוטציה של הסבל היהודי מונעת מאיתנו את הכוח להבין אותו ומכאן חוסמת את חזרתו. הבנה מחייבת ביצוע השוואות והבדלים. זה רק צפוי שיש אנשים שינצלו לרעה את העיקרון הזה, ויש להתווכח כשזה עולה. עם זאת, מריחות כגון "ריח ההכחשה" לא יצליחו, במיוחד בהתחשב בעובדה שאותן השוואות שהיא מחשיבה להכחשה הן סבירות לחלוטין כאמור.
4. "הכי חשוב, כותבת נעמי, "על ידי החייאת המשוואה המתלהטת של הציונות עם גזענות שקרעה את האו"ם במשך עשרות שנים, מדינות האיסלאם העלו מיד את דרישותיהם של אפריקאים". אני לא מבין מה הכי חשוב כאן. ואני מקווה שהפעילים השחורים דוחים את הרמיזות שהמטרה שלהם הייתה בעדיפות כי היא הייתה היחידה האפשרית. אני חושב שכולנו צריכים לשים לב למה האשמה על ציונות=גזענות היא בעצם "מסית". התזה של נעמי לפיה המניפולציות של מדינות אסלאמיות רעות הן שגרמו להצתה כזו היא די לא מספקת, לא מעט משום שהיא מחקה את השטף האידיאולוגי של הציונים עצמם, שהביקורת על ישראל הוא אנטישמי מעשה. לא, הסיבה האמיתית לכוחה של האשמה על ציונות=גזענות היא ברורה: ברגע שהעולם מתחיל להכיר בכך שהציונות היא למעשה גזענית בהכרח - ובקנה מידה מתרחב - אז הלגיטימיות של ישראל קורסת כמו בית הקלפים הפתגם. המנגנון האידיאולוגי של הציונות מגיב לכל רמז לכך כמו נחיל של ז'קטים צהובים כשמישהו דורך על הכוורת שלו.
מהבחינה הזו על נעמי להתחמק מהקשקוש הפסיכוטי שבמרכזו "התגובה ההיסטרית ל דרבן." יש קשר עובדתי מאוד אמיתי מאחורי ההיסטריה האמורה, וזהו ישראל היא אכן מדינה גזענית. קבלת הגילוי הזה היא שמפחידה. זו, במילה אחת, האמת שמאיימת, לא ההתלהמות של דמגוגים כמו אחמדינג'אד.
5. אז מה אותו "מרי רובינסון, מזכ"ל הוועידה, הבהירה מאוד 'שאיננו יכולים לחזור לשפת הציונות כגזענות'"? אני צריך לחשוב שעד עכשיו נעמי בקיאה בעובדה שהאו"ם הוא בדרך כלל חלק גדול מהבעיה ולא הפתרון. (מעניין שרובינסון בעצמה נתקלה לאחרונה במשטרת המחשבות הציונית, מה שרק מוכיח שלעולם אין לפייס אותם.) הנקודה היא שלאמץ את הרעיון של ציונות=גזענות זה לא ללכת אחורה אלא קדימה. אם זה מביא את זעמו של ארצות הברית, אז זה לא יותר מעוד הדגמה של אופיו החלק של האימפריאליזם.
6. נעמי כותבת: "לא רק אירועי האנטישמיות היו אמיתיים ומפחידים. הייתה זו הדומיננטיות של שיח פוליטי שתיאר ישראלחוקי האזרחות והביטחון של האזרחות והביטחון כגרסה של אפרטהייד, הראויים לאותו סוג של סנקציות כלכליות שבסופו של דבר שמו קץ לנוהג ב דרום אפריקה." כן, זה מרגיז את בעלי החיבה המתמשכת למדינת ישראל. אבל קבלת הזהות הבסיסית של ישראל ודרום אפריקה כמדינות גזעניות היא במקרה המטרה שלשמה עלינו לשאוף, בהנהגתם של הבישוף טוטו, רוני קסרילס, הנהגת קונפדרציה האיגודים המקצועיים COSATU ואחרים מדרום אפריקה, אשר לא רק מאשרים את הזהות המבנית אלא ממשיך ואומר שישראל למעשה גרועה יותר מהאפרטהייד דרום אפריקה, מכיוון שלאחרונה היה אינטרס לשמר את כוח העבודה של אפריקאים שחורים, בעוד שמטרתה של ישראל היא השמדת הפלסטינים.
אלה המאמצים את קמפיין החרם-התעסקות-סנקציה נגד ישראל למעשה מקבלים את ההצמדה הזו. גזענות מדינת דרום אפריקה ולא התעללות מסוימת הייתה המטריצה של תנועות החרם העכשוויות, ואותו עיקרון מתקיים גם עבור ישראל. זה הופך את המאמר של נעמי לתמוה כפליים, שכן לאחרונה בנאום ברמאללה אימצה את אסטרטגיית ה-BDS, לשבחים נרחבים וראויים. אני מקווה שהיא תשקול עוד יותר את הסתירה הזו בין מה שהיא מוציאה לדפוס לבין מה שהיא דוגלת בה כפעילה.
7. לבסוף, אנו למדים כי "ההלם" של 11 בספטמבר העלה פנטזיות של "המון ערבי יחיד ועוין, תוך האיום הפוליטי ישראל התמודדו בוועידה התמוססו לתוך ההתקפות האמיתיות מאוד על ניו יורק ו וושינגטון, עד שאיכשהו האירועים הבלתי קשורים האלה התמזגו לכדי נרטיב אחד וחלק". המסקנות של נעמי הן שמזעזעות כאן. לא, אנחנו בהחלט לא עוסקים בכוח אסלאמיסטי בלתי מובחן ועוין. אבל אנחנו גם בהחלט לא עוסקים ב"אירועים לגמרי לא קשורים" - גם אם מערכת היחסים עדיין לא הייתה מורכבת, ואולי אף פעם לא תהיה. מדהים איך אנשים שוכחים את המעצרים של סוכני המוסד שעקבו אחר ההתקפות על ה-WTC באותו יום (הם - הפתעה! - נשלחו חזרה הביתה, שם הם נעלמו מהעין). לא פחות רלוונטי הוא באיזו תדירות ההצהרות של אלה הקשורים להפצצות ה-WTC (משנת 1993 כמו גם 2001) מרמזות על הכיבוש הציוני של פלסטין כתמריץ ראשי לנקום, על ידי טרור במידת הצורך.
שום תנועת שחרור מראשית העולם לא חמקה מעמימות וסתירות מוסריות. התנועה לשחרור פלסטין מהציונות אינה יוצאת דופן. זה מה שעושה את זה כל כך מאתגר - ומדוע אנחנו צריכים לשמור על עקרונות בסיסיים ולהיות איתנים במאבק. עקרון יסוד הוא שכן, ציונות=גזענות. זה נכון בין אם אנשים משתמשים בו למטרות הלא נכונות או לא. המשימה שלנו היא להשתמש בו למטרות ראויות - הפיכתה הבלתי אלימה של פלסטין/ישראל לחברה צודקת, ולא לגנוז אותה כדי שמטרות טובות אחרות יוכלו להתקדם. עד שאנשים בעלי רצון טוב ברחבי העולם יתאחדו סביב האמת הזו, פלסטין לא יכול להיות חופשי.
יואל קובל הוא מחבר הספר "התגברות על הציונות".
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו