מקור: קולקטיב 20
[קולקטיב 20 היא קבוצת סופרים הממוקמת במקומות שונים ברחבי הגלובוס. חלקם צעירים, חלקם מבוגרים יותר; כמה מארגנים וכותבים ותיקים, אחרים רק התחילו, אבל כולם מסורים באותה מידה להציע ניתוח, חזון ואסטרטגיה שימושיים לזכייה בחברה טובה בהרבה ממה שאנו סובלים כיום. חברי קולקטיב 20 מקווים שתרומתם הנוגעת לנושאים חברתיים, פוליטיים, כלכליים וסביבתיים תייצר תוכן שימושי יותר והסברה טובה יותר באמצעות מאמץ פרסום קולקטיבי, לעומת אנשים שיעשו זאת בעצמם. ניתן למצוא עבודות מצטברות משנות ה-20 בכתובת collective20.org, שם תוכל ללמוד עוד על הקבוצה, לראות ארכיון של פרסומיה ולהגיב על עבודתה.]
בתקופה שלפני הזמן שלפני הזמן שלפנינו, נהגנו לקיים פזמון. זה יקרא איזו אמיצה, יצירתית, לוחמת למען צדק ואז ידחק שנחיה כמוה, נחיה כמוהו.
בזמן הזה, בזמן הבא, בזמן הבא, עד עכשיו, האם כל פעיל מחויב רציני למען שינוי גזעני, מגדרי, כלכלי, בינלאומי או אקולוגי היה חושב שזה אפשרי במידה ניכרת שחיים כמוהם יתייחסו אי פעם לספורטאים מקצועיים ? אין סיכוי. ועדיין…
תגובת הספורטאים כצוותים וכאינדיבידואלים, שובתים, נושרים מטורנירים, מתבטאים, מחפשים בצורה מפוכחת ובזהירות אחר דרישות ראויות וברי קיימא להמשך, ואפילו מצביעים לוותר על שארית העונה - לא לעצמם כשלעצמם, אלא למען עצמם. גברים ונשים שחורים כותבים בגדול, ואפילו עבור כל החברה, הוא למעשה מדהים. הם בונים על מורשתם של ספורטאים שדיברו בעבר ונקטו בפעולות אמיצות למען צדק גזעי - ווילמה רודולף, ג'ון קרלוס, טומי סמית', קארים עבדול ג'באר, מוחמד עלי, קולין קפרניק ואחרים.
אוקיי, אנחנו מודים, יש בעיה בניסיון לחיות כמוהם. הם, בגדול, עשירים. בטווח הארוך אנחנו יכולים לנסות לשנות את החברה כך שכולם יהיו במצב טוב, ואף אחד מהם לא עשיר, או אפילו כך שההכנסה לכולם תהיה שוויונית, אבל אנחנו עדיין לא שם. אבל עשירים או לא, בעולמם, במוחם, הם מסתכנים הרבה, מנסים להשפיע לא רק על עצמם, אלא על אלה הזקוקים להם יותר, ועל החברה כולה. אף אחד מהם ואף אחד כמוהם לא עשה את זה קודם לכן בשום דבר כמו בקנה מידה הנוכחי. זה הדבר שצריך לחקות.
אז מה זה אומר לחקות אותם? איך מורים יחקו את הלייקרס? איך אחיות יחקו את הקליפרס? איך עובדי אמזון יחקו את הבאקס או את כל ה-WNBA? איך מישהו יחקה את נעמי אוסקה, מקצוענית טניס מספר אחת?
המורים היו שובתים. אחיות היו שובות שוב. עובדי אמזון ישביתו שוב. וכולם יחתמו על דרישות שעולות מתנועת Black Lives Matter הרחבה.
אבל בואו נחזור לספורטאים. שחקני ה-NBA מחלחלים לאקטיביזם כבר זמן מה. לא כל המורים, האחיות ועובדי אמזון היו במסלול הזה כל כך הרבה זמן. כמו לכולנו, יש להם דרך ללכת. אולי הם יגיעו לשם. אבל מה עוד יכולים הספורטאים לעשות?
ובכן, הם יכולים לחזור לפלייאוף המתמשך שלהם, לשאר העונה שלהם, לאחר שהחרימו במשך יומיים או כמה ימים. הם דיברו בקול רם, הם לבשו שלטים, הם ניסו לטפל בגזענות, אבל כולם מדברים על כך שזה לא הספיק. ביום הראשון זה מיוחד, אבל ביום השני, ואחר כך ביום שלושים וביום החמישים - בלי צמיחה ובלי תכונות חדשות, זה הופך לשגרה. זה לא גדל בטווח הגעה, כוח או השפעה. זה העניין של מחאה, כדי להשפיע באמת, היא צריכה להמשיך להשתנות ולצמוח. זה חייב לשאת איום.
אוקיי אז הם יוכלו לבטל את שאר עונת ה-NBA, פשוט תגידו לא, פשוט תקפו. אבל אז מה? אם הם ילכו הביתה, לאחר ההלם שעשו זאת ואחרי הלגיטימציה המשמעותית ביותר שהמעשה שלהם יעניק לשביתות ולמחאה רחבה יותר, במיוחד Black Lives Matter, הם היו בבית, בנפרד, ולא עושים הרבה כדי לעזור. התצפית הזו היא שגרמה לשחקנים להצביע כדי להתחיל לשחק מחדש. אבל מה קורה בעוד שבוע, או שבועיים, או שלושה?
בפעם הבאה, מה אם הם מחשיבים משהו באמת שונה? מה אם הם יתקפו? אין יותר עונה, אבל אז הם לא הולכים הביתה. אולי הם צועדים לוושינגטון - פשוטו כמשמעו, מאורלנדו לוושינגטון. יש 450 שחקנים פעילים ב-NBA. אז אולי 400 - 450 מרץ. נניח 20 מייל ביום נספור עצירות ביניים, ביקור במרכזים קהילתיים וכל מה שהגיוני. זה יהיה 850 מייל אז קצת יותר מ-40 יום בצעידה. כמה יצטרפו לצעדה, חלקם רק בשביל השביל דרך העיר שלהם. אחרים מעיר לעיר. אחרים מהעיר שלהם עד לוושינגטון. 10,000, 100,000, 500,000 עד שהם מגיעים לבית הלבן? כמה יתאספו בבית הלבן. 1,000,000 או יותר? אולי זה לא יהיה ה-NBA שתתחיל את זה. אולי ה-WNBA יהיה, כפי שהם היו כל הזמן, אפילו יותר מאוחדים ומיליטנטיים. או אולי פעולה קולקטיבית אחרת, מאוחדת, מתמשכת תהיה הגיונית יותר.
ואם הם יוצאים לצעדה ארוכה, נניח שהם לא רק צועדים לבד, הם צועדים עם, ומאחור, הנהגתה של תנועת Black Lives Matters. ויש להם דרישות ברורות שבהן הם דוגלים בכל תחנה בדרך, וכמובן מדגישים ללא הרף בסיקור התקשורתי התמידי. ומה אם הם גם יכריזו שהם לא יעזבו את וושינגטון עד שהדרישות שלהם ייענו. אולי הדרישות כוללות שהמשטרה חייבת לחיות ביישובים שהם מסיירים. יש לפרז את המשטרה. אסור להפעיל משטרה נגד חסרי בית. יש לצמצם באופן דרמטי את אוכלוסיית הכלא, ולהפוך את המדיניות לשיקומית ובונה. והמשטרה חייבת להיות כפופה לוועדות פיקוח קהילתיות שיש להן את הזכות לפטר שוטרים המפרים נורמות אזרחיות מוסכמות. ונניח שזה לא נעצר שם, כי גזענות ואי צדק לא כרוכים רק באכזריות משטרתית. אז אולי צעדה או גישה קולקטיבית אחרת גם ממשיכה להגביר את דרישות הספורטאים שה-WNBA וה-NBA וכל בעלי הקבוצות יעודדו צדק גזעי בצורה אקטיבית יותר. אולי היא גם דורשת מעונות יום איכותיים בחינם לכולם, טיפול רפואי איכותי בחינם לכולם, חינוך ציבורי איכותי בחינם דרך מכללה לכולם, והתחייבויות גדולות לדיור ציבורי בתוספת דיור בעלות של 25% לכל היותר מהכנסת הדייר עם סובסידיות ממשלתיות בעת הצורך - וב כל מקרה קובע סטנדרטים מינימליים שיש לעמוד בהם לגבי דברים כגון משאבים זמינים לילד בגיל הגן, כל היחסים בין מורים לתלמידים, משאבים חינוכיים שהוקצו לתלמיד, יחסי רופא-מטופל, משאבים רפואיים לכל אוכלוסייה, וגודל החדר והמתקנים לדירות.
הנקודה היא שכאשר ספורטאים מבינים בצדק שיש להם כוח אבל תוהים בצורה מושכלת איך הם יכולים לבטא אותו כדי להשפיע בפועל על שינוי, אולי יש תשובות נגישות. כן, הם יכולים לעבוד בנפרד בצורה יוצאת דופן כדי לטפח תוכניות מיוחדות, לעזור במימון רווחה, לסייע לבנקי מזון מקומיים, להקים מרכזי הצבעה וכו'. אבל באופן קולקטיבי, וזה הכוח האמיתי שלהם, הם יכולים להתגייס בצורה מאסיבית לדרישות משמעותיות ולא להפסיק עד שהם מנצחים. ואחרי זמן מה, המורים, האחיות, העובדים מכל הסוגים, התלמידים והאסירים שמחליטים לחקות בחירות כאלה - הם יכולים לשנות את כל החברה שלנו.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו