הדברים הבאים הותאמו מנאום ב-2 במאי 2009 ב-The Progressive <http://www.progressive.org/> כנס 100 שנה ליום השנה והודפס במקור במגזין The Progressive, גיליון אוגוסט 2009:
אנחנו נמצאים ברגע מתקדם, רגע שבו הקרקע זזה מתחת לרגלינו, והכל אפשרי. מה שנראה לנו בלתי נתפס לגבי מה שניתן היה לומר ולקוות לפני שנה, הוא כעת אפשרי. בזמן כזה, זה קריטי לחלוטין שנהיה ברורים ככל האפשר לגבי מה אנחנו רוצים כי אולי פשוט נקבל את זה.
אז ההימור גבוה.
אני בדרך כלל מדבר על החילוץ בנאומים בימים אלה. כולנו צריכים להבין את זה כי זה שוד בתהליך, השוד הגדול ביותר בהיסטוריה המוניטרית. אבל היום אני רוצה לנקוט בגישה אחרת: מה אם החילוץ אכן יעבוד, מה אם המגזר הפיננסי יישמר והכלכלה תחזור למסלול שהיה בו לפני פרוץ המשבר? זה מה שאנחנו רוצים? ואיך העולם הזה ייראה?
התשובה היא שזה ייראה כמו שרה פיילין. שמע אותי, זו לא בדיחה. אני לא חושב ששקלנו מספיק את המשמעות של רגע פיילין. תחשוב על זה: שרה פיילין עלתה לבמה העולמית כמועמדת לסגנית הנשיא ב-29 באוגוסט בעצרת בקמפיין של מקיין, בקול תרועה רמה. בדיוק שבועיים לאחר מכן, ב-14 בספטמבר, ליהמן ברדרס התמוטט, מה שגרר את ההתמוטטות הפיננסית העולמית.
אז במובן מסוים, פיילין היה הביטוי המובהק האחרון לקפיטליזם-כרגיל לפני שהכל הלך דרומה. זה די מועיל כי היא הראתה לנו - בדרך הפשוטה והביתית הזו שלה - את המסלול שבו הייתה כלכלת ארה"ב לפני ההתמוטטות הנוכחית שלה. בכך שהיא מציעה לנו את ההצצה הזו לעתיד, אחד שנמנע ממנו בקושי, פיילין מספקת לנו הזדמנות לשאול שאלת ליבה: האם אנחנו רוצים ללכת לשם? האם אנחנו רוצים להציל את המערכת שלפני המשבר, להחזיר אותה למקום שבו הייתה בספטמבר האחרון? או האם אנחנו רוצים להשתמש במשבר הזה, ובמנדט האלקטורלי לשינוי רציני שהובילה הבחירות האחרונות, כדי לשנות באופן קיצוני את השיטה הזו? אנחנו צריכים להבהיר את התשובה שלנו עכשיו כי לא היה לנו את השילוב החזק של משבר רציני ומנדט דמוקרטי מתקדם ברור לשינוי מאז שנות ה-1930. אנחנו מנצלים את ההזדמנות הזו, או שאנחנו מאבדים אותה.
אז מה שרה פיילין סיפרה לנו על קפיטליזם כרגיל לפני שהפריע לה בגסות על ידי ההתמוטטות? נזכיר תחילה שלפני שהגיעה, הציבור האמריקני, סוף סוף, התחיל להתמודד עם הדחיפות של משבר האקלים, עם העובדה שהפעילות הכלכלית שלנו נמצאת במלחמה עם כדור הארץ, שדרוש שינוי קיצוני. מיד. למעשה ניהלנו את השיחה הזו: דובי קוטב היו על שער מגזין ניוזוויק. ואז נכנסה שרה פיילין. עיקר המסר שלה היה זה: אותם שוחרי איכות הסביבה, אותם ליברלים, אותם עושים טוב, כולם טועים. אתה לא צריך לשנות שום דבר. אתה לא צריך לחשוב מחדש על שום דבר. המשיכו לנהוג במכונית זוללת הדלק שלכם, המשיכו לנסוע לוול-מארט ולקנות כל מה שתרצו. הסיבה לכך היא מקום קסום בשם אלסקה. פשוט בוא לכאן וקח כל מה שאתה רוצה. "אמריקאים", אמרה בוועידה הלאומית הרפובליקנית, "אנחנו צריכים לייצר יותר מהנפט והגז שלנו. קח את זה מבחורה שמכירה את המדרון הצפוני של אלסקה, יש לנו הרבה משניהם".
והקהל בכינוס הגיב בקריאה וקריאה: "תרגיל, מותק, תרגיל".
כשצפיתי בסצנה ההיא בטלוויזיה, עם התערובת המצמררת הזו של סקס ושמן וג'ינגואיזם, אני זוכר שחשבתי: "וואו, ה-RNC הפך לעצרה לטובת דפוק כדור הארץ." פשוטו כמשמעו.
אבל מה שפיילין אמר הוא מה שמובנה בתוך ה-DNA של הקפיטליזם: הרעיון שלעולם אין גבולות. היא אמרה שאין דבר כזה תוצאות, או גירעונות בעולם האמיתי. כי תמיד יהיה עוד גבול, עוד אלסקה, עוד בועה. פשוט תמשיך הלאה ותגלה את זה. המחר לעולם לא יבוא.
זהו השקר המנחם והמסוכן ביותר שיש: השקר שצמיחה מתמדת, בלתי נגמרת אפשרית על הפלנטה הסופי שלנו. ועלינו לזכור שהמסר הזה היה פופולרי להפליא באותם שבועיים ראשונים, לפני שליהמן התמוטט. למרות הרקורד של בוש, פיילין ומקיין המשיכו קדימה. ואלמלא המשבר הפיננסי, ובגלל העובדה שאובמה התחיל להתחבר למצביעים ממעמד הפועלים על ידי העמדת דה-רגולציה וכלכלה מטפטפת למשפט, אולי הם היו באמת מנצחים.
הנשיא אומר לנו שהוא רוצה להסתכל קדימה, לא אחורה. אבל כדי להתעמת עם שקר הצמיחה התמידית והשפע הבלתי מוגבל העומד במרכז המשבר האקולוגי והפיננסי כאחד, עלינו להסתכל אחורה. ואנחנו צריכים להסתכל אחורה, לא רק לשמונה השנים האחרונות של בוש וצ'ייני, אלא לעצם הקמתה של המדינה הזו, לכל הרעיון של מדינת המתנחלים.
הקפיטליזם המודרני נולד עם מה שנקרא גילוי אמריקה. הביזה של משאבי הטבע המדהימים של אמריקה היא שיצרה את ההון העודף שאיפשר את המהפכה התעשייתית. מגלי ארצות ראשונים דיברו על הארץ הזו כירושלים החדשה, ארץ של שפע חסר תחתית שכזה, שם לגזירה, כל כך עצומה עד שהביזה לא תצטרך להסתיים לעולם. המיתולוגיה הזו נמצאת בסיפורים התנ"כיים שלנו - על שיטפונות והתחלות חדשות, של התלהבויות והצלות - והיא במרכז החלום האמריקאי של המצאה מחדש מתמדת. מה שהמיתוס הזה אומר לנו הוא שאנחנו לא צריכים לחיות עם העבר שלנו, עם ההשלכות של המעשים שלנו. אנחנו תמיד יכולים לברוח, להתחיל מחדש.
הסיפורים האלה תמיד היו מסוכנים, כמובן, לאנשים שכבר חיו על האדמות ה"נתגלו", לאנשים שעיבדו אותם בעבודות כפייה. אבל עכשיו הפלנטה עצמה אומרת לנו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הסיפורים האלה של התחלות חדשות אינסופיות יותר. לכן זה כל כך משמעותי שבאותו הרגע שבו נכנס סוג של אינסטינקט הישרדותי אנושי, ונראה היה שסוף סוף התמודדנו עם הגבולות הטבעיים של כדור הארץ, הגיעה פיילין, הגלגול החדש והנוצץ של אשת הגבולות הקולוניאלית. , אומר: קדימה עד לאלסקה. תמיד יש עוד. אל תחשוב, פשוט קח.
זה לא על שרה פיילין. זה על המשמעות של אותו מיתוס של "גילוי" מתמיד, ומה זה אומר לנו על המערכת הכלכלית שהם מוציאים טריליוני דולרים כדי לחסוך. מה שזה אומר לנו הוא שהקפיטליזם, הנשאר לנפשו, ידחוף אותנו מעבר לנקודה שממנה האקלים יכול להתאושש. והקפיטליזם ימנע חשבונאות רצינית - בין אם החובות הפיננסיים שלו או החובות האקולוגיים שלו - בכל מחיר. כי תמיד יש עוד. תיקון מהיר חדש. גבול חדש.
המסר הזה נמכר, כמו תמיד. רק כשהבורסה קרסה אנשים אמרו, "אולי שרה פיילין היא לא רעיון מצוין הפעם. בוא נלך עם הבחור החכם כדי לצאת מהמשבר".
אני כמעט מרגישה שניתנה לנו הזדמנות אחרונה, סוג של הרחקה. אני מנסה לא להיות אפוקליפטי, אבל מדע ההתחממות הגלובלית שקראתי מפחיד. המשבר הכלכלי הזה, עד כמה שהוא נורא, משך אותנו אחורה מהמשקע האקולוגי הזה שעמדנו לנסוע מעליו עם שרה פיילין ונתן לנו מעט זמן ומרחב לשנות מסלול. ואני חושב שזה משמעותי שכשהמשבר הגיע, הייתה כמעט תחושת הקלה, כאילו אנשים ידעו שהם חיים מעבר ליכולתם ונתפסו. פתאום היה לנו רשות לעשות דברים ביחד מלבד קניות, וזה דיבר על משהו עמוק.
אבל אנחנו לא משוחררים מהמיתוס. העיוורון המכוון להשלכות ששרה פיילין מייצגת כל כך טוב מוטבע באופן שבו וושינגטון מגיבה למשבר הפיננסי. יש רק סירוב מוחלט להסתכל עד כמה זה גרוע. וושינגטון תעדיף לזרוק טריליוני דולרים לחור שחור במקום לגלות עד כמה עמוק החור בעצם. עד כדי כך הרצון הוא לא לדעת.
ואנחנו רואים עוד המון סימנים של ההיגיון הישן שחוזר. המשכורות בוול סטריט חזרו כמעט לרמות של 2007. יש סוג מסוים של חשמל בטענות שהבורסה מתאוששת. "האם אנחנו יכולים להפסיק להרגיש אשמה?" אתה כמעט יכול לשמוע את פרשני הכבלים שואלים. "הבועה כבר חזרה?"
ויכול להיות שהם צודקים. המשבר הזה לא הולך להרוג את הקפיטליזם או אפילו לשנות אותו באופן מהותי. ללא לחץ עממי עצום לרפורמה מבנית, המשבר יתברר כלא יותר מהסתגלות מביכה. התוצאה תהיה אי שוויון גדול עוד יותר מאשר לפני המשבר. כי מיליוני האנשים שמאבדים את מקום עבודתם ואת בתיהם לא כולם יחזירו אותם, לא בהזדמנות ארוכה. וקשה מאוד לבנות מחדש את יכולת הייצור ברגע שהיא נמכרת במכירה פומבית.
ראוי שנקרא לזה "חילוץ". שווקים פיננסיים נחלצים כדי למנוע מהספינה של הקפיטליזם הפיננסיים לשקוע, אבל מה שגורפים זה לא מים. זה אנשים. אלה אנשים שנזרקים לסיפון בשם "התייצבות". התוצאה תהיה כלי רזה ומרושע יותר. הרבה יותר מרושע. כי אי שוויון גדול - העשירים הסופר חיים זה לצד זה עם הנואשים מבחינה כלכלית - מצריך הקשחת לבבות. אנחנו צריכים להאמין שעצמנו עולים על פני אלה המודרים כדי לעבור את היום. אז זו המערכת שנשמרת: אותה מערכת ישנה, רק יותר מרושעת.
והשאלה העומדת בפנינו היא: האם התפקיד שלנו צריך להיות לחלץ את הספינה הזו, ספינת הפיראטים הגדולה ביותר שהייתה אי פעם, או להטביע אותה ולהחליף אותה בכלי חסון יותר, עם מקום לכולם? כזה שלא מצריך את הטיהורים הפולחניים האלה, שבמהלכם אנחנו זורקים את החברים והשכנים שלנו מעל הסיפון כדי להציל את האנשים במחלקה ראשונה. כזה שמבין שלכדור הארץ אין את היכולת לכולנו לחיות טוב יותר ויותר.
אבל יש לו את היכולת, כפי שאמר נשיא בוליביה אבו מוראלס לאחרונה באו"ם, "לכולנו לחיות טוב".
כי אל תטעו: הקפיטליזם יחזור. ואותה הודעה תחזור, אם כי ייתכן שיש מישהו חדש שמוכר את ההודעה הזו: אתה לא צריך לשנות. תמשיך לצרוך כל מה שאתה רוצה. יש עוד הרבה. מקדחה, מותק, מקדחה. אולי יהיה איזה תיקון טכנולוגי שיגרום לכל הבעיות שלנו להיעלם.
וזו הסיבה שאנחנו צריכים להיות ברורים לחלוטין עכשיו.
הקפיטליזם יכול לשרוד את המשבר הזה. אבל העולם לא יכול לשרוד עוד קאמבק קפיטליסטי.
נעמי קליין היא עיתונאית עטורת פרסים ובעלת טור בסינדיקציה ומחברת רב המכר הבינלאומי והניו יורק טיימס The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism <https://www.amazon.com/dp/0312427999?tag=commondreams-20&camp=0&creative=0&linkCode=as1&creativeASIN=0312427999&adid=0SQVMNB4HGDVDQHNEM41&> , עכשיו יצא בכריכה רכה. ספריה הקודמים כוללים את רב המכר הבינלאומי, No Logo: Taking Aim at the Brand Bullies <https://www.amazon.com/dp/0312421435?tag=commondreams-20&camp=0&creative=0&linkCode=as1&creativeASIN=0312421435&adid=15R0J60QJ438TDQ832QK&> ; והאוסף גדרות וחלונות: שליחות מחזית הדיון בגלובליזציה <http://www.amazon.com/gp/product/0312307993?ie=UTF8&tag=commondreams-20&linkCode=xm2&camp=1789&creativeASIN=0312307993> (2002). לקריאת כל הכתיבה האחרונה שלה בקר בכתובת www.naomiklein.org <http://www.naomiklein.org/>
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו